זריחתה של השקיעה – פרק ט’

ממה את מתרגשת? זו השאלה הראשונה שאני מחפשת עליה תשובה. הרי מהפעם הראשונה שראית אותה יכולת לדעת שהיא לא למדה יסודי אצל שרה שנירר. גם בלי שהיא תספר ידעת שהיא לא שומרת שבת. ראית אותה יוצאת מהמכונית, מחללת שבת מול העיניים שלך

שבת ארוכה של קיץ. אני יושבת בסלון וקוראת. הלל ישן בחדר, נועה ודניאל משחקים בשקט לידי. אסתי מהעבודה נתנה לי ספר. “את חייבת לקרוא. הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך טוב. רגיש עם הרבה תובנות כמו שאני אוהבת.” הגעתי לעמוד מאה עשרים ואחת ועוד לא הבנתי ממה התפעלה. שעמום אחד ארוך, טרחני ומייגע. חיים של גבר צרפתי המסופרים בגוף ראשון, מלא במחשבות שלו ומחשבות על המחשבות. לולאה אינסופית. לא מכירה גברים כאלה, בקושי נשים. אני קצת כזו. אבל  חוסכת מאחרים את רוב מה שמתרוצץ בי בפנים. מביאה את התקציר כי השאר לא יכול לעניין. 

אחרי שלושים עמודים ראשונים שקראתי כדי לתת הזדמנות, כי יש ספרים שאחרי שמרדימים אותך בהתחלה הם מתחילים לדבר לעניין, המשכתי לקרוא כי לא היה לי נעים מאסתי. היא בטח תרצה לדעת איפה זה פוגש אותי וממה בדיוק נהניתי. לא רציתי לשקר אבל ידעתי שלא אומר את האמת. אם אקרא אוכל להימלט מהדילמה הזו. אציף אותה במילים על הסיפור. פרטי פרטים. היא  כבר לא תשים לב שאני לא אומרת מה אני חושבת עליו. היתה גם סיבה נוספת שלא ויתרתי לעצמי וקראתי מילה מילה. זה היה כמו ללכת בשקט אחרי מישהו, לעקוב בלי שהוא שם לב. לראות היכן הוא עוצר. עם מי הוא מדבר. על מה הוא מסתכל. דברים כאלה. עקבתי אחרי אסתי ניסיתי להבין מה כל כך ריגש אותה. היה נראה מהאופן שבו דיברה עליו שהוא נגע בה במקום עמוק. לכאורה מה לה ולגיבור. לא מצאתי תשובה. גבר בשנות החמישים לחייו, מהנדס בכיר המפוטר בפתאומיות מעבודתו. נשוי לאישה שהיא רופאה מצליחה. גם אחרי שהם עוברים לחיות ממשכורת אחת לא צריך לדאוג להם. איך אני יודעת? בהתחלה הוא לא מספר לאף אחד שפוטר. כל בוקר הוא ממשיך לצאת מהבית כאילו לעבודה. עוצר בבית קפה, לשתות אספרסו חזק ולאכול קרואסון בחמאה. אחר כך הוא משוטט ברחובות, ובצהרים נכנס לאכול במסעדה אקראית בדרך. בזמן שהוא אוכל את כל חיות הים למיניהן ושותה יין לבן הוא עסוק במחשבות הארוכות המפותלות שלו. אולי בהשפעת היין, לא יודעת. אני שותה רק טיפה מיץ ענבים בקידוש. המלצר מכרכר סביבו ומוזג לו מחדש כל פעם שהוא מסיים את הכוס. הוא לוגם לגימות ארוכות מהורהרות ובוחן את הקשרים שלו בעבודה ובמשפחה.

ממילא אני לא מצליחה להבין מה לצרפתי המתוסבך ולאסתי. משהו עובר עליה? זעזוע בחיי הנישואין שהיא מרמזת לי עליו דרך הספר, מחכה שאפתח?

 יש לו שלושה ילדים שלא חיים בבית. הגדולה נשואה, ארכיטקטית מצליחה. הבן סטודנט לרפואה. רק הקטן לא הולך בתלם ונודד בעולם. הגיבור שואל את עצמו איך הגיע ללמוד דווקא הנדסה מכל המקצועות, מדוע בחר להתחתן עם אשתו. אין אבן שהוא לא הופך, לגלות מה יש מתחתיה. התשובות, כמה צפוי, קשורות ליחסים המורכבים שלו עם הוריו. מההבנה הזו הוא מתחיל בסדרה של פעולות שהייתי מגדירה אותן “להרוס מה שניתן”. אמא שלי היתה מוסיפה את התובנה שלה “ככה זה כשאין מה לעשות. שימי לב מתי כל הבלגן התחיל”. הגעתי לעמוד שבו אשתו פותחת בטעות את פירוט האשראי שלו ומגלה עד כמה בעלה חגג בזמן שהיה אמור לעבוד. לפני שאני ממשיכה לקרוא את כל הסצנה המתפתחת, נועה פונה אלי בקול הכי מתוק שלה ומבקשת לרדת לגינה הגדולה הרחוקה. איך אפשר לסרב? ממילא אני לא מצליחה להבין מה לצרפתי המתוסבך ולאסתי. משהו עובר עליה? זעזוע בחיי הנישואין שהיא מרמזת לי עליו דרך הספר, מחכה שאפתח? אין שום דבר במראה המוקפד שלה ובאנרגיה החיובית שהיא מפזרת לכל עבר שמרמז על קושי. אבל מה אני יודעת, אולי היא שחקנית טובה. נועה שואלת עוד פעם לגבי הגינה ואני מגייסת את הקול הכי מתלהב שלי בניסיון לשכנע אותה ללכת לגינה הקרובה, זו שבתחילת הרחוב. כך תוכלי לפגוש את החברות הטובות שלך מהגן, לשחק איתן. ואני, אני חושבת לעצמי, לא אצטרך לשים פאה ולצאת מחלוק השבת. 

דניאל לוקח את האופניים הקטנים ואנחנו הולכים במדרכה אפילו ששבת. ילדים עם בימבות דוהרים במהירות בכביש, מסכנים כל הולך רגל. בדרך לגינה, שבלב אני מכנה אותה “הקטנה” ובפה “הגינה עם החברות”, נועה פוגשת את תמר מגן רבקה. שמחה וצהלה. כמו שאני חושבת גם לגבי נושאים אחרים הכל מתחיל ונגמר במיתוג נכון. להגדיר דברים, כולל גינות, בצורה שתמשוך את הלבבות.

בגינה אני יושבת בספסל הקרוב למדרכה. שתי נשים  שאני לא מכירה מדברות היכן אפשר להשיג בגדים ‘מהממים’ לאירוע בלי לפשוט את הרגל. דניאל מטפס לא רחוק על המגלשה הקטנה. ילדים  מתחילים לצעוק פתאום ‘שאבעס’ ואני מסובבת את הראש לכביש. מכונית עוצרת לידי. יש מחסום של שבת ואי אפשר להמשיך לנסוע. הנהג יוצא ופותח את הדלת לידו. מטר ממני יוצאת מי ששותה אצלי תה עם חלב פעם בחודש. מהר אני מסובבת את הראש לכיוון הגינה כדי שלא תראה אותי ותתבייש. 

*

כשהכנתי את עוגת השיש לשבת שמתי לב שחמישי לחודש יוצא יום ראשון. הכנתי מיד עוגה נוספת שעליה לא אמרתי “לכבוד שבת קודש”. היא באמת נפלה קצת. בכל מקרה אמא היתה מתפעלת מהיעילות ומהתכנון למרחוק שהפגנתי. ביום ראשון, כמה דקות לפני שפנינה דופקת, אני מסדרת את הבית מלמעלה. סדר שאני מכנה אותו ‘למראית עין’. בשעה הקבועה אני שומעת את הדפיקות שלה. אני מזהה את המקצב. צרור של יריות שנפסקות רק כשפותחים את הדלת. אם היא היתה ילדה קטנה יכולתי להסביר לה ששמעתי כבר את הדפיקה הראשונה, רק אין לי כנפיים ולוקח כמה שניות עד שאני מגיעה לדלת. לא להאמין אילו משפטים נדבקים אליך, אפילו שבתור ילדה הבטחת לעצמך שלעולם לא תשתמשי בהם. פנינה נכנסת. אני הולכת אחריה, שמה לב איך כל שערה מונחת יפה במקום. טוב, זו לא חוכמה עם כל הספרי שריססו עליה ועדיין אפשר להריח עקבות שלו. אני אומרת לעצמי: למה לא לשמח אותה ולהגיד  את המחשבות הטובות שעוברות לי בראש?

אם היא היתה ילדה קטנה יכולתי להסביר לה ששמעתי כבר את הדפיקה הראשונה, רק אין לי כנפיים ולוקח כמה שניות עד שאני מגיעה לדלת. לא להאמין אילו משפטים נדבקים אליך, אפילו שבתור ילדה הבטחת לעצמך שלעולם לא תשתמשי בהם.

“פנינה את נראית עשר. השערות מסודרות מאד יפה.”

“מוצא חן בעיניך? זה סימונה מסימונה היכל היופי עושה לי. כל פעם אם הבן מתקשר, אומר לי, אמא בשבת אני אצלך מוציא אותך למסעדה, אני הולכת אצלה.” אחרי שהיא מספרת לפרטי פרטים על המספרה, על מייבש השיער של פעם “כמו קסדה של אסטרונאוט על הראש מוציאה אוויר חם”, והשרפרף הקטן שסימונה שמה לה כדי שהרגליים שלה לא יהיו תלויות באוויר, היא עוברת לתאר לי את הביקור במסעדה. עכשו, כמו שאמרו פעם, נופל לי האסימון. ראיתי אותה בשבת כשחזרה מהמסעדה. אני גם מבינה שלחינם דאגתי שלא יהיה לה נעים כשאראה אותה יוצאת מהמכונית. הנה מרצונה החופשי היא מספרת לי את כל זה. אני שומעת בחצי אוזן מילים כמו ‘יפו’, ‘ריח של הים’, ‘מלצר על הפנים’. אבל אם במקרה היא תבחן אותי על מה דיברה אני לא בטוחה שאוכל לדייק.

כמו הגיבור של הספר שאסתי נתנה לי אני מתחילה במחשבות ומחשבות על המחשבות.

ממה את מתרגשת? זו השאלה הראשונה שאני מחפשת עליה תשובה. הרי מהפעם הראשונה שראית אותה יכולת לדעת שהיא לא למדה יסודי אצל שרה שנירר. גם בלי שהיא תספר ידעת שהיא לא שומרת שבת. ראית אותה יוצאת מהמכונית, מחללת שבת מול העיניים שלך, ורק חשבת איך היא תרגיש בנוח ולא תראה אותך. אז על מה ההרגשה הרעה עכשו כשכלום לא התחדש?

לפני הרבה זמן, לא זוכרת סביב איזה עניין, קראתי על משחק גולף. כל מה שצריך בשבילו הוא כדור קטן ומחבט. גומה, דשא ירוק ועצים. המטרה של השחקן היא להכניס את הכדור לגומה במספר מינימלי של חבטות.

אני יכולה בקלות לדמיין אותי נמצאת חמש שעות טיסה מכאן. יום בהיר של שמש, שום עננה בשמים. כאילו התלווה אלי במטוס מזג אוויר ישראלי. לכל מקום שאפנה את ראשי אראה גבעות דשא בצבע שלא רואים בארץ. עומדת תחת עץ בשם טקסוס מעונב, כי אצל הבריטים אפילו לעצים יש שמות של ג’נטלמנים. ביד שלי מחבט עץ. מספר מינימלי של חבטות כבר לא יהיה פה. כמה כוסות תה עם חלב פנינה שותה אצלי, תמיד עוגה בצד ובעיקר זמן שאין לי כדי לשמוע אותה. ובכל הזמן הזה לא קלטתי מה אני בשבילה. עכשו בחבטה הזו שהיא חובטת בי אני מבינה. הכדור נחת בגומה. 

