ים, יבשה
הטיילת של טבריה, רגועה בימים כתיקונם, מקבלת אותנו במימיה התכולים השלווים. אני אוהבת מים. אוהבת את טבריה, עיר מולדתי ומגורי. אוהבת את אנשיה הפשוטים והחמים.
“טוב שהשגת בייביסיטר”, אלי כבר יושב על הספסל בטיילת. אני בוחרת להשקיף על המים.
“הרבה זמן לא יצאנו”, אני מודה. עיני מתמקדות בנקודה עלומה במעמקי הכינרת. מחפשת בהם תנועה, זרימה, גלים קלים.
“למדתי לבד היום. החברותא לא הגיע, הוא חשב שלא שמתי לב שגם משה לא נמצא”. אלי רגיל בשתקנותי, ממלא לא רע את הקבים שנועדו לנשים. האמירה שלי חולפת על אוזניו.
אכן, מזמן לא יצאנו, כך הוא מבין את דברי. מהנהן בראשו, מסופק מההזדמנות שהגיעה, מהרעיון שיזם הוא בעצמו. אולי סתם ביקש לדבר, לספר על יומו מול האור הטברייני הדועך. מתלהב בדרכו המתונה לצידי, ואינו מודע למועקה שרובצת עלי בערב הזה.
“נראה לך שזה קשור למשה?” אני מנסה לעקוב אחרי מחשבותיו, מופתעת מהצורך שלי לשבת קרוב אל המים, לבהות בכינרת המקדירה ולהתכנס במחשבותיי, לבד.
“אני מאמין”, הוא מחייך חצי חיוך. “הוא דיבר על תכנית לטיול”.
אני מסתכלת עליו, על הבעל לו נישאתי, רחוק מכל מה שחלמתי אי פעם. רחוק מהתמונה שציירתי לעצמי בין מים לשמים. קיבלתי יבשה, מדבר.
“אני זוכרת שנפגשנו”, אני בוחרת לומר לו, מלקטת מילים שלא העזתי לומר ובכל אופן נמלטו מבין שפתי. “היית נראה לי עדין”.
אלי לא עונה. עיניו מציצות עלי. אני לא מצליחה לנחש את מחשבותיו, לגלות האם גם הוא לפעמים מדמיין מציאות אחרת, חיים אחרים.
“המורה שלי אמרה לי שעדיף לי להתחתן עם בחור עדין, שזה מראה על מידות טובות. שאני צריכה אחד כזה. היא הכירה אותי טוב”.
“המורה שלי אמרה לי שעדיף לי להתחתן עם בחור עדין, שזה מראה על מידות טובות. שאני צריכה אחד כזה. היא הכירה אותי טוב”.
עצב פושה בי. אני רוצה לספר לאלי שאני רוצה ממנו משהו, בעצמי לא יודעת מה.
“את רוצה שנזמין אוכל ונשב כאן, או שניכנס לאכול במסעדה?”
מעדיפה לקום ולברוח. להשאיר את מה שהעזתי להגות על שפתי במימי הכינרת השקטים, הם רגילים לקלוט לתוכם חלקי לבבות, אבירים מדומיינים ונסיכות.
“קיבלתי מה שרציתי”, אני מסכמת, מנסה להיות עליזה. מנסה להסביר לעצמי שלא קיים מה שאני מחפשת, לקבוע רמזור אדום מול הסוס הבועט בתוכי. לעצור אותו שלא ינגח, שלא יתור אחרי מה שאין.
אלי לא אשם שאשתו מתוסבכת, רוקמת על דף אגדות. הוא מעולם לא ביקש להיות אותו האיש שהמורה ציירה לנו בשיעורי בית יהודי. רק ביקש להיות שותף לחיי, קיווה שאפתח לו דלת. אעניק לו לב.
התניתי זאת בתואר אבירות. אישה טיפשה. לא בוגרת.
*
על השולחן מונחים הסנדוויצ’ים שהכנתי לילדים למחר. אני לא אוהבת בוקר לחוץ. גם קופסאות האוכל מונחות במדף במקרר, שם על כל קופסא. יום חופשי מתחיל מהערב של היום הקודם.
משהו בי משוחרר יותר בערב הזה. הבית מעצבן אותי כשהוא מלוכלך, אז אני שוטפת אותו, הכינים של הילדים זוכות לטיפול ממושך. יש לי גם זמן לנגן, אפילו לעלות על אופני הכושר שקניתי באיזה מבצע נידח.
“אני קופץ לערבית. את רוצה שאני אעבור במאפיה או משהו?” אלי בטלפון. הוא סיים את הכולל ומבקש לחזור הביתה, להניח מאפים חמים על השולחן, לפזר חיוכים שירגיזו אותי. מתכנן לקנות תרסיס מלאכותי ולמלא את הבית בריח שלא אהבתי.
“אין צורך”, ציפור קטנה מנקרת בי בלב, היכן שמכים בתפילת שמונה עשרה, מזכירים את החטאים, אמורים לבוש בהם. “אני לא רעבה”.
“חשבתי שתחכי לי, שנאכל ביחד”. אני מהמהמת בתשובה. צליל ממתינה מבשר לי על מירה, החברה שלי בעבודה. אני עוברת לשיחה איתה.
מכניסה אוזניה לאוזני האחת, מוציאה כביסה מהמכונה, תולה אותה במרפסת. “אמרת למנהלת?” אני שואלת, להוטה.
אנחנו מדברות עשר דקות, אני מסיימת לתלות ורואה את דמותו של אלי בקצה הרחוב. מבטיחה למירה שאדבר איתה מחר. מוחי מעבד את שברי המילים שדיווחה לי. מתחשק לי לחייג אליה שוב, לשאול עוד משהו ששכחתי.
אלי נכנס ואני מוותרת.
שימחי אמרה לי פעם שהיא אוהבת לדבר עם בעלה בטלפון כשהיא חוזרת מהעבודה, זה זמן האיכות שלהם, הקטנים בבית לא מניחים להם לדבר בזמן אחר.
חייכתי בזמנו חיוך של שעשוע, חשבתי שזה חמוד. אחר כך נזכרתי באלי, האיש שלי השקט, היבש. נזכרתי בשיחות הענייניות שלנו, שמכילות רשימת מטלות ועוסקות בעיקר במינוס בבנק.
*
“יש היום שיחה על שלום בית בבית הכנסת “פני אליהו”. מה את אומרת? מתאים לך?” לא נעים לי משילת. כבר הרבה זמן אני מתחמקת ממנה. אין לי כוח לצאת להליכות בערב. מעדיפה ערבים שקטים, ספר טוב. עד שהילדים נרדמים.
“באיזו שעה?” אני מסתכלת על הבית ההפוך, על הכיורים המלאים, הילדים האנרגטיים שמקפצים בעליזות בחדרים, מוציאים תחפושות כבר בחודש שבט. התחביב המוכר שלהם. תחביבי שלי מאז שנישאתי.
“בתשע. תבואי אם בא לך. אני אהיה שם”.
“אבוא”. אני סקפטית לגבי השיחה והסבלנות שלי אליה, אבל בכל אופן יוצאת. מתחשק לי קצת לצאת, לעזוב את הכלים, את הבית שאולי אספיק לסדר לשליש, למחצה ולרבע. הוא כנראה ימתין לי בסבלנות שאחזור, לא יסתדר מאליו.
*
הרבנית מדברת על מריבות בין בני זוג ואני מגחכת לעצמי. בשביל לריב צריך שניים. לכי תריבי עם אלי. היא מדברת על שליטה עצמית, על איפוק, על הדרך לבקש דברים מהבעל. אני נזכרת באמא שלי, שמאחלת לכל הרווקות חתן כמו אלי.
הרבנית מדברת על מריבות בין בני זוג ואני מגחכת לעצמי. בשביל לריב צריך שניים. לכי תריבי עם אלי. היא מדברת על שליטה עצמית, על איפוק, על הדרך לבקש דברים מהבעל. אני נזכרת באמא שלי, שמאחלת לכל הרווקות חתן כמו אלי.
מבטי נודד בין המשתתפות. הן מקשיבות בריכוז, משועשעות מידי פעם מבדיחה שעולה מהקהל. בלב, בשקט, אני מעזה לנסח את השאלה שלא אשאל בקול: האם יכולה להיות זוגיות טובה כל כך, טובה עד כדי יובש צחיח, מדבר? ולמה זה כואב לי פתאום?
מישהי שואלת שאלה, מתפתח דו שיח, האישה מוסיפה בחיוך: “בהריון כל מה שקשור לריח שלו עושה לי בחילה”, פתחה את קלפיה, סיפרה בפשטות. היה ברור לה שכך צריך להיות, שעליו להתחשב, שהיא בסדר.
גם הרבנית חושבת כך. מבינה אותה. אישה בהריון.
“צריך להסביר את זה לבעל”, היא דואגת לדייק, להסביר. “ספרי לו שזה בעקבות ההריון, שאת לא כך בדרך כלל”.
מילותיה סוטרות לי. אני מביטה בה ורואה מטושטש. לא בדרך כלל, כן בדרך כלל. בכל זמן, בכל תקופה.
אני לא מעיזה לשאול, לחשוף, לגלות את פשעי ברבים. להיות האישה שלא זכתה במראות הצובאות.
*
אני נפרדת משילת. מספרת שאיני מרגישה טוב. יוצאת בסוף ההרצאה, מחכה לסיומה. פני בוערות. ליבי דופק. מתחבאת בבניין הסמוך. מקווה שאף אחד לא יפתח את דלתו ויראה אותי.
הן יוצאות אחת אחת, מפטפטות, מלהגות, צוחקות. אני מביטה בהן מאחורי דלת הכניסה של הבניין, מחכה שיתרחקו וחוזרת לבית הכנסת.
הרבנית עומדת שם, מדברת בטלפון. אולי מחכה למישהו שיבוא לאסוף אותה.
“אפשר לשאול אותך שאלה?” אני מרגישה קטנה, מפוחדת.
היא מביטה בי באמפתיה, מבינה אותי בלי שאדבר. “אם זה משהו ארוך, אולי עדיף שנקבע פגישה או שנדבר בטלפון”.
“קצר”, אני מבקשת. “התופעות האלו, הן כל הזמן אצלי”. אני לא מעיזה לקרוא לדברים בשמם, להודות באמת, להסכים להיות אשמה. כאילו שלא הייתי.
היא, להפתעתי, אינה חושבת שאני אשמה.
“אילו תופעות?” מתיישבת על כסא, מסמנת לי לשבת. אני מתיישבת על קצה הכסא, מפחדת שתכף תחזור אחת הנשים ותראה אותי. מפחדת שמחר ידברו עלי בספסלים בגינה. על האישה הלא מושלמת שאני.
“אני לא מרגישה אליו כלום, והוא כל כך משתדל”, אני בוכה פתאום את מה שלא העזתי לבכות עד עתה.
“כדאי שניפגש”, היא אומרת שוב. “כשבעלך מכין לך קפה, את מעדכנת אותו כמה סוכר, כמה מים, טמפרטורה, חלב?”
אני לא מבינה. בוהה בה.
“את צריכה ללמד אותו. הוא צריך ללמוד. הסבירי לו כיצד את אוהבת את הקפה שלך”. היא משאירה לי מספר טלפון, ואחרי כמה ימים אני באמת מתקשרת, קובעת פגישה מסודרת. אנחנו מדברות על אלי, על מונולוגים ארוכים ומשמימים, על הכעסים שהייתי כועסת עליו, לא מבינה בעצמי על מה יצא הלהט. והיא מספרת לי על קורס שיכול לעשות לנו טוב.
*
“אני רוצה שנדבר הערב”, אני מעדכנת אותו, סמוקה. “אני מבקשת שתישאר היום בבית. תעזור לי להשכיב את הילדים. לייצר ערב נוח. יש לי משהו חשוב לשוחח אתך עליו”.
כשהשקט המיוחל מגיע סוף סוף, הבית נראה לי פתאום מוזר, זר. הדברים שלא אמרתי, הדברים שהוא לא אמר, כולם עומדים בינינו עכשיו. מסלול ספורט אתגרי.
“תמיד חשבתי שאני אשמה”, אני שחה לו בשקט על השיחה ההיא, על מה שאמרה לי הרבנית, על מה שהבנתי ממנה. “זה לא רק אני, זה שנינו”.
“תמיד חשבתי שאני אשמה”, אני שחה לו בשקט על השיחה ההיא, על מה שאמרה לי הרבנית, על מה שהבנתי ממנה. “זה לא רק אני, זה שנינו”.
כל הזמן הזה אלי יושב ומקשיב לי. אם יש בליבו סופה, אני לא יכולה לדעת. פניו עוטות אותה הבעה רגילה. הוא מי שהיה תמיד: איש מאופק, רגוע, מפנים את רגשותיו. ואני כל כך רציתי שיחצין אותם לפעמים, שלא יהיה כזה שלו, כמעט מכאני. רציתי שעיניו לפעמים יבערו, שיאמר מילים שיקסימו אותי, שלא ידבר תמיד טכני, ורק טכני.
“אני רוצה שיהיה לך טוב”, כמה הייתי מוכנה לשלם על הרעד הזה שהופיע עכשיו בקולו. “אם זה יעשה לך טוב שאלך לקורס שהרבנית הציעה, אני אלך”.
*
“הקורס הזה חשוב לי מאוד, אני רוצה לראות אותך שמחה, מרוצה”. שוב מקבלת אותנו הכנרת. שוב רציתי להתקרב אל המים, לשבת על ידם יחד עם אלי.
“תמיד חשבתי שאני אשמה”. אני אומרת את מה שכבר אמרתי, ומוסיפה בנשימה אחת את מה שאני מעיזה לומר רק עכשיו, את מה שגיליתי למטפלת בפגישה. “חשבתי אני מצפה ציפיות לא ריאליות. שאני לא מספיק מעריכה את היהלום שלי. שאני רעה. שאני לא ראויה לך”.
רגלי מתחככות באבני החוף. ממששות יבשה. אלי יושב לצידי, ומולנו ים.