זריחתה של השקיעה – פרק ח’

פנינה דפקה אצלי בשעה הקבועה, על הדקה. שותה תה כמו האנגלים ומדייקת כמו השוויצרים, ממש אשת העולם הגדול. לא היה שום דבר ביד שלה. כבר טוב, חשבתי. עוד לא התאוששתי מהמתנה המקורית שלה. גם קשה לי למזוג מהפיה השבורה בלי להתיז חלב מסביב. על השיש היו כל האינסטרומנטים ההכרחיים למפגש, כולל הקומקומון שלנו. היא הסתכלה סביב, והבנתי מהמבט שהיא מחפשת את העוגה. כמו קוסם מיומן פתחתי את התנור ושלפתי אותה, עדיין חמה. לא היה לי הרבה זמן להשקיע. הכנתי עוגת מיץ תפוזים בחושה, אפילו לא היה צריך להפעיל מיקסר. היו בה גם חתיכות של שוקולד ששברתי ביד בכל מיני גדלים, במקום שוקולד צ’יפס שחשבתי בטעות שיש בבית. אולי אחד מהילדים חיסל בלי לבקש רשות. עוגה חמה מתחילה במקום גבוה יותר בסולם הטעם מעוגה קרה. פרסתי לה ולי, ובזמן שהייתי עם הגב אליה מוזגת מים חמים לספל, הגנבתי חתיכה מהקצה. יצא טעים. לא תמיד צריך להסתבך עם מתכון של הרבה שלבים וחומרים. יש יופי בדברים פשוטים ומתברר שגם טעם.

היא מסתכלת עלי, מחכה לתשובה. אני יודעת שזה רגע של מבחן. היא בוחנת אותי. 

את יודעת מה רציתי לספר לך, היא אומרת לי בזמן שאני מקרבת את כוס התה אליה. היא מוציאה פתק מהכיס ובוחנת אותו. גם רשמתי בפתק שלא אשכח. זה על הבן שדיברתי עליו. את זוכרת מה אמרתי פעם אחרונה שהייתי? היא מסתכלת עלי, מחכה לתשובה. אני יודעת שזה רגע של מבחן. היא בוחנת אותי. שאלה בכלל לא תמימה. יש רק שני ציונים שאפשר לקבל במבחן הזה. או עברתי ואני עונה על השאלה שלה, עדיף בפירוט כדי לחזק את הרושם, או נכשלתי ואני מחכה עכשו בשקט שתאמר לי. יש לה מטרה אני יודעת, לראות אם אני מקשיבה לה. שונה מהבן שאין לו סבלנות לשמוע אותה. אבל יש לי לחדש לה משהו, אפילו שהיא יכולה להיות סבתא שלי. את כל המבחנים האלה אני מכירה לא מהיום. אני יכולה ללמד אותה דבר או שניים בזיהוי כל הרמאים שעושים את עצמם מקשיבים, מהנהנים במרץ בזמן שאת מדברת, אפילו המימיקה בפנים שלהם מתאימה למילים שלך. רק נסי לשאול אותם משהו על מה שאמרת ותשמעי את הגמגומים. יכולים לזכור רק את המשפט האחרון שמילותיו עוד מהדהדות באוויר. אני לא ככה. אז עכשו אני חוזרת על השיחות הקצרות של הבן איתה. על הטענה שלה שלכדורגל יש לו זמן ועל מה שהצעתי והיא רשמה בפתק. בכל משפט שאני אומרת היא מהנהנת בהסכמה, ובסוף כשאני מפסיקה לדבר היא אומרת, יותר טוב ממני את יודעת. 

עכשו היא לא ממהרת. מתענגת על הרגע ושותה את התה. 

זכרתי שם של שחקן אחד, מראדונה השם שלו. מכירה? היא שואלת אותי. אני מסמנת לה בראש שלא. עכשו זה התור שלה לדבר ושלי להקשיב. 

בזמן שהבן התקשר וכבר שמעתי איך הוא רוצה לגמור שאלתי אותו מה עם מראדונה. 

הוא שאל אותי מה נזכרתי בו. 

אמרתי לו וואלה לא יודעת, נזכרתי. אחר כך שאל אותי מה אכפת לי ממנו, ממתי מעניין אותך כדורגל מאמא. מה תגידי? היא פונה אלי, רק שאלתי ולא יכול לענות ישר, רק שואל אותי כל הזמן חזרה. ידעתי שאני צריכה להיות חכמה לא ליפול בפח שלו. 

בסוף היה לי רעיון. סיפרתי לו שנזכרתי באבא איך היה יושב בכורסא שלו, ליד היה הכיסא הקטן עם הפיצוחים והכעכע, שהיה משוגע על זה. מסתכל במשחק בטלוויזיה, וכל הזמן צועק לשחקנים מה לעשות. זוכר יא איבני, שאלתי אותו. ידעתי, פנינה מסבירה לי, איך הבן מהמילים שלי נהיה כמו מרגרינה, מהזכרונות. למה היה קשור לאבא שלו, למה הוא בכור יש לו מקום חשוב, לא כמו הבן השני. אז בגלל הדיבורים על האבא, ואני מסבירה לך כמה אהב אותו, כי אצלנו הוא יותר שייך ליחזקאל, והקטן יותר קשור אלי, התחיל לדבר אתי היסטוריה מאז היה ילד, איך אבא שלו היה לוקח אותו ליפו לראות משחקים. גם שמות של קבוצות כדורגל אמר כאילו זה מעניין אותי. גם צבעים שלהם. זה צהוב, זה אדום. תשאלי אותי עכשו לא זוכרת איזה צבע כל אחד. הייתי יכולה לעשות את התרגיל שעושים לזקנים כמוני שעוזבים את השפופרת לא מקשיבים. רק באים כל כמה זמן אומרים כן כן. אבל אני לא הייתי ככה, אפילו מה מעניין אותי כדורגל? חיכיתי שאחרי כל זה גם ישאל אותי. ירצה לשמוע מה אני מספרת, אפילו מה יש לי כבר לספר, אבל בכל זאת.

חיכיתי שאחרי כל זה גם ישאל אותי. ירצה לשמוע מה אני מספרת, אפילו מה יש לי כבר לספר, אבל בכל זאת. 

ומה תחשבי היה? הוא אכל את המנה שלו ולא השאיר לי אפילו חתיכה קטנה. אומר טוב אני חייב לסיים. אני בראש שלי חשבתי מקודם, אם ישאל אותי מה היה היום אצלי אגיד לו הלכתי לרופא אפילו שבכלל לא הלכתי. למה מה עשיתי שיש לי מה לדבר? ואם ישאל למה מה קרה, אגיד לו בשביל לקחת מרשם, לא בשביל משהו מיוחד. לא רוצה להדאיג אותו סתם. אבל הוא בכלל לא שאל מה עשיתי כל היום בארבע קירות. בכל זאת אפילו שרק דבר על עצמו, הצלצול הזה יותר טוב מכל הצלצולים, זה אין מה לדבר. גם אמרתי לך שבשביל לא להשתגע מהשקט אני מדליקה רדיו, מדליקה טלוויזיה. לשמוע דיבורים. לא רק ציפורים שמצפצפות לי בעץ? אז לשמוע את הבן שלי בטח יותר טוב מכל הצפצופים.

פנינה מסיימת לספר. תנחשי כמה כל זה לקח מה שאני מספרת לך, היא מבקשת ממני. אני חושבת שזה כמו אשה ששואלת בת כמה היא נראית. כדאי לתת הערכה כלפי מטה כדי שתצא מרוצה. בסביבות עשר דקות אני מציעה. איזה עשר דקות, יש לה חיוך בעיניים ובקול שלה אני שומעת תרועת ניצחון. הסתכלתי אחר כך על השעון. עשרים דקות פחות שלוש דקות. כל מה שאני אומרת לך. מאז כבר דיברתי אתו עוד כמה פעמים. במשלוח שאני עושה מהמכולת אני קונה גם עיתון. מסתכלת שמה בעמודים של הכדורגל. אפילו עושה עיגול סביב לשחקנים בצבע שיש לי בבית. כל פעם שהוא מתקשר אלי אני שואלת אותו על שם אחר. ככה בשביל החימום של השיחה. בינתיים אני אגיד לך, באמת לוקח יותר זמן מפעם, אבל רק הוא מדבר. אני כמעט לא מדברת למה הוא לא שואל. רק מה שלומך. אחרי שמספר לי על כל אלה השחקנים אומר שלום.

בכל הזמן שהיא מדברת יש לי הרגשה שהיא נותנת לי מתנה. אני עוד לא רואה מה יש בתוך המעטפה של הסיפור שלה. בכל מקרה זה לא שווה פרוטה, הרבה מעבר לכך. וכאילו לא מספיק לי הטוב העמום הזה, היא נותנת לי שי נוסף במילים הבאות שלה “רק שלא תחשבי שאני לא זוכרת ממי התחיל כל הרעיון לדבר אתו על כדורגל”. 

בכל הזמן שהיא מדברת יש לי הרגשה שהיא נותנת לי מתנה. אני עוד לא רואה מה יש בתוך המעטפה של הסיפור שלה.

אני נבוכה. לעשות לך עוד כוס תה? אני שואלת. יודעת ביני לביני שלחזור ולדבר עליה זו הדרך שלי להתמודד עם מחמאה. כן למה לא? היא דוחפת את הכוס לכיווני. אבל אם אפשר לא באותה שקית שהשתמשת קודם. אני יודעת שאצלכם האשכנזים עושים הרבה כוסות משקית אחת. אולי אתם אוהבים חלש, אולי סיבה אחרת. אצלנו זה לא ככה. 

בזמן שאני עומדת ומכינה לה כוס נוספת היא שואלת מה עוד היא ספרה על עצמה. “לא רוצה לשעמם אותך לספר כל פעם אותו דבר.”

אני אומרת שספרה על הרופא בפרדס כץ. אולי לא סיימה כי הילדים הגיעו וגם בעלי עם כל הקניות. כן, היא נזכרת. זה בדיוק מתאים לספר על הירקן אליהו. למה מהרופא לפני שאני באה באוטובוס הביתה אני הולכת ישר אליו. זה הירקן. בזמן שיחזקאל היה בחיים היה הולך רק אצלו. הסחורה שלו בדיוק איך אני אוהבת, למה הוא משלנו. מה זאת אומרת משלנו, אני לא מבינה. משלנו, מהעדה שלי, היא מסבירה, גם כן בא מעירק כמו אני. לא מהעיר, מהכפר. בכל זאת משלנו. 

אם סבתא היתה בחיים הייתי עושה היכרות ביניהן. גם לה היה את המשלנו שלה, רק ביידיש. “עהר איז פון אונזרע [הוא משלנו].”

הירקן ‘משלה’ זוכר להגיד לפנינה לשים לב למדרגה הקטנה שבכניסה לחנות. “בן אדם” היא אומרת. סבתא שלי היתה מכנה אותו “מענטש”. אצלו היא יכולה למצוא פול טרי, לוביה, עלי גפן, במיה. יש לו גם מדף עם קופסאות תבלינים שהריח שלהם מזכיר את השכונה היהודית בבגדד, בשבת אחרי התפילה. רק לדמיין איך בבת אחת כל הנשים מרימות את המכסה של הסיר עם הטבית, זה חמין שלנו, היא מסבירה כשהיא רואה בפנים שלי סימן שאלה. כל האוויר מתמלא בריח שאפשר להתעלף אם לא מגישים צלחת מהר. מי שלא הריח לא יודע על מה אני מדברת, היא אומרת. גם אצלנו יש דבר כזה, אני מנסה לספר לה על הטשולנט, והיא עושה עם היד תנועה מבטלת. מהירקן שבפרדס כץ היא קונה רק מה שלא תמצא בחנות שליד הבית. הוא מראה לה את הפירות המתוקים. בקיץ מגיש לה פלח אבטיח קר, בחורף אשכולית דם מחולקת לפלחים. את חייבת לטעום גב’ חבושה, הוא אומר לי. אבל היא יודעת שאם תטעם היא תרצה לקנות ומשלוחים אין לו, אז היא מסרבת. 

בזמן שיחזקאל זכרו לברכה חי, היא משתפת אותי, אליהו היה מרוויח עלינו הרבה כסף. יחזקאל היה נוסע באופניים שלו פעם פעמיים בשבוע. קיץ וחורף לא מתעצל. היה לו ארגז מחובר מאחורה היכן שאפשר לשים את הילדים. היה שם שמה את כל הקניות. קרה לא פעם שמלא עד למעלה. כמה הייתי מבקשת ממנו לא לעשות ככה, לא שמע לי. חלק היו נופלים בדרך ורק בבית הייתי שואלת אותו לא היה במיה? היה מבין מעצמו מה קרה. אם היה מקשיב לי לא ממלא עד הסוף כמו שאמרתי לא היה קורה כל זה. אבל אצלנו אשה לא אומרת לבעל שלה תקשיב לי, למה הוא הגבר. לא אומרת לו עשית לא טוב, היית צריך לעשות ככה כמו שאמרתי. אשה חכמה יודעת לסובב הכל בשקט ככה שיהיה כמו שהיא רוצה והבעל יחשוב שהוא קובע. אמרתי לו רציתי לעשות קובה במיה. יודעת כמה אוהב את זה. אז מיד בלי שאני מבקשת הוא עוד פעם נוסע על האופניים לאליהו, מביא לי הבמיה. הבנת מה עשיתי? היא שואלת אותי ולא מחכה לתשובה. ככה בשכל הייתי צריכה. אצל האשכנזים לא ככה. היום גם אצלנו אשה יודעת לפתוח את הפה שלה. מקשיבים לה. אומרת ישר מה היא חושבת. אם לא מסכימה עם הבעל גם אומרת. אבל פעם זה לא היה ככה. הרבה אני שתקתי. אוי ואבוי אם הייתי מדברת ההפך ממנו. 

עכשו זמנים אחרים. אצל כל העדות אותו דבר. איך אומרים בטלוויזיה? דמוקרטיה. 

עכשו זמנים אחרים. אצל כל העדות אותו דבר. איך אומרים בטלוויזיה? דמוקרטיה. כולם יכולים לדבר מה בראש שלהם. גבר, אשה. היא מסתכלת עלי מחכה לתגובה. אני מהנהנת ואומרת בטח, יותר טוב להוציא, לא כדאי לשמור בבטן. 

מעודדת מההסכמה שלי היא מוסיפה כמה משפטים שאני לא לגמרי מבינה “עכשו יחזקאל אומר הדעה שלו וגם אני עונה לו. לפעמים הוא אפילו משתכנע ממני ואז אני אומרת לעצמי אהבלה [טפשה] בשביל מה חיכית עד עכשו שימות, היית צריכה לדבר קודם.” אני לא מתעכבת להבין מה היא מספרת לי. אני חושבת שזו אשמת השליטה החלקית שלה בשפה היוצרת בלבול. 

*

בלילה כשהיה כבר שקט בבית ואף אחד לא רצה ממני שום דבר התקשרתי לאמא. 

היא זיהתה את המספר ובקול שלה כשאמרה “חני” שמעתי ציפיה דרוכה. כנראה בגלל החריגה מהזמן הקבוע של השיחה שלנו. 

היא זיהתה את המספר ובקול שלה כשאמרה “חני” שמעתי ציפיה דרוכה.

אחרי ששאלתי מה שלומה ושלום אבא והיא ענתה לי במילים קצרות, שאלתי אותה אם יש לה מתכון לקינוח. שיהיה קל, הוספתי. בישולים זה אזור הנוחות שלה. תמיד יש לה מה לייעץ ולהוסיף בתחום הזה. רק שאני לא זוכרת מתי שאלתי. כדי להיות כמה שיותר ‘מועילה’, מילה שלה ואחת מהתכונות שהכי מגדירות אותה, היא שאלה אותי שאלות מנחות לגבי הקינוח שאני מבקשת. צריך להיות פרווה, חלבי, בכוס, ממרכיבים יקרים או זולים? הרגשתי סחרור קל מכל ההכוונות שלה. לא חשבתי כל כך רחוק. זה בשבילנו, קינוח לשבת אמרתי, בתקווה שזה יספיק לתת לה כיוון. חכי רגע היא אמרה, ואחרי דקה שאלה אם יש לי דף ועט. במחשבה שניה, כדי שזה לא יאבד כדאי שתרשמי את זה במחברת המתכונים שנתתי לך. יש לך עדיין? יש בה עוד דפים ריקים שתוכלי לכתוב? מקיפה בשאלות שלה את כל האפשרויות. יש לי אותה, אני אומרת. באמת? יש צליל של הפתעה בקולה. בטח חשבה שאיבדתי מזמן. אולי זה לא ימצא חן בעיניה, ובכל זאת אני מספרת שנתתי אותה לחנוך. ראיתי שהוא מתעניין בבישול ועל הדרך רציתי לחזק את המוטוריקה העדינה שלו ולעבוד על איות נכון. הוא מעתיק מתכונים מעיתוני ילדים ובלי לשים לב הוא משתפר.

המילים עברו לי בגרון. הרגשתי אותן נתקעות זו בזו ולא מחליקות טוב, כמו צינור שהרבה זמן לא עברו בו מים. ממתי יש לי דיבור כזה איתה? בשביל שיחות קצרות תמיד כדאי לומר הכל טוב. הכל בסדר. לא לפתוח שום חולשה. אפילו קטנה.

אמא אמרה, אם ככה אני אתן לך כמה מתכונים. אולי באמת יותר טוב לרשום על דף ולתת לחנוך להעתיק. הוא יכול גם להתקשר אלי למתכונים נוספים. זה לא יועיל לשגיאות כתיב, אבל למוטוריקה זה בטח יעזור.

סיימתי לדבר עם אמא. הסתכלתי בשעון.

להדפסה