אני כמו לוח בד לבן. מהסוג הזה שמחובר לעמוד לא יציב במיוחד, מגלגלים את הבד למטה, תופסים בצדדים שיהיה מתוח ישר ומקרינים עליו סרט. כבר כמה חודשים פנינה מקרינה עלי את החיים שלה. היא הגיבורה הראשית ויש לה הרבה מה לספר. אתמול היה לה יום מוצלח. בפה יש לה עוד הטעם מהאוכל ובשיער ריח מהתספורת. אז מה אם אני אישה דתית? בשבילה אני מסך לבן שהתגלגל אליה במקרה. הייתי זמינה, פתחתי את הדלת ואת הלב. הצעתי כיבוד ובעיקר הקשבתי. היא רואה אותי בכלל? לא נראה לי. לא נעים להודות, אבל זה מה שכואב לי בכל הסיפור.

כבר כמה חודשים פנינה מקרינה עלי את החיים שלה. היא הגיבורה הראשית ויש לה הרבה מה לספר.

אם להיות כנה, המחשבה הזו לא זרה לי. לא רק לגביה. הרבה מעבר. דבוקה אלי כמו צל. יותר נכון כמו כתם שמעכיר לי את החיים. מישהו מתעניין בי? לא בשכבה העליונה, בזו שמתחת? כמו סליל של צמר שנשמט מהידיים ומתחיל להתגלגל, המוח שלי מעלה עכשו את כל ההוכחות לחוסר העניין שאני מעוררת. 

בכל הזמן שאני שותקת פנינה ממשיכה לדבר. אני שומעת על הדרך למסעדה, עם מי נסעה, מה לבשה. על המסעדה עצמה, מה הזמינה, השירות הלקוי. דווקא משום שהיא לא מבקשת שום השתתפות מצדי, מסתפקת רק בגוף שיושב מולה, מתעוררת בי בסוף מידת הרחמים. אני מצליחה לצאת מהסיפור שלי ולראות אותה. כמה רחוק היא מוכנה ללכת רק כדי להשמיע את הקול שלה, אפילו אם תקבל ממני רק פירורים. גם בהם היא מוכנה להסתפק. אם אני הייתי מדברת ולא מקבלת תגובה מהצד השני, הייתי מפסיקה לדבר. אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות בררנית. עכשו אני לגמרי שומעת אותה מתארת את המנה האחרונה שהזמינו. קינוח משותף של גלידות וקצפות מונחים על איזשהו בצק.

“שלא תחשבי שלא ראיתי כל הזמן את זאתי, מה שמה, הכלה שלי איך כל הזמן שכולם שמים מזלג בגלידה היא יושבת ולא לוקחת אפילו טיפה. יודעת לשמור על עצמה. רק אומרת אני מפוצצת, אני מפוצצת.”

אני נחלצת מהשתיקה הארוכה שלי ושואלת אם טעמה מהקינוח.

“בטח, מה חשבת? בגילי מה כבר יהרוג אותי? בטח לא האוכל המתוק. יותר סיכוי שלא אקום בבוקר. זה הכי טוב. לגמור מהר.”

*

מאז שאני מחזיקה בתפקיד הוועד הפכתי לאישיות ציבורית. כבר אי אפשר לעבור במדרגות בשקט. להרגיש בורג קטן במערכת. שכנים שבקושי החלפתי אתם שתי מילים פונים אלי בכל מיני בקשות.  אתמול תפסה אותי גברת ברכר. מאז שאני גרה פה, התלוננה, לא עשו מתיחת פנים לגינה. ככה במילים האלו. הסתכלתי עליה לא מבינה. מתי שתלו פה משהו? היא הסבירה לי. כל הצמחים שיש אצלנו בגינה כבר לא רואים אותם בגינות החדשות. היום שותלים דברים אחרים. למשל השושנים מקדימה. מי שותל היום שושנים? הגינה לא עדכנית היא אמרה. רציתי להגיד לה שלא ידעתי שגם בגינות יש אופנות.  שאנחנו שומרים על המסורת, לא רוצים לשנות. חדש אסור מהתורה. דברים בסגנון הזה. אבל לא הייתי בטוחה שהיא תתחבר לסוג ההומור שיש לי כשאני עייפה ורק רוצה שיעזבו אותי בשקט. במקום זה אמרתי שאבדוק מה המצב בקופה ואם יש איזו רזרבה למתיחת פנים קטנה נשתמש בה לצמחים חדשים. לפחות היא הייתה מנומסת ואמרה תודה. עליתי מהר הביתה, מצפה לשמוע אם גם למשפחה שלי יש רצונות כמו גברת ברכר. מי יודע, אולי העוגות שאני עושה שייכות לתקופות קדומות והגיע הזמן להכין עוגה אופנתית.

