זריחתה של השקיעה – פרק ו’

התקשרתי אחרי שעה. לא כדי לספר לה, כבר יצא לי כל החשק. רק רציתי לשמור על עצמי מלהמשיך להיפגע. שאוכל להגיד לעצמי אפילו בחצי לב שהיא בוודאי היתה מתקשרת, זו רק אני שהקדמתי אותה.
דרג את הכתבה

אני צריכה לזכור שלא כולם כמוני. זו אני והרגישות שלי לחפצים ולאנרגיה שאני קולטת מהם. בשביל רוב העולם חפץ הוא רק חפץ, והשאלה היחידה שהם שואלים לגביו היא האם הוא קולע לטעמם, האם יועיל להם. בשבילי זה לגמרי אחרת. יש כמו הילה מסביב לחפץ שנוצרת על ידי מי שקשור אליו. יש חנויות שלא אקנה בהן כי המוכר לא נראה לי, לא משנה כמה זה משתלם. על תוצרת גרמניה אין בכלל מה לדבר. אבל זה לא רק שחור לבן, לקנות או לא לקנות. יש עולם שלם של חפצים שקבלתי, מתנות לכאורה פשוטות, שבעצם נושאות מטען כבד של יחסים ורגשות על שכמן.

קבלתי הרבה מתנות בחיים שלי. מתנות מכל מיני סיבות ומניעים. מתנות של יום הולדת. יום נישואין, אחרי לידה. מתנות מאבא אמא, מחברות. מתנה מהבעל. מתנה מהילדים. מתנה של ככה סתם. מתנה שהיא כמו משלוח מנות שקבלת ואתה מעביר הלאה רק מוציא את הברכה. מתנה של נקיפות מצפון. מתנה של עברתי-ראיתי-חשבתי עליך. מתנה של היינו צריכים. מתנה של רציתי לשמח, לעשות לך טוב. מתנה ש”את זוכרת שעכשו את חייבת לי”, מתנה של אני אוהב אותך.

יש מתנות שלא משנה עד כמה החפץ לטעמי לא אשתמש בהן. בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, מלכת הכיתה רק חיפשה איך לצער אותי. לא שיתפה אותי במשחקים. דברה נגדי עם אחרות. בסוף מצאתי את עצמי לבד בהפסקות, יושבת כבויה ומיישרת בזהירות דפי קרמבו נוצצים, מדמיינת חיים אחרים שבהם אני המלכה. אפילו זה הפריע לה, ויום אחד בזמן שנטלתי ידיים היא שלחה ידיים באוסף הזוהר שלי. עוד הספקתי לראות אותה קורעת. ניסיתי אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. בכיתי עד שהמורה חסרת האונים התקשרה לאמא לברר אם יש מישהו בבית שיקבל אותי. אחר כך הייתי חולה שבוע. אמא לא הבינה מה הסיפור הגדול. בשבת אחת אפשר לחדש את המלאי של הניירות, נכבד את השכנים בקרמבו בלי עטיפה. בכל מקרה את כבר גדולה בשביל השטויות האלה. שתקתי, קיבלתי את הניירות באדישות. לא הרבה אחרי הפסקתי לאסוף. כשחזרתי לכיתה חיכתה לי על השולחן חבילה של נייר מכתבים. היה לה מספיק שכל לא להגיש לי ישר ליד. בפנים כתבה רק סליחה. בחיים לא השתמשתי בנייר אחד מהחבילה. היה לדפים ריח של לימון, ופרחים קטנים היו מצוירים סביב סביב. נייר מכתבים מיוחד. שמרתי אותו כמה זמן, אולי יעבור לי. כשנוכחתי שלא, זרקתי.    

פנינה בוחרת בדרך שונה. היא לא זרקה את הקומקום. היא רק העבירה אותו אלי. יש בזה משהו, אני מוכרחה להודות. אפשר לסבול נוכחות של משהו כשהוא לא בידיים שלך. הקומקום הופך מחפץ שהיא סולדת ממנו לחפץ שאפשר בנינוחות להשתמש בו.

פנינה בוחרת בדרך שונה. היא לא זרקה את הקומקום. היא רק העבירה אותו אלי. יש בזה משהו, אני מוכרחה להודות. אפשר לסבול נוכחות של משהו כשהוא לא בידיים שלך.

אחרי שאני מלווה את פנינה לדלת אני חוזרת למטבח לפנות את השולחן ולהתחיל בהכנות לארוחת ערב. אני בוחנת את הקומקום, שוטפת בזהירות ומניחה בתיק. בדרך מהעבודה אטבול אותו. מים טהורים יכולים להשפיע על האנרגיה שעולה ממנו .

*

לא יודעת למה התקשרתי בערב לאמא. זה היה לגמרי יוצא דופן. יש זמנים קבועים לשיחות שלנו. יותר נכון לדבר ביחיד, זמן קבוע לשיחה היומית. אני מדברת עם אמא בדרך מהעבודה לתחנה. מנצלת את הזמן שאי אפשר לעשות בו שום דבר אחר בעל תועלת, בדיוק כמו שהיא אוהבת. אמא שואלת את השאלות הקבועות, כמו איך היה בעבודה. מצפה לתשובות גם כן מהסוג שחוזר על עצמו. היה בסדר. היה עומס. מה שלום הילדים כולם מרגישים טוב. קניתי למיכל ילקוט. אמירות שלא אומרות הרבה יותר מכלום. היא לא יודעת מה לעשות עם דיבורים מסוג אחר. אם אספר לה על ציטרון היא תייעץ לי לישון יותר בלילה כדי להיות מרוכזת בעבודה. תעבור מיד הלאה. אולי בכלל לא תשמע מה אמרתי. האוטובוס מגיע ותמיד המשפט הקבוע “אני צריכה לעלות”. אני אומרת שלום ובהברה האחרונה שעוד לא סיימתי אני שומעת אותה מנתקת. השיחה אורכת לא יותר מחמש דקות אבל מרגישה הרבה יותר, וזאת השיחה היחידה שלנו במשך היום, הדו”ח היומי. אבל אחרי שפנינה הולכת מרוצה ומשאירה אחריה את כל הדיבורים על הכלה הזוממת רע, כמו ילדה קטנה רציתי לשמוע מה אמא חושבת על זה. יותר פשוט לדבר על מישהו אחר, לא מהמשפחה.

התקשרתי, היה רעש של מיקסר בצד השני ובקושי שמעתי את אמא. אמא אמרה שהיא באמצע להכין מוס לשמחת שבע ברכות לכלה עניה, ואם זה לא דחוף שאתקשר עוד כמה דקות. כאילו כל יום אני מתקשרת בזמן הזה והשיחה סובלת דיחוי.

התקשרתי אחרי שעה. לא כדי לספר לה, כבר יצא לי כל החשק. רק רציתי לשמור על עצמי מלהמשיך להיפגע. שאוכל להגיד לעצמי אפילו בחצי לב שהיא בוודאי היתה מתקשרת, זו רק אני שהקדמתי אותה. אמא שאלה אם הכל מוכן לקראת תחילת שנת הלימודים. לא רציתי לשקר אבל גם לא להודות על האמת. העברתי נושא והתעניינתי למי בדיוק היא הכינה את המוס, כאילו שזה עניין אותי. מילה לא דיברתי על פנינה. היא גם לא שאלה על מה השיחה הנוספת. אולי סיפרה לעצמה שרציתי לקבל ממנה עצות לקראת פתיחת שנת הלימודים.

*

בבוקר אני קמה כאילו אני הולכת לכבוש את כל העולם. בעלי בטח חושב ככה מהמהירות של  ההתעוררות. חמש דקות ואני לבושה לא כולל פאה. להתאפר אני ממילא לא. על הבגדים חלוק של בית, מחזק את האשליה שמדובר פה באישה שתספיק להפוך חצי בית לפני שתצא. תעמיד סיר, תעשה מכונה. במציאות מה שאני עושה זה הרבה רוח. לא שאני מנסה לרמות מישהו. החלוק הוא טקטיקה שמכוונת כלפי. אולי כמו הפתגם עם האוכל בא התיאבון, עם החלוק יגיעו הסדר והניקיון. בדרך כלל זה לא עוזר. המקסימום שלי בבוקר חוץ מלהעיר את הילדים ולגלות כל פעם שמשהו חסר: חולצה לבנה לראש חודש, גרביים, נעל אחת של חנוך שהלכה לאיבוד, הוא לעזור לדניאל להתלבש. כמה שאני מבטיחה לעצמי להכין הכל בלילה, איכשהו זה פורח ממני. אם הכל מתנהל על הצד הטוב אשטוף כמה כלים, אסדר את השיש. יותר כדי להגיע הביתה אחרי העבודה ולא ליפול לתוך מהפכה מייאשת. אוכל לבית ספר לא באחריות שלי. הלל קם עשרים דקות אחרי, מכין את הסנדוויצ’ים.

במציאות מה שאני עושה זה הרבה רוח. לא שאני מנסה לרמות מישהו. החלוק הוא טקטיקה שמכוונת כלפי. אולי כמו הפתגם עם האוכל בא התיאבון, עם החלוק יגיעו הסדר והניקיון.

בבית של ההורים שלי הייתי קמה ובכל מקום היה אפשר לראות את היד של אמא. תוספת לצהרים שהתבשלה על הגז, העוף מוכן מיום אתמול. רעש של מכונת כביסה סוחטת. הכיור מרוקן מכלים. הסימן היחיד למשהו שאמא עשתה בשביל עצמה היה ספל קפה על השיש. לא שהיא שתתה אותו חלילה בישיבה. רק לגימות בעמידה תוך כדי פעילות. אני יודעת כי היתה תקופה שקמתי מוקדם וראיתי.

אני לעומתה עומדת ליד הקומקום, חושבת על שום דבר עד שהמים רותחים. אחר כך מסתכלת על הספלים עם מה מתאים לי לשתות הפעם. מוציאה מהסליק הסודי שתי עוגיות. יושבת במטבח ומסתכלת החוצה על העץ שמתפרע עם הענפים שלו. מזמן ועד הבית היה צריך להזמין גנן. יש לי כמה דקות שקטות של בית שעדיין חולם ואני מתכוונת לנצל כל רגע.

אבל האידיליה הזו הופרה בימים הראשונים של השנה הלימודית. התעוררתי כהרגלי והסתובבתי בשקט, לא רציתי להעיר אף אחד כדי לפגוש רק את עצמי. אבל מיכל חיכתה לי, כולה ציפיה שמישהו יתעורר כבר והיא תוכל לשתף אותו במה שרוחש בה בפנים. יכולתי להבין אותה, ככה זה כשחוויה חדשה מתרגשת עליך. אבל אני עוד לא התעוררתי והיא התחילה לשיר את כל הרפרטואר הכיתתי. מסתבר שאין פעולה בכיתה בלי שיר לצדה. יש שיר המלווה את החזרת הציוד לילקוט, שיר לפני היציאה להפסקה, לפני ברכת המזון. כבר אי אפשר לשתות קפה בשקט. אני בטח לא מוציאה עוגיה, כדי לא לתת דוגמא רעה לילדה.

הילדה ציפור שיר. חלק מלהקת הציפורים שאפשר לשמוע בשקט של היום המתחיל. יש לה הזדמנות להופעה פרטית והיא לא תחמיץ אותה. מתי הן כבר מספיקות ללמוד משהו עם כל השירים האלה? תוך כדי ביצוע היא בוחנת את כל האביזרים החדשים. המחברות שלה עטופות בכבשה ניקי. ניקי מככבת גם על הקלמר והילקוט. אני שותה את הקפה ומקשיבה לדיבורים שלה. זה הולך בערך כך: “בוקר טוב ניקוש. איך ישנת? טוב? אמרת מודה אני? נטלת ידיים? תתלבשי בזריזות ובואי למטבח. הנה הכנתי לך כוס חלב. זה יעזור לך להתעורר. תזהרי לא להתלכלך. למה את שותה בכפית? זה מלכלך. תשתי רגיל.” אני מרגישה מוצפת מכל הדיבורים האלה. יותר קל להדיח את הכלים בכיור. אפילו לברור אורז, מה שאני לא אוהבת. אבל אני ממשיכה לשבת לידה. מחזיקה את הספל עם הקפה ולא שותה. חושבת אם זה מה שאמא הרגישה כשראתה אותי בבוקר. אולי אמרה לעצמה, עוד פעם היא לא תתן לי להתחיל את היום בשקט ותזמזם לי כל הזמן? אולי כל הפעילות שלה התחילה בגללי. חיפשה מה לעשות כדי לא להצטרך לשמוע אותי. אחרי כמה זמן הפסקתי להסתובב לה בין הרגליים. גם אם התעוררתי ושמעתי אותה מסתובבת, המשכתי להישאר במיטה.

האם זה מה שאמא הרגישה כשראתה אותי בבוקר. אולי אמרה לעצמה, עוד פעם היא לא תתן לי להתחיל את היום בשקט ותזמזם לי כל הזמן?

מיכל מדברת לכבשה, מספרת מה צפוי לה היום, כאילו גם היא חלק מתלמידות הכיתה. המורה בטח תלמד על ראש השנה, יעשו כרטיס שנה טובה להורים ובשיעור קריאה ילמדו קמץ. “זה לא קשה וגם התחלנו ללמוד את זה בגן,” היא מעודדת אותה, מאמינה ביכולת של ניקי להתגבר על הנטיה המולדת לדבר בסגול. אחרי שהיא בוחנת את כל האוצרות שלה היא מספרת לי על הילקוט של ציפי, החברה הטובה. אמא, היא אומרת לי ואני מקשיבה. צובט בי האמא כאילו זו הפעם הראשונה שהיא למדה לומר. איך היא קנתה ילקוט עם פרחים ולא בחרה ניקי או קיטי. וזה בכלל לא נראה חדש התיק שלה אבל איך זה יכול להיות? רק התחילה השנה, מתי זה כבר נהיה ישן? אני מחבקת את הכבשה התמימה שלי ומחליטה לא לפקוח לה את העיניים. יש לה עוד זמן לשמוע על הרעב באפריקה ועל מחסור אמיתי.

עוד כמה ימים שהיא קמה מוקדם. בקרים של לצאת מהחדר ולראות אותה יושבת בסלון משחקת עם הבובות. עוזבת הכל כשהיא רואה אותי. רציתי כבר שתקומי, היא שמחה לקראתי, אבל חיכיתי לך בשקט. הלילה מילא אותה במילים שהיא חיכתה להוציא. אני כבר יודעת מהימים הקודמים ששתי דקות וזה נגמר, והיא הולכת לשחק שבעה. היא לא צריכה הרבה ממני, רק שיהיה מרוכז. גם המעט הזה מפסיק אחרי כמה ימים. בית הספר כבר לא מרגש מספיק. אני יוצאת מהחדר ואף אחד לא מחכה לי. מוצאת אותה ישנה במיטה. ליד הקומקום אני עומדת, מחכה עד שהמים ירתחו ושומעת רק את הציפורים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן