אין לה ברירה. עכשיו תורה.
היא צריכה ללכת.
שרה’לה נושמת עמוק. מנסה את כל האפשרויות. מתקשרת למרימי שגרה שני רחובות ממנה, למירי מהעיר הסמוכה, ואפילו למירה’לה שהצפינה עד לעפולה. מבטיחה לממן לה מונית ספיישל הלוך חזור לבית החולים איכילוב. אבל בת דודתה העפולאית מתנצלת ביובש ומבהירה שאין לה שום אפשרות להיעדר היום מהבית שעות ארוכות. היא כבר מילאה את התורנות שלה שלשום.
עוד כמה טלפונים נואשים לבנות הדודות שמתגוררות בבית שמש, ואחרי שהיא מקבלת תשובה שלילית מכולן, כל אחת וסיבותיה, שרה’לה מבינה שאין לה מחליפה להיום.
זו התורנות שלה אצל סבתא גיטל. כבר פעמיים הצליחה לדחות, להחליף עם רבקי ומיכל, הנשואות של דודה מרים. הערב לא. השם שלה מוקלד, שחור על גבי שמנת, ברשימה שעיצבה בת הדודה מירי בפונט חגיגי – עד כמה שרשימת נכדות נשואות לתורנות שמירה אצל סבתן המאושפזת בבית החולים, מחלימה מדלקת ריאות קשה – יכולה להיות חגיגית. והיא לא.
אז היא מעדכנת את שימי שהוא יכול הערב להתעכב בכולל, ולא צריך למהר הביתה. היא תחזור מאוחר, מן הסתם. דוחפת לשקית קטנה כמה חטיפים ובקבוק ג’אמפ תות בננה, וגם את הספר האחרון שהשאילה מהספריה. הנה היא, שרה’לה, הנכדה הנשואה הכי צעירה, זו שאין לה עדיין ילדים, מתייצבת בנאמנות לתורנות אצל סבתא גיטל.
ולא, היא ממש לא רוצה לבוא.
הלוואי שסבתא תירדם לשנת לילה ארוכה בדיוק כשהיא תגיע.
נס שאף אחת לא יכולה לקרוא את המחשבות שלה. לא נעים, אבל הן חזקות ממנה. יש לה אפילו תחושה נסתרת, שאולי גם סבתא מקווה ככה, להתחמק מקשר עין, בדיוק כמוה.
נס שאף אחת לא יכולה לקרוא את המחשבות שלה. לא נעים, אבל הן חזקות ממנה. יש לה אפילו תחושה נסתרת, שאולי גם סבתא מקווה ככה, להתחמק מקשר עין, בדיוק כמוה.
תפילה עושה מחצה.
כששרה’לה נכנסת לחדר מספר תשע בקומה השישית, סומק על לחייה וידה הימנית המחזיקה בשקית, רועדת בלי שליטה, עיניה של סבתא גיטל עצומות, ושמיכת הצמר שעל גופה הצנום עולה ויורדת חליפות בקצב נשימתה.
שרה’לה נושמת לרווחה. הנה, יש פה כורסא בצד. היא יכולה לשבת. ששש… היא כמעט משתיקה את עצמה. לא לזוז. לא לנשום בקול. לא לקלף את עטיפת השוקולד. כל תזוזה קטנה עלולה להעיר את סבתא, וזו סיטואציה ששתיהן מעדיפות להרחיק אותה ככל האפשר.
מחצית השעה עוברת.
“שרה’לה”.
קול סדוק מכובד השנים קורא לה ברכות. ברגע הראשון היא לא שומעת בכלל. אבל שמה נהגה בשנית. “שרה’לה”.
היא מזנקת מהכורסא. ואז נעצרת במקום.
זו רק סבתא. כלומר, זו סבתא. היא התעוררה. פקוחת עיניים. מישירה אליה מבט צלול ומסמנת לה להתקרב אל מיטתה.
היא קראה לה שרה’לה.
שרה’לה חושקת שפתיים. סוגרת את הספר שלא הצליחה לקרוא בו מילה. לא הייתה מרוכזת. מהנהנת באיטיות. מתקרבת.
***
אף פעם סבתא גיטל לא קראה לה שרה’לה. למעשה, היא כמעט לא קראה לה. בפעמים המעטות שכן נקבה בשמה, סבתא הקפידה להגות את שמה ברשמיות. תמיד ‘שרה’. אף פעם לא גלגלה בלשונה את תוספת החיבה שהוריה הוסיפו לה מאז היותה תינוקת.
כמו המורות בבית הספר. כמו המכתבים מביטוח לאומי או מקופת החולים. רק שרה. נטולת חיבה מיותרת.
“אמא,” העזה פעם לשאול בארוחת ערב אקראית, “למה סבתא לא קוראת לי שרה’לה?”
אמא שלה שתקה ועננת עצב התיישבה לה על הפנים. היא לא אמרה דבר, רק חיבקה את שרה’לה חיבוק ארוך-ארוך. מאז, שרה’לה לא שאלה שוב.
גם שאלות אחרות שקשורות לקשר של סבתא גיטל אליה, כלומר, לאין-קשר, למדה לא לשאול. אין טעם, לא תהיה תשובה.
פעם, כשהיתה ילדה קטנה ומתולתלת קוקיות, היתה מתנתקת מידיה של אמא ורצה בהתלהבות לחיקה של סבתא. ומתאכזבת מרה.
כי סבתא לא הושיטה לה זרועות פרושות לחיבוק, רק הסבה מבט וגמגמה משהו. ושרה’לה בת השלוש, והחמש, והשבע, הייתה מרימה לאמא שפתיים מתעקלות בעלבון, מורידה דמעה או שתיים, ומתנחמת בידיה המגוננות.
“אמא, למה סבתא שונאת אותי?” תבעה פעם לדעת.
לאמא שלה ירדה דמעה בודדת שנספגה מהר מהר בלחי. “סבתא לא שונאת אותך. קשה לה…” אמרה בקושי, ושוב הושיטה שתי ידיים לחבק.
אבל שרה’לה נחלצה בזריזות מהחיבוק האימהי, שבדרך כלל כן סיפק לה חלופה, ואמרה בקול רועד: “למה קשה לה איתי? לא עשיתי לה כלום…”
“את צודקת. את בסדר גמור… פשוט סבתא… היא… זה לא פשוט לה בכלל…” גמגמה אמא שלה, שתמיד היו לה מילים בהירות וברורות, ועוד דמעות נזלו לה בלי רשות על הפנים, מורחות את המייקאפ. ושרה’לה, ילדה עדינה וטובה, שנבהלה מן התגובה, הבטיחה לעצמה בלב שיותר לא תשאל כלום על היחס המוזר, והלא יפה בכלל, של סבתא אליה.
עם השנים היא פשוט התרגלה.
שרה’לה בת השמונה כבר לא שועטת לעבר סבתא. רק אומרת ‘שלום’ בנימוס מרוחק, ומקפידה להישאר צמודה לנוכחותה של אמא, או לחילופין, לשחק עם שפע ה’מיריות’ בנות הדודות שבגילה.
שרה’לה בת התשע לא שוכחת את תחפושת מוכרת הבלונים, שאמא השקיעה בה כל כך. בד צבעוני מבריק, הדפס של עיגולים על גבי עיגולים, ומוט ארוך אליו מהודקים קשרי בלונים מנופחים בכל צבעי הקשת. כשהגיעה עם כל המשפחה לבית של סבא מוישה וסבתא גיטל, שם נערכה סעודת הפורים המשפחתית, הלב שלה התחנן לתשומת לב מסבתא.
היא רואה איך סבתא מתפעלת עמוקות מתחפושת הטבחית של מרימי בת גילה, מתמוגגת מתיבת הקסמים של מירי, שנעשתה קוסמת ליום אחד, ומשתאה מול שמלת המלמלה של מיכל, בת דודה נוספת שנכנסה בזה הרגע אל הבית.
שרה’לה לא מעזה לגשת אל סבתא, לדרוש בפה מלא את התפעלותה. זה לא לכבודן של תשע שנותיה. אולי היא גם מצוידת במסקנה מפעמים קודמות, שאין טעם לצפות. אבל כוח איתן מצמיד אותה למקומה, מרחק מטרים בודדים מדמותה של סבתא, והיא רק נושאת עיניים מבקשות.
אבל בכל פעם שעיניהן נפגשות, עיניים צעירות ורכות שמבקשות הכרה, מול עיניים ממוסגרות קמטי גיל, עיניה של סבתא גיטל זזות מהר הצידה, ממאנות להישיר מבט אל הנכדה המתחננת להכרה מתפעלת באלם קול.
אחרי דקות ארוכות מתייאשת שרה’לה והולכת לשבת ליד אמא שלה, שבלי מילים, מחבקת אותה ארוכות, כמו בכל פעם שהן נמצאות בבית של סבתא. ידיה מנסות לתת נחמה רגעית לילדה היחידה בחדר שלא מקבלת יחס סבתאי הולם.
שרה’לה בת השתים עשרה מזמינה את סבתא בצייתנות לחגיגת בת המצווה. סבתא מחייכת בתגובה. שרה’לה מבחינה שזה חיוך מאולץ, סבתא מרחיבה ממש בכוח את השפתיים, מלבישה על המילים שלה טון מתרגש, ומצהירה שבטח שהיא תבוא.
היא באמת באה, וגם הביאה איתה מתנה ענקית. מצלמת קנון משוכללת ונדירה. כל בנות הדודות התקבצו סביב שרה’לה והתפעלו עמוקות.
אבל כל זה איננו שווה לה, כאשר סבתא גיטל ממאנת לשאת דברים באירוע. רק סבתא חיה, אמא של אבא, נעמדת ומעתירה מילים נוטפות התרגשות ואהבה על ראש נכדתה, ומקנחת בחיבוק איתן. גם אמא שלה נואמת כמובן, אבל סבתא גיטל, שבכל הבת מצוות הקודמות, נעמדה בהדר והקריאה חרוזים חגיגיים על מידותיה הטובות של הנכדה הספציפית התורנית, ננצרת כעת בכסאה בשולחן הכבוד, ולא מתכוונת לקום ולדבר.
מאז אותו אירוע, מפסיקה סבתא לשאת נאומים בחגיגות בת המצווה של נכדותיה, אבל שרה’לה מבינה היטב שזו מחווה שנועדה לטשטש את מה שקרה בפעם ראשונה ומשמעותית, דווקא באירוע שלה. במצלמה היקרה היא לא משתמשת כמעט. לפעמים היא משאילה אותה בחפץ לב לחברה טובה, אבל היא עצמה לא מסוגלת לגעת במתכת הקרה הזו, שמזכירה לה יותר מדי את הנאום שלא היה.
שרה’לה בת התשע עשרה כלה טריה ונרגשת. בחגיגת האירוסין סבתא נוכחת דקות בודדות, בהן היא משוחחת בעיקר עם כולן, חוץ ממנה. היא מתרצת את עזיבתה המהירה את האולם בכך שאינה מרגישה טוב, ומביאה לאמא של שרה’לה שרשרת זהב עבור ביתה הכלה. מיותר לציין שהשרשרת נטמנת אחר כבוד בקופסה שבה הגיעה. ממילא סבתא גיטל לא תבוא לבדוק מתי היא נענדת על צוואר.
למה סבתא לא רוצה להיות איתה בקשר?
השאלה נשארת בחלל, מכרסמת את האוויר שנותר לנשימה.
3.
“שרה’לה”.
קולה של סבתא גיטל, צלול מאי פעם, הוגה שוב את שמה, בתוספת שתי אותיות של חיבה, חיבה שמעולם לא היה לה ביטוי. מנער אותה מרסיסי עבר שמתנפצים לה במוח כמו רקטה.
“אפשר בבקשה כוס מים, שרה’לה?”
שפתיה של סבתא מציירות בשקט את הבקשה.
“בטח”. היא נחפזת לנוע בחדר, נוטלת את בקבוק המים של השידה ומוזגת ממנו לכוס חד פעמית. ליבה מפלבל בקרבה. מה זה היה עכשיו. סבתא גיטל קוראת בשמה. סבתא גיטל אומרת שרה’לה. כינוי החיבה שהיה אצלה מוקצה מחמת… מחמת מה, למען השם? כבר שנים שהיא לא שואלת. למדה להדחיק את הכאב. אבל עכשיו המורסה פורצת בבת אחת החוצה, מספרת שלא הגלידה מעולם.
שרה’לה מרגישה שביל של נוזל מלוח יורד למטה מעיניה. מה הקשר לבכות עכשיו, בגלל שסבתא גיטל קוראת לה שרה’לה.
היא מתקרבת. מיטיבה את המיטה לתנוחה של חצי-ישיבה, ומשקה את סבתא גיטל בזהירות. לגימה אחר לגימה. סבתא מאותתת בידה שמספיק.
“תודה, שרה’לה”.
עכשיו היא תקרא בשמה ללא הפסקה? תמלא את כל הימים שבהם לא קראה לה בכלל, או שהסתפקה בשלוש אותיות רשמיות? זה לא הגיוני. זה לא הוגן.
סבתא גיטל מתבוננת עמוק בעיניה של שרה’לה. זה כמעט צורב. זה כואב. פיזית. שרה’לה ממצמצת בעיניה. היא לא רגילה למבט הכחול הזה. הנחוש הזה.
“שרה’לה”. היא אומרת שוב, “יש לך שם מיוחד. יש לך שם ש… אני לא קראתי לך. אני רוצה לקרוא לך… שרה’לה, אני…”. מכשיר נוסף מרעיש עכשיו.
“סבתא, די, בבקשה, די…” שרה’לה מבוהלת. אסור לסבתא גיטל לדבר עכשיו. היא לא מרגישה טוב ככה. סבתא תופסת את ידה, מטלטלת אותה בתנועה כמעט בלתי מורגשת.
אחות פורצת לחדר. “מה קורה פה?” היא דורשת לדעת בקול חמור סבר.
“אני לא יודעת, סבתא פתאום קראה לי…” שרה’לה מתגוננת.
סבתא מתנשמת בכבדות.
“לצאת החוצה,” מורה האחות באצבע תקיפה ושרה’לה נמלטת למסדרון, מותירה אחריה את שמה נהגה שוב בלחש, בקרעי הברות, בקול נמוך מלא שברי מאמץ.
*
“שרה’לה, איך היה אצל סבתא?” אמא שלה על הקו. קולה בהול.
“היא לא הרגישה טוב פתאום. המכשירים התחילו לצפצף. האחות רצה לחדר וגרשה אותי משם,” שרה’לה ממלמלת, פיה יבש, היא מנסה בקושי לבלוע רוק. על הרגע שבו סבתא החלה לקרוא בשמה היא בוחרת שלא לספר עכשיו. אין בה כוחות. אין לה מספיק אומץ. כואב מדי לראות שוב את הרגעים הללו מול העיניים.
“אמא, מה קרה לסבתא?”
אמא שלה משתנקת. “סבתא במצב קשה. השם יעזור. יכולה לעשות לי טובה?”
“כן, אמא…”
“כל פעם כשהיא הופכת צלולה יותר, סבתא מבקשת את הסידור שלה. הבאנו לה סידורים, אבל היא לא נרגעת. כנראה רוצה דווקא את הסידור הקבוע שלה. תוכלי לקפוץ לבית שלה ולהביא? מן הסתם הוא בספריה בסלון”.
“אין בעיה, אמא.”
“יש מפתח מתחת לעציץ, שרה’לה, תמשיכי משם לבית החולים. אני מחכה לך בחדר של סבתא. ו… תודה.” דיבורים מהוסים נשמעים מעבר לקו והשיחה מתנתקת.
*
הנה הבית של סבתא. נטוש זמנית. מרגישים שהיא כבר לא גרה בו תקופה. אפילו שהעוזרת שלה, קריסטינה, ממשיכה לבוא בכל יום חמישי ולצחצח את הבית. יש פה מועקה כזו שמתפוגגת רק כשאנשים נכנסים הביתה.
שרה’לה נושמת את האוויר.
מוזר לבוא לפה עכשיו. הבית ריק.
כמה זמן לא היתה פה. מאז שסבא נפטר, כמעט לא הגיעה לכאן. רק באירועי חג רשמיים הקפידה להראות נוכחות. תמיד עם שימי. או עם אמא. ועדיפות גבוהה לצד בת דודה נוספת ומשפחתה. רק להיבלע ברקע כמה שיותר. לא לבלוט. לא להרגיש את הקרירות שאין לה מילים. את הריחוק שמסמא לה את הלב.
הנה הספריה הסלונית המוכרת.
תחושה של ניכור עולה בה פתאום. הכל סוגר עליה. היא חייבת לצאת מכאן. רק תמצא את הסידור ותסתלק החוצה. זה לא במדף הזה. גם לא פה. איפה היא יכולה להיות?
שרה’לה סוקרת בעיניה את המדפים. הסידור של סבתא, ראתה אותו כל כך הרבה פעמים. חום, בלוי, כרוך כבר בפעם השניה או השלישית. מסתכלת ומסתכלת ובסוף מאתרת אותו בפינת אחד המדפים. היא מושיטה יד, אבל הסידור מהודק היטב למקומו, מסרב לצאת. היא מושכת פעם אחת, ועוד אחת, והסידור מתנתק סוף סוף מהמדף אל תוך ידה. עוד משהו מתנתק איתו ביחד, מתעופף על הרצפה.
כרומו. תצלום. היא מתכופפת להרים את מה שעמד בין הסידור לקצה המדף. עיניים גדולות, מוכרות לה כל כך, מביטות בה מתוך תמונה בצבעי שחור-לבן. הילדה שבתמונה נראית בת שלוש, או ארבע לכל היותר. פיה פעור בהתלהבות ילדותית, והתלתלים שלה משתובבים מצד לצד. והיא דומה לה עד כאב. זו לא תמונה שלה. זו תמונה ישנה. הרבה לפני שנולדה.
מי זו הילדה הזו. מאיפה היא הגיחה ולמה היא שמורה כאן, לצד הסידור של סבתא?
שרה’לה מצטמררת.
לא נעים לשהות פה לבד.
לא נעים לשהות פה בכלל. היא צריכה ללכת. אמא מחכה לה בבית החולים. היא מכניסה את התיקייה לשקית. התמונה מחליקה גם היא פנימה. שרה’לה נועלת היטב וממהרת לתחנה.
*
“שרהלה, הגעת.”
אמא שלה חיוורת פנים, מגיחה בצעד מהיר מחדר האשפוז של סבתא. הילוכה טרוד ומבולבל. היא נעצרת מול ביתה.
“כן, הבאתי את הסידור שלה.”
“טוב, עכשיו זה כבר פחות משנה. הרדימו אותה לפני כמה דקות. אבל הם לא תולים הרבה תקוות. דודה חוה כבר הגיעה גם… תודה על המצווה שעשית”.
שרהל’ה נושמת עמוקות. מוציאה מהשקית בידה את הסידור – ואת התמונה.
“מה זה”? אמא מרימה גבה.
“כשהוצאתי את הסידור מהמדף, התמונה הזו עפה לרצפה. לא הבנתי מי הילדה הזו שכל כך דומה לי. את מכירה אותה?” היא הופכת את התמונה, ומציגה את תוי הפנים הצעירים לאמא שלה.
“אוי, שרה’לה, שרה’לה…” אמא שלה עוצמת עיניים.
“מה, אמא?”
“לא, לא קראתי לך. רק הסתכלתי….” היא פוקחת מבט ונאנחת.
“קראת לי, אמרת את השם שלי,” אומרת שרה’לה. היא לא מבינה כלום.
“לא,” אמא שלה מתעקשת. הפנים של אמא לבנות. היא לא מקשיבה בכלל למלל של שרה’לה. היא מתרחקת פתאום. הסידור של סבתא בידה האחת, התמונה קפוצה היטב בידה השנית. תיכנסי, היא מסמנת בסנטרה לשרה’לה.
שרה’לה נכנסת לאט. החדר עמוס. דודה חוה יושבת צמוד למיטה של סבתא. רופאים נחפזים החוצה ואחיות ממהרות פנימה. סבתא עצמה שוכבת בעיניים עצומות, עורה כמעט שקוף, תקתוקי מכשירים סביבה. סבתא נושמת בדממה. לאט לאט. בשקט בשקט. כמעט בלתי נשמעת.
החדר דחוס באווירה קשה.
אין טעם להיות פה. היא גם לא מסוגלת. המילה שאמרה לה סבתא, כשהיתה פה אתמול בלילה, חגה סביבה באלפי קולות. “שרה’לה, שרה’לה, שרה’לה…” הקולות הולכים ומתגברים. גם אמא מצטרפת אליהם. “שרה’לה, שרה’לה…” מה רוצים ממנה? היא נמלטת החוצה.
“הנה את,” אמא שלה באה מולה, “מה, את כבר הולכת? חכי רגע. בואי, שבי איתי כמה דקות”.
הן מאתרות ספסל ריק בקצה המסדרון. מתיישבות עליו. אמא שלה משפשפת עפעפיים עייפות. הסידור נשאר בחדר, למראשותיה של סבתא. התמונה עדיין בידה.
“אמא, מי זו”? מנסה שרה’לה בזהירות.
“שרה’לה.” אמא שלה אומרת לאט.
“כן?”
“שאלת מי זו. ככה קראו לה.” עונה אמא שלה בקול כבד.
“שרה’לה? כמוני?” היא תוהה.
“כן, יותר נכון, את נקראת כמותה…” אמא שלה משתתקת. קולה נמוג כמו הד.
“אני? כמותה? אני נקראת על שם הילדה הזאת? אז למה לא אמרו לי על זה שום דבר אף פעם? ומי היא בכלל? היא היתה דודה שלך? אחות של סבתא? למה לא סיפרת לי עליה?” שרה’לה מרגישה שהראש דופק לה באלף מסמרים.
“אני? כמותה? אני נקראת על שם הילדה הזאת? אז למה לא אמרו לי על זה שום דבר אף פעם? ומי היא בכלל? היא היתה דודה שלך? אחות של סבתא? למה לא סיפרת לי עליה?” שרה’לה מרגישה שהראש דופק לה באלף מסמרים.
“קחי,” אמא שלה מחזירה לידיה את התמונה.
שאריות אבק מסמאות את עיניה. כשהיא מתבוננת בה מקרוב. עכשיו גם היא דומעת. לא רק אמא שלה.
” מי זו, אמא?” היא שואלת בקול נמוך, בלי להרים עיניים מהעיניים של שרה’לה השניה, כאילו מפחדת לשמוע את התשובה.
“זו שרה’לה. אחותי הגדולה. היא הייתה בת ארבע שנים וחודשיים,” אומרת אמא שלה, וגם עיניה שוקעות עמוק עמוק בזכרונות מתים שהתעוררו.
“אחותך? חשבתי שדודה חוה היא אחותך היחידה.”
“לא. היתה לנו אחות בכורה. קראו לה שרה’לה. היא חלתה ונפטרה. רציתי לשמח את אמא שלי, את סבתא שלך, וקראתי לך על שמה. הוספנו לך את השם חיה. חשבתי שהיא תשמח כל כך במחווה הזו. אבל סבתא כעסה. את הזכרת לה את הפצע הפתוח בכל רגע מחדש. הכאב הציף אותה בלי שליטה, בכל פעם שהיא ראתה אותך. היא לא הייתה מסוגלת לקרוא לך ‘שרה’לה.’ אפילו לקרוא לך בשם השני לא יכולנו, כי לאמא של אבא קוראים ככה.”
שרה’לה עוצמת עיניים. ההווה מיטשטש מולה. אינספור רגעי ילדות צועדים מולה בסך. שרה’לה של כל השנים מקיפה אותה מכל עבר, תובעת את עלבונה. את חוסר היחס של סבתא גיטל. את ההשפלה שרק היא מרגישה. את הכעס. את חוסר האונים.
“הדמות שלך גרמה לה צער בכל רגע,” לוחשת אמא, “הזכרת לה כל הזמן את הילדה שאיבדה…”
“ולמה לא אמרת לי כלום?” לוחשת שרה’לה מתוך הבכי, “אני סבלתי. היה לי קשה כל כך. הרגשתי שונה. אחרת. לא ראויה. הנכדה שסבתא לא רוצה לפגוש…”
“את צודקת, אבל לא הייתי מסוגלת. סבתא הטמינה את שרה’לה עמוק במדף, ואסור היה לה לצאת משם. אם היית מחפשת עוד, היית מוצאת עוד תמונות, של שרה’לה בת השנה, והשנתיים והשלוש… היא לא הרשתה לי לדבר על הילדה שלה שנשארה לנצח בת ארבע. אולי בגלל זה לא הרגשתי מסוגלת לדבר עליה גם איתך”. ושוב היא פורשת ידיים לחבק אותה. כי זה מה שיש לה לתת עכשיו. כמו פעם.
“אמא, את יודעת, אתמול, פעם ראשונה בחיים, סבתא קראה לי שרה’לה,” אומרת שרה’לה אחרי רגע ארוך של שתיקה. “שרה’לה ושרה’לה ושרה’לה”.
אמא שלה רוצה להשיב אבל אז רעש של דיבורים וטפיפות רגליים נשפך אליהן ודודה חוה פורצת החוצה וצועקת, “עכשיו, צריך להיפרד עכשיו, הרופא אמר…” והן קמות בבהלה מהספסל ורצות אל החדר. שרה’לה תוחבת את שרה’לה מן העבר לכיס שמלתה. משאירה אותה קרוב.
*
“כל הצאצאים של סבתא מתבקשים לעבור לפני המיטה ולבקש מחילה”, כורז הכרוז.
שרה’לה הולכת לאיטה אחר שיירת בנות הדודות. כשהיא מתקרבת לאמבולנס הפתוח של החברא קדישא, היא נעצרת. אחרי שהיא מבקשת סליחה, היא מוסיפה עוד משפט אחד, שנבנה אצלה בלב במשך כל היום. הברה אחר הברה נהגית, מילה אחר מילה נאמרת, לאט. בכובד ראש. בהנהון איטי, כמעט בלתי מורגש.
“גם אני סולחת לך, סבתא.”
2 Responses
וואו שולמית איזה סיפור!!! ואיזה כתיבה!!
גרמת לי לדמוע..
העם מבקש סיפורים נוספים שלך:)
סיפור נוגע ללב. אני דומעת וזה לא מצוי אצלי.
עם זאת, הייתי מוסיפה לילדונת שם שלישי ובלבד שלא לגרום לצער רב כל כך לה, לסבתה ולכולם.