רציתי להגיד לה שלא ידעתי שגם בגינות יש אופנות.  שאנחנו שומרים על המסורת, לא רוצים לשנות. חדש אסור מהתורה. דברים בסגנון הזה.

חשבתי שהסטטוס קוו הזה ימשך לתמיד, שפעם בחודש פנינה תדפוק אצלי, נשב במטבח, ומשאלה קטנה שלי היא תפליג כל פעם למחוז אחר.

יום הכי רגיל שיש אני חוזרת מהעבודה ובראש מסתובבת לי כנופיה של דבורים שמזמזמות את המטלות שמחכות לי בבית. בחדר המדרגות פנינה יושבת על כיסא מחוץ לדירה. ננעלת בחוץ? אני שואלת. לא יכולה לחשוב על סיבה אחרת לתמונה הלא צפויה הזו. היא לא מבזבזת זמן.  קמה ואומרת לי “כנסי. כנסי”. וכל הדבורים שזמזמו עד אותו רגע פורחות בשיירה ארוכה ממוחי.

אני צועדת אחריה. מכינה את עצמי, לא יודעת למה. לא נראה לי משהו חיובי. מי, מחוץ לבני משפחה, נכנס אליה כל השנים? משהו לא טוב קרה והיא צריכה עזרה. אם היתה לה ברירה היא לא היתה מכניסה אותי. לכן אני משתדלת לא לנעוץ מבט בבית ‘הסודי’. להיות ולא להיות בו זמנית. לתפוס כמה שפחות מקום. הלב שלי דופק בקצב מהיר יותר. אני מרגישה חלק מההרפתקה.

במטבח יש סיר על האש. מריח מתבלינים שאני לא מכירה. פנינה מצביעה על התנור. הקול שלה רועד כשהיא אומרת: “תסתכלי פה מאחורי התנור. לא שמה. תסתכלי פה.”

אני מנסה להבין לאן היא מכוונת אותי ומסובבת את הראש לפי ההנחיות. כשנראה לה שאני מסתכלת לכיוון הנכון היא אומרת לי:

“תגידי, את רואה את הזנב?”

עכשו אני מסתכלת עליה, מה שבוודאי הוא לא הכיוון הנכון. על הפנים מצויר לי סימן שאלה גדול. “זנב? זנב של מה?”

עכשו אני מסתכלת עליה, מה שבוודאי הוא לא הכיוון הנכון. על הפנים מצויר לי סימן שאלה גדול. “זנב? זנב של מה?”

כל מה שהסתובב אצלה בבטן כל הזמן שהיא ישבה על הכיסא מתוחה מחכה לי, יוצא עלי בלי פילטרים.

“מה את לא מבינה? נו. הזנב של המה שמו? מהפחד שכחתי את השם שלה, מגעיל כזה, חלק.

למה את עומדת בלי לעשות כלום. תקחי את המטאטא. תני לה בראש חזק.”

אני מסתכלת שוב מאחורי התנור ולא רואה שום דבר. לא מבינה כלפי מי אני נדרשת להיות אלימה.

פנינה רואה איך אני עומדת כמו קלוץ, מתייאשת ממני ובפנים של ‘אם אין אני לי מי לי’ תופסת את המטאטא. בהתחלה היא חובטת בצד של השערות. כשהיא לא מרוצה מהאפקט, היא תופסת את המגב המונח מאחורי הדלת ומכה במרץ. אבל במה? 

אני משפשפת את עיני, רק מטאפורית, ולא מצליחה לראות שום דבר שמצדיק חבטות. “תלכי תלכי,” פנינה אומרת לי. “גם ככה את לא עוזרת לי בכלל.”

בדרך לדלת, ראשי ברצפה מכל הסיבות שבעולם. אני רואה את הבלטות הקטנות חסרות הברק.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן