זריחתה של השקיעה – פרק סיום

הפעם אני לא מוותרת. יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז'ולייט. "אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט," רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד.

ז’ולייט משתפת פעולה. הפנים שלה מעודדות אותה להמשיך לדבר. 

שום קליינטית לא נכנסת לחנות ואין סיבה לחזור למציאות. מרוצה מהקהל פנינה מתארת איך הג’יני לא מיהר לשום מקום. “היה מחונך, חכה בסבלנות עד יהיה לי רעיון. חשבתי על עצמי. מה כבר עשיתי בחיים שלי? כל היום רק מבשלת, מנקה הבית. דואגת ליחזקאל, מטפלת בילדים. מי צריך עכשו כל מה שעשיתי? יחזקאל הלך. הילדים גם הלכו,  כל אחד בית שלו. מה אכפת לי מהבלטות שיהיה מלוכלכות? גם אוכל מה אני צריכה? חותכת מלפפון ושמה מלח – יותר טוב מכל ממולאים. בטח את תדעי מה אני מדברת,” היא פונה לז’ולייט. “אמרתי לו אני רוצה להיות סוחרת. למה כולם אצלנו עיראקים סוחרים. יש לנו ראש למספרים, לעשות כסף.”

“את צודקת מאה אחוז,” ז’ולייט מאשרת. “תראי פה מסביב כמה חנויות יש מהעדה שלנו, כמה רואי חשבון. אבל אני אם היה בא לי ג’יני הייתי מבקשת ממנו משהו אחר. לשכב על כסא נוח מתחת לעץ דקל באיי סיישל. להחזיק ביד כוס קוקטייל עם שמשיה לקישוט, עומד לידי איזה כושי, לא הולך לשום מקום. עושה מה שאני מבקשת בלי שאני צריכה לדבר הרבה.”

“כל אחד מבקש ההפך מה יש לו,” פנינה אומרת. “את עובדת קשה כל החיים שלך – רוצה לנוח. אני בבית – רוצה לעבוד בחוץ. רק מה כמה זמן תשכבי עם הכוס בלי לעשות כלום?”

“כל אחד מבקש ההפך מה יש לו,” פנינה אומרת. “את עובדת קשה כל החיים שלך – רוצה לנוח. אני בבית – רוצה לעבוד בחוץ. רק מה כמה זמן תשכבי עם הכוס בלי לעשות כלום?”

“ואם את מדברת,” פנינה מבקשת, “אולי תביאי משהו לשתות? לא צריך קוקטייל. מים גם טוב. התייבש לי הפה מהדיבורים”.

ז’ולייט מביאה קנקן זכוכית עם מים. עלי נענע צפים בהם. בטח היא לא שמה אותם קודם במים וסבון. אפילו כוס מים לא אוכל לשתות פה. על צלחת פורצלן מצוירת היא שמה עוגיות מעמול וביגלה שמנים. “עשיתי בעצמי,” היא מספרת .”תתכבדי, תתכבדי,” היא מקרבת את הצלחת לפנינה. אחר כך מושיטה אלי.

“לא תודה, נראה מאד טעים,” אני מחייכת.

“דתיה,” פנינה מתערבת, “לא אוכלת בכל מקום. גם אצלי לא מכניסה לפה כלו. מביאה הכל מהבית.”

ז’ולייט לא מוותרת בקלות. בניסיון לשכנע היא מפרטת את השושלת המשפחתית שלה. סבא שלה היה שוחט, הסבתא מיילדת. לא שזה קשור. לדוד שלה היה זקן ארוך. 

“אל תראי אותי ככה עם מכנסיים, אצלי הכל כשר.” היא מנסה לשדל. 

יש ביניהן חילופי דברים בערבית. מילה אני לא מבינה. יכול להיות שהן מדברות עלי?

לבסוף פנינה חוזרת לדבר עברית. “תוציאי,” היא פונה אלי. “אמרתי לה איך עשיתי התכשיטים כל השנים. עכשו תראה אותם בעצמה.”

בקלות היא נכנסת לתפקיד בעלת העסק. היא מחלקת הוראות. אני בפנים מתכווצת. “תחזיקי בעדינות, לא ככה. מלמעלה איפה אין פייטים”, “תשימי פה באמצע שולחן, לא בצד שיכול ליפול”. עם כל תכשיט שאני מניחה, ז’ולייט מתפעלת בקול. באמת יפה, באמת יפה. בזבוז שלא עשית עם הכישרון הזה שום דבר כל השנים. הבעל שלך לא הסכים?”

“עכשו לא חשוב מה היה. באתי למה אני רוצה תמכרי כל זה בחנות שלך. אני אגיד לך מה את צריכה, יהיה לך ויטרינה שמה תשימי הדברים. למה אם יהיה בחוץ כל אחת תנגע ותהרוס. יש מהן ישימו בתיק שלהם בלי לשלם.”

ז’ולייט מוחה בתוקף. “אף פעם לא גנבו לי כלום. למה את מדברת ככה? הקליינטיות שבאות לפה הם לא מהשוק, נשים מכובדות עם משכורת. את יודעת שלא זול אצלי.” בקול שלה אני שומעת שהיא מרוגזת. אם פנינה רוצה לעשות אתה עסקים כדאי לה להפסיק את הדיבורים מהסוג הזה. אבל פנינה לא שמה לב ומתעקשת, “ואם גנבו איך תדעי?” 

“כל בגד שיש לי פה אני זוכרת. בחרתי אותם אחד אחד,” היא לא מוותרת.

פנינה מנפנפת ביד תנועת ביטול. שתיהן יושבות בשקט. שקט מתוח. לפני שהעניינים לגמרי יידרדרו אני מתערבת למרות שאף אחת לא ביקשה את דעתי.

פנינה מנפנפת ביד תנועת ביטול. שתיהן יושבות בשקט. שקט מתוח. לפני שהעניינים לגמרי יידרדרו אני מתערבת למרות שאף אחת לא ביקשה את דעתי.

“בעיקר היא מודאגת,” אני מסבירה לז’ולייט, “שהדברים שלה ייהרסו. עבודה של שנים. הכל מאד עדין. את יודעת איך לפעמים קליינטיות זורקות את הבגדים על הרצפה במלתחה, לא נזהרות. לכן היא דואגת.” אני נושמת לרווחה כשהיא מהנהנת בהסכמה.

לפני שיתחיל עימות נוסף אני מוציאה את יתר התכשיטים מהקופסא. ז’ולייט מרימה כל אחד מהם, מסתכלת בתשומת לב תחת עיניה הבוחנות של פנינה. כל הצבעוניות הזו פרושה על השולחן. כולנו שותקות עד שז’ולייט אומרת, “אני אגיד לך מה אני אעשה. אני אקח כמה, נראה איך ילך.”

פנינה נראית מאוכזבת. “מה, לא תקחי את הכל? לא בשבילי אני אומרת, בשבילך. כדאי לך, תראי איך יקנו ממך יותר בגדים דרך זה.”

“השבח לא-ל,” ז’ולייט מרימה את היד כלפי מעלה, מקרבת לפה ומנשקת. “אין לי טענות. קונים ממני יפה מאד גם ככה. תני לי לבדוק איך הולך ונראה איך הלאה. לא רוצה להעמיס בסחורה. אני צריכה לזה מקום.”

פנינה לא מבינה. “מה משנה אם את לוקחת עשר או מאה? אפשר לחשוב צריכה לטפל בתכשיטים. מאכילה אותם, מנגבת אבק. רק צריך לשים בוויטרינה קליינטית תראה. חבל לך, בשבילך אני אומרת. הנה כמה זמן אנחנו פה, רק קליינטית אחת נכנסה. כמה מכרת היום? יש לך יותר סחורה – יותר את מוכרת.” אני מסתכלת על הפנים של ז’ולייט. היא נראית בקצה, קרובה להתפרצות. מתאפקת מתוך כבוד לפנינה, בעיקר לוותק שהיא צברה בחיים. עוד כמה זמן היא תחזיק מעמד עד שתאמר ‘במחשבה שניה אני לא לוקחת שום דבר?’ 

“אולי זה דווקא רעיון טוב, לא לשים את כל הביצים בסל אחד,” אני פונה לפנינה. “נשים בכמה חנויות ונראה איך הולך. את בעצמך,” אני מזכירה, “רצית לשים גם בחנות של רוזה.” אני בוחנת את הפנים שלה, מחפשת למצוא בהם הסכמה. לרגע הן מתרככות ואז היא שואלת, “עם מי את?”

“מה זאת אומרת, אני לא מבינה למה את מתכוונת.” אני מסתכלת עליה מחכה להסבר.

“מה את עושה עצמך טפשה פתאום?” פנינה מדברת אלי חסרת סבלנות, “מה את מפריעה לי והולכת אתה? תהיי בשקט, לא עניין שלך.”

ז’ולייט מסתכלת עלי. בפנים שלה אני רואה תחלופה מהירה של רגשות. זעזוע, כעס, השתתפות. “למזוג לך מים?” היא שואלת ואני מנידה את הראש לשלילה. 

ז’ולייט מסתכלת עלי. בפנים שלה אני רואה תחלופה מהירה של רגשות. זעזוע, כעס, השתתפות. “למזוג לך מים?” היא שואלת ואני מנידה את הראש לשלילה. 

“אבדת את הלשון?” פנינה שואלת, לגמרי לא מודעת לכך שהיא הולכת על חבל דק. על שכבה דקה של קרח מעל מים רבים. אני שותקת, מה יש לומר? להזכיר לה את  הדרך הארוכה שאני עושה אתה? למנות את כל הטובות שעשיתי? לא רוצה להרגיש כמו פושטת יד. קבצנית למילים טובות.

אני מסתכלת על הנעליים. לא רוצה שהיא תראה לי את הפנים. כאילו מעלית צנחה עלי וכל האיברים הפנימיים דחוסים. אני שמה לב לנשימה שלי, קשה לי למלא עד הסוף את הריאות.

לתוך השקט הזה שצועק יותר מכל צעקה נכנסים משפטים ארוכים בערבית שאומרת ז’ולייט. מילים בקצב של מכונת יריה. לא נותנת לפנינה להכניס מילה. בסוף ז’ולייט שותקת והיד של פנינה רועדת על היד שלי. “דיברתי יותר מדי. לפעמים הפה שלי הולך מהר יותר מהראש.”

“זה בסדר,” אני מצליחה להגיד, אבל לא מרגישה שאני באמת סולחת. פנינה ממשיכה הלאה, מתרחקת מהר מאזור אי הנעימות. “תבחרי מה את לוקחת,” היא פונה לז’ולייט. “השכנה שלי תרשום. גם כמה כסף אני לוקחת על זה.”

בסוף הכל רשום בפתק.

“כמה יש לך שמה?” פנינה שואלת. שתים עשרה תכשיטים היא בחרה. הכמות לא מוצאת חן בעיניה.

“תקחי עוד אחד,” היא אומרת. “שיהיה שלוש עשרה, מספר טוב.”

ז’ולייט מתלבטת, יותר בכיוון של מי תגיד את המילה האחרונה ובאיזה אקורד לסיים את כל העסק הזה. בסוף היא מוסיפה לתכשיטים שבחרה סיכה לשיער.

ז’ולייט מתלבטת, יותר בכיוון של מי תגיד את המילה האחרונה ובאיזה אקורד לסיים את כל העסק הזה. בסוף היא מוסיפה לתכשיטים שבחרה סיכה לשיער.

פנינה מחייכת. “תכתבי,” היא אומרת לי. “שלא נשכח מזה, מה לא לקחה תשימי בקופסא.”

בזמן שאני מחזירה בזהירות לתוך התאים פנינה פונה לז’ולייט, מבקשת “פתק עם טלפון שלך רשום שמה”.
“בשביל מה את צריכה?” היא שואלת.


“טוב יהיה לי בארנק, תביאי גם לה.” היא מצביעה לעברי. היא לא זוכרת את השם שלי? ז’ולייט מביאה משולחן הקופה כרטיס ביקור. יכולתי לנחש בעצמי – אותיות בצבע זהב, “ז’ולייט, בגדי ערב יוקרתיים”. יש לה פנקס קטן ביד.

“גם אני ארשום אצלי את הטלפון שלכם,” היא אומרת. “אם יהיה משהו חדש אתקשר.”


פנינה, שקועה בכורסא, מנסה להתרומם. פגועה עדיין, אני לא ממהרת להושיט לה יד. “שתבקש,” אני חושבת. כמה תוקפנות יש בשניות האלה שאני לא עוזרת. היא מסתכלת עלי. מבט שואל בעיניים. אני סוגרת את תיק התכשיטים. “רק רגע,” אני אומרת. “לא צריך למהר. כבר אין זמן לעבור אצל אליהו”.


“למה מה השעה? רק כמה דברים קטנים רציתי ממנו. מתחשק לי עמבה והזיתים שלו עם הפלפל חריף. הרבה זמן לא אכלתי.”

אני מחזיקה לה את היד. “הקטנים מחכים לי. הם לא רגילים ללכת לישון בלעדי. פעם אחרת.”

שבוע אחרי, שבע וקצת בערב, באמצע של כל הדברים, הטלפון מצלצל. שיצלצל, אני חושבת, מי מתקשר בכזו שעה? בטח אין שם ילדים קטנים. בצד השני נמצא עקשן גדול. אחרי יותר מעשר צלצולים אני מוותרת ומרימה.

“מי זה?” אני שואלת, לא מנסה להסתיר נימה של חוסר סבלנות.

“זו השכנה של פנינה?” אני שומעת קול מוכר.

“שלום ז’ולייט, מה שלומך?” באחת אני משנה את המנגינה, מסמנת לדניאל להיות רגע בשקט. “תראי לא נעים לי להתקשר אליך, בטח יש לך מספיק על הראש. אבל אני מתחילה להשתגע ממנה.”

מה היא יכולה לעשות, רחוקה מהחנות של ז’ולייט, אין לי קצה של רעיון.

“מה קרה?” אני שואלת.

“באיזה יום הייתם אצלי?” היא שואלת ומיד עונה, “יום רביעי. מאז כל יום היא מתקשרת אלי לשאול מה נמכר. אפילו לא שואלת אם מכרתי משהו, בטוחה שכל הקליינטיות קופצות על הדברים שלה. ככה פעמיים ביום. בצהריים מיד אחרי שאני סוגרת את החנות, ועוד פעם בערב. הרגע התקשרה. כבר לא יכולתי אז התקשרתי אליך.”

“מה אני יכולה לעשות?” אני שואלת אותה, “היא כל הזמן לבד בבית, על מה היא יכולה לחשוב? בטח רק על זה.”

“מה אני יכולה לעשות?” אני שואלת אותה, “היא כל הזמן לבד בבית, על מה היא יכולה לחשוב? בטח רק על זה.”

“אני מבינה אותה, באמת מסכנה. לא תענוג גדול להיות זקן. ועוד נמצאת כל היום בין ארבע קירות לבד. אני גם כן הייתי משתגעת.” אני שותקת, מסכימה לכל מילה, והיא ממשיכה, “למה הבנים שלה לא שמים אותה בבית אבות, מביאים לה פיליפינית לבית? יהיה לה חברה אז היא תרגיש יותר טוב.”

“זה לא שייך שאדבר אתם. אולי פעם אחת דברתי עם אחד מהבנים.” נראה כאילו שנים עברו מאז.

“טוב,” ז’ולייט אומרת, “אני לא יכולה להחזיק את כל העולם על הכתפיים שלי. אני צריכה קודם כל לדאוג לעצמי וככה זה לא יכול להימשך. עוד כמה צלצולים ואני אגיד לך מה, שתבוא ותקח את כל התכשיטים שלה. אני עושה מצווה בכל העסק הזה, מרוויחה פה גרושים”.

*

בלילה, במרפסת עם הלל אני מספרת לו בראשי פרקים, משמיטה את עגמת הנפש שהיתה לי בחנות.

“לקחת על עצמך לגדל עוד מישהו, את שמה לב?”

“אתה מספר לי?” אני עונה, ואין פה מרווח לעשות טעויות.

“מה זאת אומרת?” הלל לא מבין. גם אצלי ההבנה מתבהרת לאטה.

“אני לא יכולה לשכוח בת כמה היא, לא שאני יודעת בדיוק, אבל באזור תשעים, עם כל אחד אחר, צעיר, אז מה אם יתאכזב? מה שלא יקבל היום יש לו זמן, אבל היא…”

“אני לא יכולה לשכוח בת כמה היא, לא שאני יודעת בדיוק, אבל באזור תשעים, עם כל אחד אחר, צעיר, אז מה אם יתאכזב? מה שלא יקבל היום יש לו זמן, אבל היא…”

הלל מסתכל עלי. “אמרו לך פעם שיש לך נשמה יפה?”

“כן,” אני מחייכת, “זו לא הפעם הראשונה.”

“אז מה יהיה?” הלל ממשיך, לא שואל מי אמר כי הוא יודע. “יש לך רעיון מה לעשות עם ז’ולייט שלא תחזיר את התכשיטים? כי עם פנינה לא נראה לי שיעזור לדבר.”

“דווקא יש לי, אבל אשאיר אותך במתח. אם זה יצליח אתה הראשון שתדע”.

*

יום חמישי, היום הכי לא מתאים להסתובב מחוץ לבית. אני לוקחת את רחלי. “זמן איכות של אמא ובת,” אני אומרת לה.

היא לא מתרצה בקלות. “יש לי הרבה שיעורים, מה פתאום זמן איכות עכשו?”  

“באפריקה…” אני מתחילה.

“כן אמא”, רחלי נאנחת, “שמה לא זורקים אוכל טוב לפח, לא מתלוננים אין לי מה ללבוש, רק רוצים להיות תלויים כל היום על הגב של אמא.”

הפעם אני לא מוותרת, יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז’ולייט.

“אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט,” רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד. אני נותנת לה את כרטיס האשראי של הלל ומחכה בגינה הקטנה. דניאל שמח על הזכיה הגדולה שנפלה עליו באמצע השבוע. סתם יום של חול, לא שבת או חג. מתי הלכתי אתו לאחרונה לגינה? כל דבר שהוא עושה הוא צועק בהתלהבות שאראה. אמא אני מטפס, אמא עכשו אני מתגלץ’, אמא תראי איך אני הולך בלי ליפול.

רחלי מגיעה מתנשפת. “בכלל לא קרוב למחירים שאמרת אמא. הדבר הכי זול עלה מאתיים שקלים.”

לא ממש גרושים היא מרוויחה על הדברים של פנינה.

“היא מה זה התלהבה ממני,” רחלי מספרת, “שבאתי לקנות מתנה לאמא אפילו שלא יום האם ואין לך יום הולדת. היא נסתה לעניין אותי גם בבגדים אבל אמרתי לה שהתקציב שלי מוגבל”.

אני מסתכלת על הסיכה שנתפסת בבגד. קניתי בכסף מלא. סיכה יפה שלא אוכל ללכת אתה. מקווה שמי שאתן לה תדע להעריך את השווי שלה.

אני מסתכלת על הסיכה שנתפסת בבגד. קניתי בכסף מלא. סיכה יפה שלא אוכל ללכת אתה. מקווה שמי שאתן לה תדע להעריך את השווי שלה.

*

בחזרה לבית, יוסף אומר ש”הזקנה מלמטה התקשרה. אמרה שאמא תתקשר אלי מיד מגיעה. הכי טוב תדפוק אצלי.”

“יש לה שם,” אני אומרת לו.

“מה זה משנה? את יודעת למי התכוונתי”.

אני חושבת על כל הכינויים שאני יכולה למר במקום יוסף וכל אחד יבין במי מדובר. למשל ‘הילד שעוזר הכי פחות בבית’, ‘הילד שאוהב ספרי מדע בדיוני’, ‘מתעניין כמו אבא בצומח’. בכל זאת אנחנו בוחרים לקרוא לו יוסף.

“אז תלכי אליה, נראה שיש לה משהו חשוב לספר לך,” יוסף אומר. אבל אני מחליטה להתקשר. יש גבול כמה אפשר לתת ל’ילד’ אחד. 

“חיפשת אותי?” אני שואלת אותה.

“כן, הרבה זמן, אולי חצי שעה אני מחכה לך.” אני מסתכלת על השעון. השעה שבע וחצי. אני יכולה להשלים בעצמי את כל הסיפור. “צלצלתי לז’ולייט. יודעת מה אמרה לי? היום מכרה תכשיט אחד שלי. הסיכה הזו עם הפאייטים.” הסיכה ביד שלי. אני מסתכלת עליה. חצי עיגול  של פאייטים צפופים כהים וקרניים היוצאות ממנו. ככל שהקרן מתרחקת מהמרכז היא מנצנצת יותר בפאייט צהוב בהיר. אולי השמש שוקעת, אולי היא מתחילה להאיר. 

“הרבה זמן לא שמחתי ככה. צלצלתי מיד לילדים. הגדול אמר ‘אמא, כל הכבוד’. הבטיח יבוא מחר בבוקר. מילא לא עובד, בפנסיה. יוציא אותי למסעדה.” 

אני נוגעת בעדינות בפאייטים. “כמה אני שמחה בשבילך. מגיע לך,” אני אומרת. מתכוונת לכל מילה.

“באמת תודה רבה רציתי לגיד לך. אם את לא אתי היה ממשיך לשכב במגרה. מתי תבואי לבקר נרים כוס תה ביחד?” היא צוחקת.

“לפני שבת לא אספיק. אבוא ביום ראשון,” אני מבטיחה.

אני רוצה להיתלות באילנות גבוהים, הכי גבוה שאפשר. אני סוגרת את הטלפון, מסרבת להרגיש שקרנית. אני שמחה מהאושר שלה.

*

ידעתי מיד איזו עוגה אני רוצה לאפות. לאירוע חגיגי כזה תתאים עוגה שהיא הכי אוהבת, גם בגלל הזכרונות. אפיתי במוצאי שבת שטרודל תפוחים. לא התאפקתי וטעמתי מהקצה. לא זוכרת מתי יצא לי כל כך טעים. חנוך עזר לי להוריד את כל הציוד. כוס זכוכית בשבילה, שקית של תה בפנים, כוס הקרמיקה שלי עם כפית גדושה קפה. מים שרק רתחו בקומקום. צלוחית קטנה עם סוכר, הקומקומון שנתנה לי מלא חלב. עוגה וצלחות קטנות. מזלג קטן גם כן.

פנינה פתחה את הדלת מרוגשת. “שימי הכל פה, אחר כך נותנת לך נשיקה.” בקצה השולחן ראיתי את קופסת התכשיטים, מחכים לתורם להסתובב בעולם.

פנינה נראתה מרחפת על ענן של אושר. בחכמה שלאחר מעשה הייתי צריכה לחשוד שיש פה משהו מוגזם. אבל בזמן אמת ראיתי את כל הסיבות הטובות למצב הרוח שלה. היא גלשה על שרשרת של אירועים שמחים, הצפה של קרני אור. “כמה נהניתי במסעדה. אפילו הכלה גם באה. בכל זאת נהניתי. גם אכלה וופל בלגי, לא רק אוכל בריא. הרגשתי אותה יותר קרובה אלי מכל פעם. הבן לא דבר על כדורגל. רק שאל כל מיני על התכשיטים. אולי רואה המיליונים אני מרוויחה,” היא מחייכת.

“להכין לך תה?” אני שואלת, מקרבת אליה צלחת עם שטרודל תפוחים.

“העוגה של רוזה, באמת כל הכבוד לך. הרבה עבודה.” היא מקרבת יד רועדת לפה. “יצא מאד טעים. אמרתי לך את קונקורנציה לקונדיטוריה כץ?”

אני מוזגת מים רותחים לכוס, נזהרת שלא לשפוך טיפה על המפה האדומה. “הרבה חלב את רוצה או קצת?” אני מחזיקה את הקומקומון הקטן ביד.

“מאיפה לך זה?” פנינה מצביעה על הקומקומון. לא רק ביד, גם בקול שלה אני שומעת רעד. רעד מתוח.

“מה זאת אומרת?” אני מבולבלת, “נתת לי מזמן.”

“עוד משהו נתתי לך?” אני מרגישה כמו בחקירה.

“כן, בובה קטנה.”

“לכי תביאי אותה. אני רוצה לראות.” אני עולה הביתה מוקפת ערפל מבשר רע. מוציאה מהמדף, עמוק מבפנים, את הבובה המכוערת. אני מסתכלת עליה היטב. דמות של אמא לבושה סינר ומטפחת. אותיות מטושטשות של ‘האמא הכי טובה’. עכשו לראשונה אני מבחינה שהבובה צבועה. זו עבודת יד. עבודה של ילד. נקנתה אמא גולמית מגבס לבן. אני חושבת על הילד מחזיק בה, חושב איזו אמא אפשר ליצור.

זו עבודת יד. עבודה של ילד. נקנתה אמא גולמית מגבס לבן. אני חושבת על הילד מחזיק בה, חושב איזו אמא אפשר ליצור.

פנינה מחכה לי בפתח הדלת מושיטה את היד לבובה. “הבן שלי מתי החזיר אותי מהמסעדה הסתכל במזנון, שאל אותי איפה הבובה עשיתי לך מתי הייתי ילד. עכשו אני רואה את לקחת. גם הקומקום לחלב”.

“את נתת לי מתנה,” אני אומרת.

“איך נתתי לך מתנה הילד שלי עשה לי האמא הכי טובה? את כמו ההיא שעושה לי בעיות.”

פעם שמעתי על טיפול שעושים לפגים, טיפול שנראה לא אנושי. מקררים אותם כדי למנוע נזק מוחי. לפעמים זה עוזר.

אין בי שום מחשבה, שום רגש. אני קפואה עד לתא האחרון.

*

הטלפון מצלצל. הלל נגש להרים. אני רואה אותו מקשיב בפנים רציניות. “קרה משהו?” אני שואלת, כאילו לא קרה כבר מספיק.

“חכה רגע,” הוא אומר לאדם בקצה השני, “אני אשאל את אשתי.”

“זה הבן של השכנה. היא לא עונה כמה שעות. יש לך רעיון לאן היא יכלה ללכת?”

“בקושי היא יוצאת מהבית. אולי תלך לבדוק,” אני מבקשת ממנו, מפחדת מכל הסיבות ללכת לבדוק בעצמי.

“חכה על הקו,” הלל אומר לבן. “אני הולך אליה לבית.”

אני עומדת בפתח הבית שלנו. הלל חוזר תוך רגע.

“באמת מוזר,” הוא אומר. “אתה שומע?” הוא מדבר עם הבן, “הדלת שלה פתוחה. חפשתי בכל הבית. היא איננה. יש עוגה ושתיה בשולחן בפינת האוכל, ערוך לשניים. את יודעת על זה משהו?” הלל שואל אותי.

עכשו כשאני יודעת שלא אראה אותה בבית אני נכנסת. כמו שהלל אמר, כל האביזרים הנלווים למפגשים שלנו נמצאים על השולחן. בקצה העין אני רואה שתיק התכשיטים חסר.

“שיחפש אצל החברה שלה רוזה ברמת השרון,” אני אומרת להלל. “כבר כמה שנים שהיא מתה, אבל פנינה הלכה אליה עם התכשיטים”.

*

אני הולכת בשדרה. יושבת על הספסל. מביטה על העץ שאפילו השורשים שלו בחוץ.

כמה עוד אשאיר את הכל במחשכים, סגור עמוק בפנים בלי לראות אור של יום?

בסוף של  כל הדברים, למרות הכאב היא משאירה לי מתנה. אם היתה זוכרת את שמי היא היתה אומרת, “חני, נכון בן לא בא, גם לא מקשיב מה יש לי לדבר. אבל מה שנותן אני לא מוותרת.”

למה אני לא פתוחה לקבל את מה שמסוגלים לתת?

בסוף השדרה, במקום להתרחק לכיוון העיר השכנה, אני פונה עמוק לתוך העיר שלי.

מטפסת במדרגות המוכרות.

אמא פותחת את הדלת.

“משהו קרה?” היא שואלת מבוהלת.

“באתי לקבל חיבוק,” אני אומרת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. תודה לכותבת,

    אני חייב להגיד שאחרי קריאת הסיפור אני מסתכל על אנשים קצת אחרת.
    כתיבה משובחת, מלאה בהתבוננות , חוכמה , והומור עדין ומשובח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן