זריחתה של השקיעה – פרק ג’

"ראש של גויים..." שרה מתלהטת וממשיכה. "תשעה חודשים לסחוב אותו, לידה, אני לא צריכה לספר לך. אחר כך לא לישון בלילה. לדאוג. כל הזמן לעשות בשבילו. ומה אתה מקבל בסוף? קדחת! יש יהודים כבר מתנהגים ככה לזקנים, בינינו, גם אצלנו אפשר לשמוע סיפורים כאלה."

מה אני יודעת עליה? בשלט על הדלת כתוב “משפחת חבושה”. היה לה פעם בעל. כשעברנו לפה הוא כבר לא היה. כנראה אלמנה. ומה לגבי ילדים? ראיתי פעם אנשים שלא משתלבים בנוף הטבעי של הבניין? אני נזכרת באדם שנראה בגיל המתאים ובמראה הנכון, זר לאוכלוסיית העיר, עולה בחדר המדרגות ודופק על הדלת. 

ילד אחד לפחות יש לה. צריך לערוך ביקור אצל שרה, מוותיקות הבניין. לדעת יותר וגם לגבות תשלום.

כמו ששיערתי, שרה משלימה לי את החלקים החסרים. במטבח שלה היא מזמינה אותי “לקפה ומאפה כי הרגע זה יצא מהתנור. ותגידי לי את האמת איך זה, כי פעם ראשונה אני עושה.”

אפשר לקבל חלישות הדעת ממנה. לא רק הפרוסה הראשונה החמה טעימה. גם השניה שהתקררה מצוינת. יש לי תובנות לגבי הסחות דעת באוכל. כמו שאני אומרת לבעלי לגבי החריף. לעתים נחה עליו הרוח והוא מכין ארוחת ערב מאולתרת לילדים. למה מאולתרת? כי אין מתכון מדויק (שפה משותפת עם שרה בנושא). הוא פותח את המקרר ומוסיף למחבת כל מה שנראה לו באותו הרגע מתאים. המרכיבים משתנים אבל השחקן הקבוע נשאר – פלפל ירוק חריף והרבה. כשכולם אוכלים ובוכים ומחמיאים, אני אומרת לו “זו לא חכמה. החריף מסתיר את כל הטעמים. כבר אי אפשר לדעת אם זה טעים באמת”. בתיאוריות שפיתחתי לעצמי לגבי אוכל, גם החום הוא אמצעי הסוואה. אני מתאפקת לא לקחת פרוסה שלישית אף ששרה לוחצת.

“שרה, תגידי, לגבי פנינה…”

“כן מה אִתה? עושה לך בעיות בקשר לכסף?”

“לא. בכלל לא. דווקא היא מאלו שמשלמים כל חודש ולא צוברים חובות, ואני גם לא צריכה לרוץ אחריה.”

“אז מה רצית לספר?”

“דווקא לשאול. כל השנים שאת גרה כאן. בטח הכרת את בעלה. איך הוא היה? יש לה ילדים? מישהו מבקר אותה?”

“מצליחה לסקרן אותך, הזקנה הזאת. אני אענה לך כמו שאומרים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. היה לה בעל. דווקא נחמד. מסכן. מת צעיר. תני לי לעשות רגע חשבון ואני אגיד לך בערך בן כמה היה. היו לו אופניים. היה מניח אותם בכניסה. תאמיני לי אפילו לקשור לא היה צריך פעם. לא רק בגלל שהיו טרנטה, מי יגנוב? עוד לא היו כל הכושים האלה של היום. אני זוכרת איך היה נוסע אתם לעבודה. אז זהו שעוד לא היה בפנסיה. כמה לפני פנסיה אני לא יכולה לדעת. תשאלי אותה בהזדמנות. אולי תענה לך.”

שרה מתרחקת ממני. לא במציאות, היא יושבת מולי אבל יש לה מבט בעיניים, מבט שמסתכל לבפנים. המחשבות שלה כנראה רצות הרבה אחורה.

“וזהו? אין לה עוד אף אחד?”

שרה ננערת באחת ונאנחת. “למה להיות פסימיים?” על הדרך היא מכניסה רגע של מוסר. “תרגילי את הפה שלך לדבר טוב. מניסיון זה ימשוך אחריו הרבה הרבה שפע.”

אני מסתכלת על הקיר הצמוד לשולחן. היכן שאני שותה אִתה קפה. יש תמונה תלויה עליו. שרה יושבת  בנדנדת חצר. בעלה לצדה. באופק הרחוק אפשר לראות את ההרים. לפני שנתיים. הילדים עשו להם הפתעה. שכרו צימר במירון. כולם הגיעו, איש לא נעדר. אפילו האישה של שמעון שהיתה שבוע אחרי לידה הגיעה עם שרה התינוקת. כל הריון שלה (חוץ מהראשון) היתה השכנה שלי מתפללת לבת שתקבל את שמה. בלב שלה יש מקום מיוחד בשם שמעון. ילד של נסים, אבל זה סיפור אחר. בתמונה רואים את כל השבט. מציצים מאחורה, מצטופפים לצדם, יושבים על הדשא. יוסף מחזיק אחד מה’יוספים’ הקטנים. ביד של שרה ישנה שרה התינוקת. ואני חושבת במילים שלה “הרבה הרבה שפע”.

“יש לה שני בנים. אחד בגילי אני חושבת. אחד יותר צעיר. לא יודעת איפה הם גרים. תגידי לי, איך אפשר להבין שהם לא באים לבקר את האמא כמה פעמים בשבוע?”

יש לה שני בנים. אחד בגילי אני חושבת. אחד יותר צעיר. לא יודעת איפה הם גרים. תגידי לי, איך אפשר להבין שהם לא באים לבקר את האמא כמה פעמים בשבוע?

“גם אצלם – לא כמו אצלנו,” היא ממשיכה “את יודעת מה שמעתי אצל אלה, נו מהכי קר, הקוטב, איך השם שלהם?”

“אסקימוסים?” אני תורמת את חלקי לשיחה, לא מבינה את הקשר לפנינה. 

“כן אסקימוסים. אז כשהם נהיים זקנים וכבר תורמים פחות לחברה, איך שקוראים לזה,” היא עושה חיקוי מלגלג קטן במשפט האחרון, “לא תאמיני מה פעם היו עושים אתם. אולי גם היום.”

“…” אני שותקת למרות שגם אני שמעתי. למה לא לתת לה ליהנות מה’הפתעה’ שהיא עומדת להנחית עלי?

“משאירים אותם לבד בקוטב. הדובים טורפים אותם. למה לעזור – הזקנים כבר לא עוזרים, אז שיאכלו לחם חסד?”

“ראש של גויים…” שרה מתלהטת וממשיכה. “תשעה חודשים לסחוב אותו, לידה, אני לא צריכה לספר לך. אחר כך לא לישון בלילה. לדאוג. כל הזמן לעשות בשבילו. ומה אתה מקבל בסוף? קדחת! יש יהודים כבר מתנהגים ככה לזקנים, בינינו, גם אצלנו אפשר לשמוע סיפורים כאלה.”

תחושה, כרגע לא מוגדרת, מתחילה לתפוס אצלי מקום. הצבעים שלה דחוסים. כבדים. זו כבר לא שיחה על כוס קפה עם שכנה שתמיד נעים אצלה, שיחה בצבעים של שמש וצמחי תבלין ירוקים.

בבית, בשקט, אולי אצליח להבין.

שרה מלווה אותי לדלת. ביד שלי צלחת חד פעמית עם מפית פרחונית. על המפית נחות, כאילו עבדו קשה, כמה עוגיות. 

לפני שאני עוצרת לחשוב, לפני שאני בעצמי מבינה, אני מסתכלת על הצלחת ושואלת אותה אם מישהו פעם שלח לפנינה משלוח מנות.

שרה עושה פנים של ‘נפלת על הראש?’ ואומרת, “לא נראה לי שהיא מעוניינת בקשר. למה, לך נראה משהו אחר?”

אני מבינה מה מפריע לי בדיבורים של שרה.  

זה לא שהיא דחפה את פנינה לקוטב, וגם אי אפשר להאשים אותה במספר הביקורים של הילדים, אבל מה לגבי איזה גילוי של חום לאישה שגרה כל כך הרבה שנים לידך?

ופנינה, לא הגיע הזמן לראות בה יותר מזאת ששומרת מרחק, פותחת את הדלת בשרשרת? לראות בה ‘זקנת מפתח’ בודדה למשל?

שנה אחרי שנה, חודש אחרי חודש, שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, יש זקנה בבית, זקנה עם אף אחד. תנו לי יום בלי שום בן אדם לידי ואני מטפסת על הקירות. ופנינה, לא הגיע הזמן לראות בה יותר מזאת ששומרת מרחק, פותחת את הדלת בשרשרת? לראות בה ‘זקנת מפתח’ בודדה למשל?

היכן הייתי עד היום? 

*

ברגע שפנינה הכניסה רגל לראש שלי התחלתי לחשוב עליה יותר. רגעים קטנים של יום, הכי רגילים שיכולים להיות והיא מגיעה. אני שותה את הקפה של הבוקר, אף אחד מבני הבית עוד לא קם, נהנית מהשקט וחושבת על השקט המתמשך שמלווה אותה. נסחבת עם קניות מהסופר, תפוחים ירוקים חמוצים לחנוך כי רק אותם הוא אוכל, אדומים לשאר הילדים, עגבניות שרי למיכל, בירה ‘רק גולדסטאר’ להלל. יש לי בשביל מי לטרוח, במי להתחשב. והיא, כמה עגבניות ומלפפונים צריכה אישה אחת? 

מיכל חזרה מהגן. מראה לי ציור של הר סיני שציירה.

מי יכול לחשב כמה ציורים של קבלת התורה ראיתי בחיי? קשקושי צבע של הילדים הקטנים. אם לא הכותרת שכתבה הגננת בראש הדף “מתן תורה” לא הייתי מנחשת במה מדובר. דפים עם הר של חול מודבק הנשלחים לפני שבת. הגננת כנראה רווקה. הר עם פרחים צפופים. את כל הרפרטואר ראיתי. אין עבודה שמפתיעה אותי. 

אבל כל זה לא משנה למיכל. זה הציור שלה. היא מראה לי אותו, מחכה שאעזוב הכל ואסתכל. שאתבונן מקרוב. שאומר משהו טוב. 

מי מסתכל על פנינה? אם היא מבשלת, מי אומר לה “פנינה, כזה אוכל טעים לא טעמתי הרבה זמן”?

וזה מה שקרה.

עבר יום ועוד יום. בהתחלה חשבתי עם איזה תירוץ אפשר לדפוק אצלה. פורים כבר עבר, ולהביא עוגה בלי קשר לכלום נראה חותר תחת כל מה שהיא רגילה. לא רציתי להבהיל. התחלתי להסתבך עם עצמי. להעלות רעיונות ובעיקר לפסול.

אחר כך חנוך חלה, כבר עדיף היה להיות חולה במקומו. שיהיה בריא, הוא הוציא את המיטב מההרגשה הגרועה שלו. הייתי אחות, טבחית ושרת תרבות במשרה מלאה.

החיים, הריצות, הטרדות. עשיתי מה שהייתי חייבת. היו לי הרבה סיבות לשכוח. בפנינה נזכרתי רק כשעליתי וירדתי במדרגות, השלט שעל הדלת “משפחת חבושה” הזכיר לי שיש פה אישה בלי משפחה, לפחות רוב הזמן.

בסוף צץ לי רעיון. הסתכלתי בלוח לראות כמה ימים נותרו עד למעטפה הבאה. על פי נסיון העבר, כל חמישי לחודש היא נדחפת מתחת לדלת. נשארו לי שמונה עשר ימים לספור. 

*

התחלתי לתכנן. בעיקר חיזקתי את עצמי מבפנים שאין רע מגיע מרצון טוב. מצאתי רמזים שהמהלך הזה יכול להצליח. העיקרי היה הזמן שהיא מגיעה לשלם, עשרה לחמש אחר הצהרים. למה לה לבוא אחר הצהרים כשיש סיכוי לפגוש אחד מאתנו, ולא בבוקר כשאנחנו לא נמצאים? סימן שעמוק בפנים יש דלת שלא סגורה עד הסוף, מחכה לקשר. כך לפחות עודדתי את עצמי.

בחמישי לחודש, אפילו שזה יצא יום שני ואף פעם אני לא אופה עוגה לשבת בתחילת השבוע, הגעתי הביתה בארבע. רחלי כבר נתנה אוכל לקטנים ויכולתי מיד לטפל בבצק השמרים שהכנתי אתמול. זה לא היה פשוט להחליט איזו עוגה להכין. היו לי הרבה מחשבות בעניין. כבר בהתחלה פסלתי עוגת גבינה. אולי היא בשרית ולא רציתי מצוה הבאה בעברה. לא הייתי בטוחה אם עוגת קצפת תקלע לטעם שלה. ועוגת פירות לא כולם אוהבים. הסתכלתי בדפים המפוזרים של מתכוני העוגות והבטחתי לעצמי לסדר אותם עוד השבוע, ואז נתקלתי במתכון של אמא לעוגת שמרים. עוגה חוצה גילים ומגזרים, שמרים מאז ולעולם. בזמן שהכנסתי את העוגה לתנור, סידרתי את המטבח, שטפתי כלים ופיניתי את השולחן מכל הדברים המיותרים שאיכשהו מגיעים אליו. את הקטנים שלחתי לגינה עם יוסף, אחרי שהוא סחט ממני ארטיקים לכולם. הזהרתי אותו לא לחזור לפני שש. אחר כך כמו בלש מתחיל ישבתי בפינת האוכל והסתכלתי על הדלת. בבית התפשט ריח טוב של מאפה. לא ידעתי מה לעשות עם הזמן בלי לעשות כלום. דילגתי בין התנור במטבח לפינת האוכל. 

