זריחתה של השקיעה – פרק ד’

השעון המעורר צלצל. פתחתי את העיניים, מודה אני ומיד הרגשתי מועקה. זה היה כמו נבואה המגשימה את עצמה. הכנתי את ההרגשה אבל עוד לא ידעתי בשביל מה אזדקק לה. התברר לי שעתיים אחרי, בעבודה. אפשר לומר שמבחינה נפשית הגעתי מוכנה לדיבור של ציטרון. למרות הדכדוך עשיתי מה שאני עושה תמיד כשאני מתעוררת, לא משנה במצב רוח של איזו עונה אני – הורדתי את הרגליים לרצפה. הלל לא מבין איך אני קמה כמו פנתר. עוברת מניוטרל להילוך חמישי בלי שום שלבי ביניים. אצלו זה לגמרי אחרת. הוא פותח את העיניים וממשיך לשכב. לוקח לו כמה דקות טובות לעבור מיבשת החלום ליבשת המעשה. אני יכולה לתאר לעצמי את המאבקים שהיו בינו לאמא שלו כשהיה ילד. עכשו הבעיה עברה אלי. לא שאני מנדנדת לו שיקום, הוא כבר מבוגר, רק שאת החלק הזה בגנים הוא הוריש לחנוך, וכל בוקר אותו סיפור להוציא אותו מהמיטה.

בתחילת הנישואין הלל שאל אותי אם תמיד הייתי ככה, מילדות מסתערת על היום. מי יכול לזכור? עברו יותר מעשרים שנה והילדות שלי היא כמו תמונה שהצבעים שלה דהו. הוא לא הבין על מה אני מדברת. התמונה שלו ישנה משלי בשלוש שנים ואף על פי כן הצבעים שלה לגמרי חזקים. לא היה לי הסבר שיניח את דעתו. יש לך זיכרון מצוין, טען. את זוכרת יותר טוב ממני את ימי ההולדת של ההורים שלי, זוכרת את כל מה שצריך לזכור אחרת מישהו ייפגע. אולי פשוט היתה לי ילדות סטנדרטית. לא קרה בה שום דבר יוצא דופן שמשאיר סימן. משפחה טובה, מצב כלכלי בסדר. הורים שחיים יפה, אחים שלא מציקים יותר מדי. בסדר בלימודים ובחברה. אין פה חומר שהשאיר חותם עמוק.

בתחילת הנישואין הלל שאל אותי אם תמיד הייתי ככה, מילדות מסתערת על היום. מי יכול לזכור? עברו יותר מעשרים שנה והילדות שלי היא כמו תמונה שהצבעים שלה דהו.

התארגנות לחוצה של בוקר. אני מגהצת במהירות את החולצה של יוסף ואת החצאית של רחלי ששכחתי לגהץ אתמול. חנוך יוצא מהבית ברגע שאחרי הרגע האחרון. יש לו פתק קבוע בכיס, כתוב  בעט ללא תאריך. במקרה הצורך הוא כותב את תאריך היום, ומראה לרב: ‘אחר בידיעתי’.

לעבודה הגעתי בזמן, ראשונה, כמו בכל יום. ציטרון מגיע לא הרבה אחרי. הייתי שקועה בקריאת המיילים החדשים כששמעתי את הקול שלו מעלי. תוכלי להיכנס אלי עכשו? איך שהוא אמר את המילים, מיד הבנתי שזו לא תהיה שיחה שבה יציע לי העלאה. קמתי, הלכתי אחריו למשרד. מחשבות מתרוצצות בי, מה הפעם? בכל זאת למרות הלחץ ראיתי שהחולצה שלו לא מגוהצת יפה. את הדלת סגרתי אחרי. לא רציתי שמישהו אחר ישמע. המתנתי בשקט. ציטרון התיישב בכיסא המרופד שלו מסתובב מצד לצד, חוכך בדעתו מאיזה צד לתקוף. מה זה משנה? הוא שפך עלי את כל הערמה. דברים קטנים, טעויות גדולות. לא היה סדר, רק רשימה שחורה של הטעויות האחרונות שלי. נקודות זיכוי שלא כתבתי בתלוש, עוסק פטור שעבר את מאה אלף ההכנסות ולא יידעתי אותו, הוצאות של החזקת רכב שלא הופיעו בדוח השנתי. שום דבר טוב הוא לא אמר. לא שאני באה בזמן, שלא מחסירה ימים, לא מפטפטת ולא עושה הפסקות קפה ארוכות. לא הסבלנות שיש לי ללקוחות קשים. ניסיתי להקשיב אבל זה לא היה פשוט, בייחוד כשחיקה את הצעקות של קרביץ הלקוח. בשלב מסוים, כנראה בגלל הרשימה הבלתי נגמרת, הוא לגמרי התעצבן ואמר לי, תגידי איפה הראש שלך. הראש שלך לא במקום. לפחות לא במקום בזמן העבודה. לא, הוא לא במקום. הוא חזר על המשפט הזה כמה פעמים. הרגשתי שהוא לוחץ לי על כפתור אדום, מהסוג שיש לראשי מדינה. משתמשים בו במקרה חירום. לחיצה קצרה ומשהו מתפוצץ. אבל אני לא התפוצצתי עליו רק יצא לי קול חנוק, מין צעקה, חצי יבבה. אולי מהצורך לשמור הכל בפנים. ציטרון נבהל והפטיר שהוא בטוח שמעכשו אני אקח את עצמי בידיים, ואני לקחתי את עצמי ויצאתי מהחדר.

להרגשת המועקה שליוותה אותי מהרגע שפתחתי את העיניים הבוקר כבר היתה צורה מוגדרת.

הייתי במצב כזה שאף שכל הזמן ראיתי את התאריך חמישי לחודש, לא חשבתי על שום דבר שלא קשור לעבודה. בסוף היום לא מיהרתי לחזור הביתה, ישבתי בשדרה מסתכלת על אנשים. זקן התיישב לידי וכמו שרשרת נורות סוכה שנדלקות זו אחר זו, חשבתי, מה התאריך היום? חמישי לחודש. מחמישי חשבתי על פנינה ומפנינה על עוגה. איזו עוגה? עצרתי מהר בבר-כל וקניתי עוגת הבית. שום קשר בין הטעם לשם. הבטתי בשעון. כמעט חמש. רצתי בריצה הכי מכובדת שאפשר. במדרגות כבר לא עשיתי חשבון ודילגתי שתיים שתיים. התנשפתי ורציתי להתפלל, אבל לא ידעתי על מה. שפנינה תהיה ותראה את כל הבלגן? שהיתה והלכה? 

ליד הדלת שלי ראיתי אותה לרגע מאחורה. ישר, עוד לפני שהסתובבה, היא נגעה לי בלב. פעם ראשונה שלא רק שראיתי אותה לא בחלוק אדום ושיער מרושל, אלא כמו שאמרתי לה אחר כך “לא להאמין, מלכת  אנגליה אצל פרידמן בבית.” לבושה מכנסיים שחורים מחויטים, חולצה כחולה עם מנג’ט רחב בשרוול מדגישה את צבע העיניים. ממתי כואב הלב לראות אישה מטופחת? לא יודעת. זה מה שהרגשתי. דיברנו ביחד.

“דאגתי שאת לא בבית.”

“אוי, אני נורא מצטערת. את מחכה פה הרבה?”

“מה אמרת? לא שמעתי.” 

“מה לא פתחו לך? רחל בטח בטלפון עם חברה, לא שומעת אף אחד…”

אני פותחת את הדלת במפתח. כמו שציפיתי, שום גמדים לא סידרו את הבית ופנינה נחשפת בלי שום פילטר מרכך (כמו לדחוף את כל הבלגן לחדר ולסגור את הדלת) למצב.

אני פותחת את הדלת במפתח. כמו שציפיתי, שום גמדים לא סידרו את הבית ופנינה נחשפת בלי שום פילטר מרכך (כמו לדחוף את כל הבלגן לחדר ולסגור את הדלת) למצב.

לחלל האוויר אני צועקת שלום. רחל מסמנת לי ביד תנועה של ‘רק רגע’, וכמו כתב ברייל מודגש היא עושה בפה תנועה גדולה לוחשת של ‘אני כבר מסיימת’. אני רוצה לצעוק לה ‘למה לא סידרת את הבית’, אבל יש לי אורחת.

“לא רוצה להפריע. רק הגעת.”

“הכל בסדר. בכל מקרה לפני שאתחיל לעשות פה סדר אשמח לכוס קפה.” 

אנחנו יושבות במטבח. אישה חגיגית ואישה סמרטוטית. מחשבות שרק עושות לי רע דופקות לי בראש. זה כמו מכה בפטיש, המשך ישיר לבלגן שאני עושה בעבודה מה שקורה פה. אם ציטרון היה נכנס ורואה את המהפכה הוא רק היה מקבל חומר חדש נגדי. 

רוב הקשב שלי מופנה כרגע למה שחברה שלי רבקי קוראת “המצב”. מה אפשר לומר, המצב במטבח לא משהו.

אפשר לדעת שיש בבית שלושה ילדים שאוהבים לאכול קורנפלקס בחלב בבוקר.

אפשר גם לראות שיש ילד שאכל לבן תות.

מישהו, כנראה מבוגר, אכל תפוח.

מישהו, כנראה האמא, הכין סנדוויצ’ים (טעות, טעות! אצלנו האבא מכין).

כל העדויות המפלילות עומדות לפני על השיש.

מתוך התפאורה הזו, הרחוקה כרחוק מזרח מארמון בקינגהאם, אני מסתכלת בשארית הקשב שנותרה בי בפנינה. השיער שלה אסוף בפקעת. אודם מרוח על השפתיים. הפנים מאובקות בפודרה. שרשרת ארוכה של חרוזים צבעונים משלימה את ההופעה. בלי לחשוב אני אומרת לה, “פנינה, את כל כך יפה”.

“את חושבת? אפילו שאני זקנה? לא זוכרת מתי אמרו לי את זה בפעם האחרונה. בטח יותר משלושים שנה.”

אז רק אני יכולה למצוא יופי בפנים שעשו דרך ארוכה בעולם? 

אני חושבת על הזמן כמו מים. להיוולד כמו לוח חלק, נטולת חוויות. עכשו משנולדת הכל מתחיל לקרות. את רעבה, את עייפה, את משועממת. קר לך, חם לך, קול, חושך, אור. הגוף ובעיקר הפנים מתחילים להגיב למתרחש. טפטוף ועוד טפטוף של זמן ומה שקורה בתוכו. הכאבים, החלומות, כל רגש שחווית, הכל נחרש, חריש עמוק בפנים. בקמטים שמסביב לעין, לצד הפה. אני מסתכלת על פנינה ורואה תשעים שנים של מים זורמים. אני רואה חיים.

בראש אני שומעת את כל המצקצקים, “טוב, יש לה נגיעות. בכל זאת כבר כמה שנים היא לא בת עשרים, וכל ההוכחות לזה נמצאות על הפנים שלה.”

זה נכון שאני לא מרוצה מכל סימן, למשל הקמטים במצח. אני יודעת בדיוק מה יצר אותם. וזה המסובב שאני לא אוהבת. קמטי עבודה. רק בגלל הנהלת החשבונות הם קרו. מזמן הייתי רוצה לעשות הסבה מקצועית אבל למה? אמא אומרת זה פרנסה, מביא לחם הביתה, וזה נגמר ברגע שאת אומרת שלום, בלי זנבות שממשיכים בבית, אז מה חסר פה? היא צודקת בכל מילה, מה יש לומר. ובכל זאת.

אם הם היו נוצרים בזמן של עבודה שאני אוהבת, הייתי אוהבת אותם.

זה מה שמוליד אותם, בגללו הם לא רצויים. את הקמטים שמסביב לעיניים אני דווקא אוהבת. יש לי נטיה מולדת לחייך. לפעמים למרות הכל. אני אוהבת את החלק הזה שבי.

*

התנאים של מפגש הכוס קפה שלי וכוס התה שלה רחוקים מלהיות סטריליים. בתדירות של כמה דקות מציץ ראש אחר במטבח. אני מכירה את הסחורה שלי. הם סקרנים לראות את האורחת. כל הסיבות שהם נותנים לביקור הן רק תירוצים להסתכל בה מקרוב.

רחלי נכנסת. “אני רק צמאה.” מיכל מראה לי את הציור שעשתה בגן, משהו שקשור לדברים שהיא רוצה לעשות בחופש הגדול. יש לה ציפיות גדולות לקטנה. חנוך כמו חנוך מבקש פרוסת עוגה. בילד השלישי או הרביעי שנכנס למטבח פנינה שואלת אם כולם שלי.

“כן. יש לי שישה ילדים,” אני אומרת. “הגדולה רחלי בת שתים עשרה וחצי. אחר כך יוסף בן עשר וחצי. חנוך בן שבע וקצת. מיכל עוד מעט בת שש. נועה בת ארבע. והתינוק של המשפחה, דניאל, בן שלוש.”

פנינה מתפעלת. “אתם הדתיים לא מפונקים כמונו. אבל תגידי את האמת, יש לך סבלנות אליהם?”

פנינה מתפעלת. “אתם הדתיים לא מפונקים כמונו. אבל תגידי את האמת, יש לך סבלנות אליהם?”

היה הרבה יותר פשוט להגיד משפטים שלא אומרים כלום, כמו “זה מורכב”. אבל רחלי במטבח שותה את כוס המים השניה שלה, ואני רואה איך היא זוקפת אוזניים. לילדים יש הרבה פחות גוונים מאתנו, וכל תשובה שהיא פחות ממתלהבת מכל רגע שהילדים רוצים ממני משהו, תירשם אצלה בעיפרון פחם שחור. אז אני מחזירה את הכדור אל פנינה ושואלת, “למה את קוראת סבלנות?”

פנינה מספרת לי שיש לה שני ילדים. יותר לא היה לה כח. היא רצתה להרגיש חופשיה, וילדים לא תרמו לתחושה הזו. יורם הגדול בן שישים. עמיר הקטן בן חמישים וחמש. משעשע אותי התיאור שהיא נותנת לו, ‘הקטן’. אני רואה בדמיוני את הקטן שלה, לא רחוק מהגיל של אבא שלי, ומחייכת. מספרת לה שרק לדניאל אנחנו קוראים קטן וגם הוא לא מסכים, כועס עלינו, “אני גדול, לא קטן”.

“מה את חושבת,” היא אומרת לי. “מה השאלה הראשונה שלי שאני שואלת אותם כשהם באים?”

“לא יודעת… מה שלום האישה? הילדים?”

“מה מעניין אותי האישה שלהם. במיוחד זאתי של הגדול לא מעניינת אותי.” בפנים שלה הבעה של מי שאכל משהו מקולקל.

נראה שעליתי על מוקש. בזהירות אני מרימה את הרגל, מתרחקת לאזור מבטחים.

“אין לי שום מושג. מה באמת?”

“אכלת משהו? אתה רעב? לחמם לך איזה סמבוסק? ילד שלך תמיד נשאר ילד, אפילו שכולו לבן.”

פנינה מספרת לי שאתמול הקטן הגיע. היא יודעת שהוא משוגע על סמבוסק, אז מהבוקר היא היתה במטבח. “מי שממהר שלא יתחיל לעשות את האוכל הזה. צריך הרבה סבלנות. קודם כל חומוס. להשרות יום. אז מראש צריך לדעת שביום שלישי למשל עושים. אישה שחושבת שיספיק לה לפתוח את המקרר שעה לפני שהבעל בא רעב מהעבודה, לזרוק לסיר וזה יהיה מוכן כשהוא פותח את הדלת, אני אגיד לך מה יהיה, יהיה חומוס קשה בסיר ובעל עצבני במטבח.” איך היא מתארת את הדברים, היא מצליחה עם המבטא שלה, המילים וההומור לקחת אותי לתוך המטבח. אפשר לראות את האדים העולים מהסיר. היא לא מסתפקת בזה ונותנת לי יד של ילדה קטנה. מוליכה אותי למטבח של אמא שלה. אני חלק מסיפור, עומדת לידה. כזה כוח יש לסיפור טוב עלי. ציטרון וכל מה שקשור אליו מתעמעמים בתודעה שלי.

הצחוק שלי מעודד את פנינה להמשיך ולספר.

אני שומעת איך בעירק היתה מפונקת. לאמה היתה משרתת. זה היה לכולם. לא היית צריך להיות עשיר כדי להחזיק אישה עוזרת בבית. הכל היא עשתה עם אמא של פנינה. לנקות, לטפל בילדים. בעצם כמעט הכל. המטבח היה הממלכה של אמא. פנינה מתפלאת על עצמה כיצד למדה לבשל. אמא אף פעם לא שתפה אותה בעבודות המטבח. “זה הכל מה שאני יודעת מהעין. הייתי מסתובבת במטבח ליד אמא. אמא היתה שרה יפה ואהבתי לשמוע אותה עובדת ושרה, שירים שלנו בערבית. אפילו לא שמתי לב שאני מסתכלת מה אמא עושה. אבל תראי, כשהתחתנתי ואמא לא היתה לידי להראות פתאום הכל יצא. על ההתחלה לא היה לבעלי טענות על האוכל. למדתי בלי שלימדו אותי. ראית מה זה?”

בכל כך הרבה דרכים את הופכת להיות מה שאת. ללמוד לבשל כי מלמדים אותך. אולי נולדת עם הגנים המתאימים. או רק מפני שאת אוהבת לשמוע את אמא שרה במטבח. לקום מהמיטה ברגע שהתעוררת כי זו הדוגמא שראית בבית או כי אמרו לך תפסיקי לחלום. אני עשויה משיעורי חינוך של המורה אקרמן בתיכון, מהידיים החמות של סבא, מהחברה שסיפרה מה שביקשתי לא לספר. מאחי הגדול שהיה מקשיב לסיפורים שלי. גם מזה שהפסיק לשמוע כי הלך לישיבה. לא הכל אני יודעת. זה כמו ציור שצריך למצוא את הקו המוביל מהכלב למלונה, מהביצה לתרנגולת. לכי תמצאי בסבך המתפתל של הקווים את הקו הנכון המחבר. לא מבינה מאיפה הגיע אלי הפיזור הזה שמחבל לי בעבודה, בטח לא מאמא. וכמה שאני סובלת מהתכונה הזו יש בי חלק שמתעקש לא לוותר עליה. 

בכל כך הרבה דרכים את הופכת להיות מה שאת. ללמוד לבשל כי מלמדים אותך. אולי נולדת עם הגנים המתאימים. או רק מפני שאת אוהבת לשמוע את אמא שרה במטבח.

לא מבינה למה לא נשארתי אדישה, כיתר השכנים, למציאות של פנינה? וכמו כדי להדגים לי איך אנחנו נהיים מה שהננו נועה נכנסת למטבח עם כל ציוד התינוקות שהיא אימצה לעצמה. בקבוק שהיה של דניאל, מוצץ הלילה שלו. חיתולים שנשארו מאז שנגמל. מהמנשא ששימש אותי מציצה בובה. היא אומרת לי בכל הרצינות: “אמא, התינוק מאד לא רגוע.” אני יכולה מתוך שינה לצטט את המשפטים הבאים, שלי ושלה. קשה לספור את מספר הפעמים שהדיאלוג הזה רץ בינינו, בלי שינויים. אני יכולה להגיד לה, נועה יש לנו אורחת, אחר כך נשחק. אבל מגוף ראשון אני מכירה את ההרגשה של לנסות ולספר ואת התגובה שנועלת אותי עם כל המילים בפנים. בחדר שהיה שלי בבית של אבא ואמא יש מרצפת מתחת למיטה שלא מחוברת היטב. בכל פעם שניקיתי שם התחיל אצלי סיפור. יש כפתור סודי, ולחיצה עליו מזיזה אותה ומתגלות מדרגות יורדות. הייתי הולכת לאמא ומתחילה לספר. היא היתה ממשיכה לעשות מה שהיא עושה, ואומרת לי לנקות בלי סיפורים. תלמדי להיות מאה אחוז במה שאת עושה, אל תברחי למקום אחר, אחרת זה לא יצא כמו שצריך. אחר כך את יכולה לקרוא. משפטים כאלה. אז למרות שאני נהנית להיות בתוך הסיפור של פנינה, אני משתפת פעולה ואומרת את החלק שלי, שואלת אם הוא רעב, עייף, אולי משועמם. בסוף אני שולפת את המשפט המצופה.

“בדקת לו בחיתול?”

נועה מחייכת, “שכחתי.” ומוציאה את הבובה מהמנשא. אני מספרת לפנינה שלנועה יש אח קרוב אליה בגיל. היא נולדה עם טבע פעיל וסקרן, ואני רתמתי את האנרגיה שלה כדי לקבל עזרה. בקשתי ממנה להביא לי חיתול, מוצץ. דברים קטנים. שמחתי בעזרה שלה, והיא הפכה להיות ילדה אימהית שרק מחפשת במי לטפל. לכל גור חתולים בחצר היא דואגת. בוכה כשילדים הורסים תל נמלים. כבר התחלנו בעלי ואני לחשוב אולי להביא לה חיה קטנה. היא כל כך מבקשת. והיא לא ראתה את זה בבית. גם לאף אחד מהאחים אין עניין בחיות. זה הטיפול במישהו קטן שיצר אצלה את ההרחבה של הרגש הזה. 

פנינה מתחילה לפהק. אני צריכה פחות לדבר. מה קרה לי? ממתי אני נואמת נאומים? אני מהצד של המקשיבים. כוס תה תתאים עכשו. אני מרתיחה מים ומוזגת לה חלב מקנקן הפלסטיק הלבן. הגיע הזמן לבקר באחת מחנויות כלי הבית הישנות. חנות מפעם פעם עם חלון ראווה מלא אבק וכלים שאי אפשר למצוא בחנויות חדשות. יש שם מערכת צלחות מפורצלן, מעוטרות פס זהב צר בשוליים ופרחים במרכז. בובות חרסינה בשמלת קטיפה נפוחה ותחתית תחרה מצויצת. אפשר למצוא בהן קומקום קטן לחלב, כלי לקוביות סוכר. עד שכבר נכנס אליהם לקוח פעם בשנה, אולי גם יוותרו לי ולא אצטרך לקנות את כל הסט.

אני מלווה את פנינה לחדר המדרגות. בדלת היא שניה מהססת ושואלת אותי אם גם בפעם הבאה להתלבש חגיגי. יפה לה ההעזה הזו. היא כבר לא מחכה ממני להזמנה. מתנהגת כאילו היא מונחת בכיס שלה ורק צריך לסכם איזה בגד ללבוש. לגמרי שונה ממה שלימדו אותי שיעורי יהדות והחיים עצמם על האפשרות לשינוי בעץ זקן ובאיזה שלב בצמיחה שלו הכי קל לכופף אותו לצד השני. ללמוד ממנה, אני חושבת, רק עוד לא יודעת מה יהיה הלימוד האישי שלי.