לא יודעת איך זה קרה. ממתי זקנים מהירים כל כך? כנראה הדקה שבהיתי בתנור הספיקה לה לדחוף מעטפה. מיד הסתכלתי בעינית. היא לא היתה שם. שתי מחשבות לגמרי מיותרות חלפו בראשי. האחת – צריך דלת שאפילו דף נייר לא יעבור דרכה, והשניה – מה אני הולכת לעשות עם העוגה. לא חשבתי לרוץ במדרגות לתפוס את סינדרלה. 

שתי מחשבות לגמרי מיותרות חלפו בראשי. האחת – צריך דלת שאפילו דף נייר לא יעבור דרכה, והשניה – מה אני הולכת לעשות עם העוגה. לא חשבתי לרוץ במדרגות לתפוס את סינדרלה. 

התיישבתי במטבח. בלב, רגש דכדוך קטן. כזו השתדלות ושטות כזו. הרגשתי צורך בניחום קטן. הרתחתי מים לקפה ופרסתי פרוסה עבה מהעוגה. יצא מאד טעים. זה העציב אותי יותר. ממש עוגה לבטלה. לחינם כל הטרחה ודיבורי החיזוק שאמרתי לעצמי.

חשבתי שיהיה חכם מכל הבחינות לא להשאיר את כל העוגה אצלי וגם ככה הרגשתי חייבת. ירדתי לשרה, מגישה לה חתיכה של עוגת שמרים ריחנית. היא הזמינה אותי להיכנס, “הקפה עלי,” צחקה. לא הרגשתי במצב רוח מתאים למפגש חברתי. מלמלתי משהו על הר של כביסה לקפל ולגהץ ומיהרתי הביתה. 

*

בגלל שכבר היתה לי השיטה, וגם עברתי ביבש את כל התהליך, נחסכו ממני חלק מההתלבטויות הקודמות. ידעתי איזו עוגה לאפות. אבל זה היה החלק הקל. בעיקר פחות חששתי. זה הפך לעובדה מוגמרת שהיא תשב בכיסא שבמטבח ותאכל את העוגה. הדמיון שלי עבד שעות נוספות, וכבר הודיתי לה על המחמאות שנתנה על העוגה. ראיתי אותה לפעמים בחדר המדרגות עם הפח וחשבתי ‘חכי חכי, את עוד לא יודעת מה אני מכינה לך’.

חמישי לחודש יצא הפעם ביום חמישי. חזרתי על כל התהליך, כולל גינה וארטיק. הפעם אמרתי לעצמי, ש”תישרף העוגה, מפה אני לא זזה”. ישבתי על הכיסא. הרגשתי כמו צייד שמחכה בסבלנות בין שיחי הסבך לטרף שיבוא. רק שפה היו לי כוונות טובות. אנשים עלו וירדו במדרגות. קל היה לסנן את הצעדים הלא שייכים. אלו שיורדים נשמעים אחרת. יש פסיעות נחושות, כבדות. יש דילוגים של שתיים שתיים. צעדים כמעט בלתי מורגשים של ילד קטן. לא להאמין החושים שפיתחתי בדקות הארוכות הללו. בסוף שמעתי צעדים נגררים. אטיים. היו גם הפסקות. ישבתי בהיכון, מוכנה לזנק.

ברגע שקצה המעטפה נגלה לעיני עמדתי ליד הדלת. אם הייתי פחות מתוחה, יכולה להשקיף על הכל מהצד, הייתי אומרת ‘קומדיה’, סצנה לסרט. אבל לא הייתי במצב הרוח המתאים. פתחתי את הדלת. ראיתי את פנינה מכופפת לכיוון הרצפה, נוגעת בקצה המעטפה. היא נעמדה במהירות הכי גדולה שיכלה להרשות לעצמה, בפניה הבעה של ‘מה קורה כאן?’. עוד לפני שיכלה להשיב לעצמה שיווי משקל פנימי אמרתי לה: “פנינה שלום. אני מזמינה אותך לכוס קפה עם עוגה.” ליתר ביטחון הוספתי, “את לא יכולה לסרב.”

טוב. עכשו אני יודעת מה שלא ידעתי אז. נסו להגיד לאשה עירקית כל משפט שמתחיל ב’את לא’. לא משנה ההמשך, היא כבר תראה לכם ש’אף אחד פה לא יקבע לי’.

נסו להגיד לאשה עירקית כל משפט שמתחיל ב’את לא’. לא משנה ההמשך, היא כבר תראה לכם ש’אף אחד פה לא יקבע לי’.

“גברת צעירה, למה אני חייבת?” במבט בעינים הכחולות שלה אני רואה איך היא עושה לי ‘שריר’.

כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי, מתכוון למעשה שראוי לא לעשותו, “לא משנה מה את עושה, עדיף שתספרי. כי אם אתפוס אותך בשקר, רק על זה תקבלי עונש.” מאז יש לי תכונה כזו שקשה לי לשקר. לכן עכשו אני מספרת לפנינה איך לפני חודש תכננתי לארח אותה על כוס קפה. איך בלילה הכנתי את בצק השמרים ושמתי במקרר. איך שלחתי את כולם כדי שיהיה לנו נעים לשבת, ואיך היא נעלמה לי. איך למרות הדיאטה נאלצתי לאכול עוגה באמצע השבוע ולכן איך היא חייבת עכשו להיות ילדה טובה ולהיכנס. לפנינה קשה לעמוד כל כך הרבה זמן והיא נכנסת.

פנינה הולכת אחרי למטבח. אני מזיזה את הכיסא שיהיה לה נוח להתיישב ופותחת מהר את התנור. ברוך ה’ העוגה שלמה ובריאה. טוב לי להתעסק עכשו בכל הדברים הטכניים. להוציא את העוגה מהתנור. לבחור מגש יפה מארון כלי השבת. לפרוס את העוגה. להרתיח מים לקפה. להוציא שני ספלים הכי יפים מהארון. אבל בסוף נגמרים כל העיכובים ואני מסתובבת אל פנינה ושואלת אותה איך היא שותה את הקפה.

“למה קפה, תה אי אפשר?”

“בטח שאפשר, רק חשבתי שעם עוגה קפה יותר הולך.”

“למה התרגלתי לשתות תה עם חלב. כמו האנגלים.” היא מחייכת.

חבל שאין לי כלי פורצלן לקוביות סוכר וקומקומון קטן עם חלב. סט אנגלי טיפוסי. גם מזג האוויר לא מזכיר מזג אוויר אנגלי.

אני מקרבת לפנינה את כוס הזכוכית עם התה. בצלחת אישית אני מגישה לה פרוסה עם מזלג קטן בצד.

“בשביל מה מזלג?”

“לפחות להרגיש באנגליה.”

“ואני המלכה? כי אם הייתי יודעת הייתי מתלבשת יפה.”

אני קופצת על ההזדמנות ואומרת לפנינה שבפעם הבאה אנחנו לבושות חגיגי.

*

הסתכלתי על השעון אחרי שהיא הלכה, ביד שלה עטופה חצי העוגה שנשארה. כמעט חצי שעה היא ישבה. יפה לפעם ראשונה. אני חושבת על כל מה שהיה. רק פתחתי לה פתח בעובי של מחט והיא נכנסה. לא ישבה על קצה הכיסא, משדרת טוב, אין ברירה, נשב כמה דקות בשביל הנימוס ונגמור עם זה מהר. סיימה פרוסה, וכשהצעתי נוספת לא סרבה. טפחתי לעצמי על השכם. חנה, יש לך כישרון עם אנשים, היא הרגישה שאת לטובתה. מזל שהתעקשת, לא ויתרת, לא התייאשת בפעם הראשונה שנעלמה. לא הקשבת לשרה מדברת עליה ומעקמת את האף. בכל זאת אחרי שגמרתי למחוא לעצמי כפיים לא יכולתי שלא לתהות על מה שהיה. שרה ספרה לי עליה דברים שהתאימו למה שבעצמי הרגשתי: פנינה שומרת מרחק. אם כך, מה אני לא יודעת שיכול להסביר את השינוי, מה דחף, הוריד אותה מהמסלול שהיא הולכת בו כל השנים, הכניס אותה לבית שלי? לא היה לי קצה של חוט. מה שכן, היתה בי הצניעות לדעת שזה לא קשור אלי. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. איזו הבנה דקה לנפש האדם.
    מדהים לראות סיפור כזה, שכאילו עוסק בזוטות, אבל באמת כל כך לא. וכל כך מרתק.

  2. מחכה בקוצר רוח כל פעם לפרק הבא
    כמו תבשיל שמעורר את כל החושים, כך אני מרגיש שהסיפור הזה מעיר בי את כל הרגשות
    תודה רבה לכתובת ותודה לאתר שנותן במה מכובדת לכישרונות כאלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן