“ואיך היא מבחינת כישרונות?” מעכתי את דף הממו שהכנתי על השולחן וזנחתי את העט. אין טעם, כבר היה ברור לי שזה לא זה.
“בסדר גמור,” החברה מעבר לקו השתעלה. היא השתעלה פעמיים בשיחה הזו, ועכשיו קיץ בכלל. “מקבלת ציונים ממש טובים, באמת.” אם דף הממו היה פרוש וזו הייתה תחילת השיחה, הייתי מנסה להבין בדיוק מה זה ‘טובים’, אבל במצב הקיים, העדפתי לתת לה ליהנות מהספק.
“יופי, תודה רבה, עזרת לי מאד.”
“היא באמת מהממת!” עכשיו, כשכמעט נפרדנו, החברה נתקפה מצפון וניסתה להיאחז במה שנשאר מהשיחה שלנו. “טיפוס שתמיד אפשר לדבר איתו, ההקשבה שלה זה משהו נדיר היא אישיות באמת…”
“אין לי ספק,” עניתי באדיבות ונפרדתי ממנה בכל זאת.
“נו?” אביגדור צץ במסדרון כשיצאתי מהמטבח. הוא תמיד כיבד את המרחב שלי ונעלם כשעשיתי שיחות בירור, אבל ידעתי שהוא מחכה בעצבנות שאסיים כבר.
“לא בשבילו.”
“לא?” סנטרו נשמט באכזבה. “את בטוחה? אבל אשתו של רוט אמרה דברים כל כך טובים…”
“גם החברות שלה,” הסכמתי, וראשו של בעלי התרומם בתקווה. “אבל יש לי מספיק ניסיון לזהות בין השורות. היא לא מספיק מיוחדת בשבילו. טובה, יראת שמיים, אבל לא משהו מיוחד.”
“גם החברות שלה,” הסכמתי, וראשו של בעלי התרומם בתקווה. “אבל יש לי מספיק ניסיון לזהות בין השורות. היא לא מספיק מיוחדת בשבילו. טובה, יראת שמיים, אבל לא משהו מיוחד.”
הוא לא יכול להתווכח איתי, אביגדור. הוא עוד יותר בטוח ממני שחננאל שלנו יחיד בדורו.
*
בתשע בערב כבר התכוננו לשינה. אביגדור כיבה את האורות בכניסה ובמטבח, ואני צחצחתי שיניים.
כשחננאל היה עדיין בישיבה קטנה, הוא חזר מאוחר והלך לישון לפעמים אחרי חצות. בהפגנת סולידריות, נשארתי גם אני ערה איתו, ונאבקתי למענו בעפעפיים הנשמטים. לא רציתי שירגיש עוד יותר בן יחיד, בבית דומם וחשוך בחלקו. הוא לא אשם שההורים שלו מבוגרים ממנו בשלושים שנה.
כשחננאל עלה לישיבה גדולה, חזרתי סוף סוף לשעות השינה שייחלתי אליהן, ומלבד בין הזמנים, הבית שלנו נכבה בתשע וחצי בערב.
“דופקים?” בירר בעלי והגיח לאמבטיה עם כיפת השינה שלו.
“דופקים!” קפצתי ומיהרתי לדלת.
“חנן!” פתחתי בחיוך גדול, ומאחורי גבי שמעתי את אביגדור מדליק חזרה את הנורות ברחבי הבית.
“מצטער!” הוא נראה מותש ושפשף את הזיפים הבהירים. “הייתה לי חתונה של חבר בעיר, אז החלטתי לקפוץ באמצע הריקודים. שכחתי שאתם…” הוא קטע את המילים בחיוך מתנצל וצנח על הספה. “אתם יכולים ללכת לישון, אל תתעכבו בשבילי. אני רק…” מבטו שוטט על פני הבית, וניחשתי שהוא מנסה למצוא סיבה אחרת לביקור הפתאומי שלו. סיבה שלא כוללת אותנו.
“יש אממ… יש חדש, אמא?”
התיישבתי לצדו ואביגדור התמקם על כיסא מולנו. “בגזרת השידוכים? לא, לא ממש, לצערי. היו כמה הצעות לא רעות, אבל לא בשבילך בינתיים.”
הסנטר שלו נע, ואישוניו התרחבו במצוקה. “מה קורה?” שאלתי בשקט.
“לא, זה סתם, זה פשוט ש… יש לי מלא חברים שמתארסים ומתחתנים וגם אלה שלא… אני כנראה היחיד בוועד שעוד לא נפגשתי אפילו, אמא. טוב, אולי חוץ מאחד שמחכה לאחיו.”
“נכון,” אישר אביגדור בקול והתבונן בי. “כי אמא מסננת בשבילך כמו שצריך, אתה יודע את זה. אנחנו לא הורים כאלה שנזרוק אותך סתם לפגישות עם בחורות שלא מתאימות לך.”
“ברור שלא!” הסכמתי ברגש.
“אבל איך זה…” חננאל טלטל את ראשו ונאנח. “אני לא עד כדי כך בחור נדיר…” הוא חייך כשפי נפער במחאה, “טוב, בסדר, אבל יש מספיק בחורים כמוני ובכל זאת הם נפגשים לפחות פעם בחודש. בטוח שכל ההצעות כל כך מופקעות?”
“ההצעות שאנחנו מקבלים טובות מאד!” נעלבתי. “אבל תאמין לי, טובות זה לא מספיק. אני לא רוצה שתסתפק ותתלבט על בחורה ואולי חלילה תחליט לסגור, רק כי לא יהיו לך מספיק סיבות להוריד. אני רוצה ש…” אני רוצה בשבילו את הכי טובה שיש. את הבחורה המושלמת, המקסימה, החכמה והרגישה שתעשה אותו מאושר ותתאים לו באופן שיגרום לו לחייך בלי להפסיק. ואם אתפשר… אם אניח לו להיפגש עם מישהי שאין בה כל רע, הוא עלול להתארס איתה רק כי אין לו מושג עד כמה הוא מיוחד.
“טוב, בסדר,” הוא נאנח שוב ונראה כל כך עייף עד שרציתי להציע לו להישאר לישון בבית. אבל הוא לא בגילנו, וכשהוא נפרד מאיתנו כדי לחזור שוב לרקוד, המבט שלו שבר את ליבי.
“הוא צודק,” אביגדור צפה בו דרך חרכי התריס עד שנעלם בקצה הרחוב. “גם את צודקת,” הוא סייג מיד כשראה את פניי, “אבל הוא צודק שהוא רוצה להיפגש כבר. אפילו אם זו לא תהיה הבחורה הכי טובה שיש, הוא צריך להרגיש פעם מה זה, לא?”
*
“רק בשבילכם!” נופפתי באצבעי אל בעלי ההמום. “רק בשבילך ובשביל חנן נתתי בסוף ‘כן’ לפגישה. כי תאמין לי, הלב שלי לא שלם עם זה.”
“יהיה בסדר,” אביגדור נראה כאילו הוא מתאפק לא לחייך כדי לא לעצבן אותי. וזה עצבן אותי. “אם היא לא מתאימה לו הוא יוריד אותה מיד, הוא חכם מספיק, סימי.”
אולי. אבל הוא גם בחור צעיר ונלהב שחיכה כל כך הרבה לפגישה, ויחשוש שעד הפגישה הבאה יצטרך שוב להמתין חודשים. הוא עלול לשכנע את עצמו שזה הסיכוי הכי טוב שלו להתארס אי פעם.
“ואנחנו לא נעלמים,” עודד אותי בעלי. “הוא יבוא אלינו ונוכל לייעץ לו. בטוח תדעי יותר מה להגיד אחרי פגישה אחת.”
*
חננאל התגלח מול המראה, מזמזם לעצמו יחד איתה. נעמדתי מאחוריו וכבשתי לעצמי שטח בזכוכית. “היא נמרצת.”
הוא העיף מבט במכונה כאילו חשב לרגע שהתכוונתי אליה. “מי? הבחורה?”
“אלא מי? החברות שלה כולן אומרות שהיא תוססת, נלהבת, מלאת מרץ, לא נחה לרגע.”
“זה טוב, לא?” תהה הבן השקט והרגוע שלי, זה שיש לו שלושה חברים טובים ומסתפק בטיול אחד בבין הזמנים.
“זה לא רע,” הודיתי, “היא בטח תעשה כסף טוב אם היא טיפוס חרוץ. אבל זה גם לא ממש מתאים לך.”
הוא הסתובב אלי בסנטר מאובק בלבן. “גם את ואבא לא כל כך דומים.”
“אל תשווה,” התרגזתי, כי אני ואביגדור נשואים, וזה לא מה שהתכוונתי שהוא יעשה עם הבחורה הזאת. הסכמתי שייפגש איתה, זה כן, אבל מכל הבירורים עלתה מישהי שונה בתכלית מהבן שלי. היא כריזמטית ומלאת קסם, והקסם הזה עלול לכבוש אותו עוד לפני שהמילים השכליות שלי יספיקו להשפיע.
“פשוט תשים לב,” ביקשתי, והוא חייך בזחיחות כאילו זה הדבר הכי קל בעולם.
*
“היה מדהים,” חננאל צנח על הספה, והפעם אביגדור התיישב לצדו ואני מולם. “היה שווה לחכות, את באמת יודעת לברר אמא!”
חייכתי בשפתיים קפוצות. זאת הייתה מחמאה, ידעתי את זה, אבל שתיים התחלקו בה.
“מה היה?” בירר אביגדור. “דיברתם הרבה? היו שתיקות?”
“שום שתיקות!” הוא חייך בגאווה ומתח את זרועותיו. “האמת שהיא בעיקר דיברה, כי היא מנוסה בפגישות יותר ממני. היא סיפרה על כל הפרויקטים שהיא עושה בעבודה ובכלל. כל הזמן לוקחת קורסים ועוד עבודות ועוד לקוחות והתנדבויות ו… הרגשתי די עצלן, האמת,” הוא השעין את ראשו אחורנית ולא נראה מוטרד מזה. “אבל זאת לא אשמתה, היא דווקא נותנת הרגשה טובה. היא פשוט עושה המון המון דברים, לא ייאמן כמה. אולי כל הבנות היום ככה? אין לי מושג. והיא גם מספיקה ליהנות, והיא יודעת לצחוק. צחקנו הרבה.” הוא שוב חייך. יותר מדי חייך.
“אמרתי לך,” ציינתי בשקט, והוא זקף את ראשו והביט בי. “נכון! באמת אמרת שהיא נמרצת מאד.”
“ואתה לא כזה.”
חננאל משך בכתפו. “טוב, אבל זה לא מפריע לי אם זה לא מפריע לה. אני אשב וילמד ושהיא תתזז בינתיים, לא אכפת לי.”
“אתה רואה?” זקרתי אצבע מולו, “אתה כבר מרגיש נחות לידה. תחשוב איך תרגיש כשזה יהיה החיים האמיתיים! אתה טיפוס נינוח שטוב לו במקום שלו, והיא תמיד תרצה להתרוצץ ולהספיק ולשפץ ולקנות ולעבור דירה ולא יודעת מה עוד.”
“היא לא עושה רושם בזבזן,” הוא אמר בשקט, מבט פגוע בעיניו.
“זה לא הנושא,” זעפתי, “אולי היא תחסוך כסף, אין לי מושג. זה המזג שלה, זו התסיסה המוגזמת הזו שתמיד תשאיר אותך מאחור ותהפוך אותך לבעל הכבד והעייף. היא תתיש אותך, אתה מבין את זה? אתה נראה מותש אפילו אחרי פגישה אחת, וזה רק מדיבורים. אתה צריך מישהי שקטה ונינוחה, בחורה שהחיים מספיקים לה כמו שהם.”
חרדה התעקלה באישוניו. “אז את חושבת שאני צריך להוריד?”
“זה לא מה שאמא אמרה…” התערב אביגדור בבהלה.
“זה כן,” אמרתי בשקט ומעולם לא הייתי בטוחה יותר. “זה בדיוק מה שאני חושבת. לפני שתתחבר יותר ויהיה לך עוד יותר קשה לוותר.”
“טוב,” הוא בלע את רוקו ונעמד, פניו לחדר שלו. “אני צריך לחשוב על זה.”
*
תליתי כביסה והעפתי מבט בטלפון. הוא אמור לצלצל, כי בדיוק נתתי תשובה עקרונית ראשונית לשדכנית, והיא צריכה לחזור אלי עם תשובה מהצד השני. כשניגבתי ידיים, הוא צלצל סוף סוף.
“ערב טוב,” הקול היה גברי וזר ומהוסס.
“ערב טוב,” אישרתי.
“אממ… אני מקווה שאני לא מפריע ל… לכם. אני מדבר עם האמא של חננאל?”
“כן…” הלב שלי האיץ קצת. זאת יכולה להיות הצעת שידוך, אבל היא לא נשמעה ככה.
“מדבר כאן בודנר, אני אממ…”
“המשגיח של חננאל,” השלמתי אותו. מובן שידעתי מי זה. הכרתי את כל הצוות בישיבה של הבן שלי, ואת הרב בודנר הוא העריך במיוחד.
“המשגיח כן… בכל אופן, אני מתקשר כדי… חשבנו אשתי ואני שצריך ליידע אתכם…”
הלב שלי הסתער קדימה ונאחז בצלעות. איך קשורה אשתו לבן שלי? ולמה היא זו שיודעת משהו לפניי?
“חננאל בחור משכמו ומעלה,” הוא כחכח בגרונו ונשמע בטוח יותר עכשיו. “באמת, יושב ולומד ברצינות, ירא שמיים, כל המעלות.”
“ברוך השם,” מלמלתי.
“כן, בהחלט. בכל אופן, אשתי חשבה להציע לו בחורה שעובדת איתה בגן.”
“אשמח לשמוע פרטים,” הגבתי בנימוס.
“כן, אממ…” מישהו לחשה משהו ברקע, והנחתי שהאישה המדוברת שותפה מלאה לשיחה. “אני מיד אתן את הפרטים, רק רציתי קודם… בכל אופן, שאלתי את חננאל עם מי כדאי לדבר, עם האבא או איתכם והוא… טוב, בכל אופן, התקבלה החלטה שאנחנו נפגיש אותו בינתיים.”
עמוד השדרה שלי החליק לאט על גבי השיש והברכיים התקפלו וגררו אותי לישיבה על הרצפה. נשענתי בישיבה על ארון המטבח ובהיתי בשעון הגדול שתקתק מעלי.
“שאתם תפגישו?”
“אה… כן, חשבנו שזה הכי טוב, כי אשתי כאמור מכירה אותה באופן אישי והיא באמת בחורה מיוחדת. אז ביררנו על המשפחה ודיברנו עם חננאל והוא אה… הוא נפגש איתה כמה פגישות.”
“ולא…” לא זיהיתי את הקול שלי, אף אחד לא היה מזהה אותו. “לא חשבתם לעדכן אותנו בדבר כזה? איך עושים דבר כזה???”
“זה לא מקובל,” הוא השתעל והאישה שלא סבלתי לחששה שוב לידו. “אני יודע שזה לא בסדר ולא מקובל, אבל חשבנו… זה שידוך מאד טוב וחננאל חשש שאולי אתם תחשבו שהוא לא מספיק טוב בשביל פגישה, והוא מאד רצה להת… הוא רצה להתקדם. הוא הרגיש שאולי הוא תקוע קצת במקום.”
תקוע. “הוא לא תקוע!” הנה, חזר הקול שלי, רם וזועם באופן מביך. “הוא בחור מעולה שאנחנו מבררים בשבילו כמו שצריך כדי שלא ייפגש סתם ככה. אם השם של ה… גננת הזו היה מגיע אלי, הייתי מבררת עליו בשמחה.”
הייתה שתיקה במהלכה שמעתי רצף לחישות ארוך, ואז קול נשי נעים. “ערב טוב, אני אשתו של הרב בודנר. רציתי רק שתדעי שלאה לונטל באמת בחורה נהדרת, אני אוהבת אותה ממש. כולם אוהבים אותה! משפחה נפלאה, רקע חלק, בחורה איכותית ומוכשרת.”
“זה לא בסדר…” פלטתי בקול חנוק.
“את צודקת,” הודתה אשתו של הרב בודנר, אבל בנימת הקול שלה לא הייתה שום התנצלות או אי נעימות. בעלה היה לפחות נבוך כהוגן. “ואני לא רוצה חלילה שדברים ממש יתקדמו בלעדייך. לכן אמרתי לבעלי שחייבים לעדכן אתכם. אז הם נפגשו ברוך השם שלוש פגישות מוצלחות, והערב תהיה פגישה רביעית בהילטון. היא התחילה לפני… חצי שעה כבר.”
אולי היא אמרה עוד דברים, יכול להיות שהתנצלה. בשלב מסוים השיחה התנתקה ואני בהיתי בשפופרת ובאצבעותיי האדומות מאד שלפתו אותה.
ואז קמתי. והתלבשתי. וחבשתי פיאה והברשתי אותה ולקחתי ארנק ונסעתי להילטון.
כבר שנים לא הייתי בלובי של מלון, ומשב האוויר הקפוא של המזגן צמרר את זרועותיי.כשבעה זוגות היו מפוזרים בפינות שונות בלובי, ובצד הימני זיהיתי את הראש של חננאל. ואת לאה.
הלב שלי החליק מטה כשראיתי אותה. היה לה שיער קצר בצבע חום משעמם, ועל הפנים שלה לא היה כמעט איפור. היא בדיוק חייכה ותיארה משהו בתנועות ידיים גדולות, וחננאל הקשיב בראש רכון והנהן קלות.
אחר כך הוא אמר משהו והיא צחקה. ואז הוא צחק ושניהם צחקו, ואז היא סיפרה משהו בטון נמוך והוא הנהן בהסכמה מלאה וסיפר משהו בתמורה.
הוא סיפר לה. ולי לא.
הוא היה אצלנו בשבת האחרונה, פטפט והקשיב ושר עם אביגדור, ולא רמז כלום. ולא היה לי שמץ של מושג. בחיוך שלו שהכרתי יותר מהפנים שלי במראה, לא ראיתי שום דבר חשוד. הוא ישב איתנו שבת שלמה, וכל הזמן הזה לא הפסיק לשקר לנו.
העפתי מבט בשעון ונרתעתי. כבר אחרי תשע! אני לא נורמלית! שכחתי כמובן את הנייד בבית ואביגדור בטח ניסה להשיג אותי בלי סוף. ניתקתי את עצמי בכוח מהראש של חננאל ומהפנים של לאה ונסעתי חזרה הביתה.
“את פה!” פלט אביגדור כשפתחתי את הדלת. “ואני כבר התחלתי לחשוב שאת…” כשראה את פניי הוא סכר את מה שהתכוון לומר.
“הוא נפגש…” פלטתי בקול חלול ואישוניו של בעלי הצטמצמו. “המשגיח שלו הפגיש אותו עם איזו… איזו בחורה שלא מתאימה לו משום כיוון. ראיתי אותם במלון עכשיו, אביגדור, ואני…”
הרמתי את ידי כשראיתי את הכעס על פניו, את המילים ההמומות שעמדו לפרוץ ממנו. לא היה לי כוח לכעס עכשיו. אחר כך אזעם על המשגיח ואשתו ועל הבן שלנו, אחר כך נתקשר אולי לגעור בהם.
עכשיו הייתי מוכרחה לדעת מה לעשות.
“זו כבר פגישה רביעית,” טמנתי את פניי היבשות בכפות ידיי. “מה עושים, אביגדור?”
*
כשחננאל נכנס בעשר וחצי בלילה, ראיתי שהוא יודע.
“אתם ערים,” מבטו חמק מעיניי.
“לא יכולנו לישון,” אישר אביגדור ברצינות.
“מצטער… אני באמת… הרב בודנר התקשר אלי קודם ואמר שדיבר איתך… אני באמת באמת מצטער אמא.”
“יש לך על מה,” הגבתי ביובש.
אז המשגיח עדכן אותו שאני יודעת, אבל לא אמר לו כלום על הילטון. אולי לא עלה בדעתו שאעשה משהו עם המידע הזה.
אני פשוט צריכה למצוא את המילים הנכונות, להסביר לו שהיא לא בשבילו. אשתו של המשגיח לא מבינה ביופי, ולא אכפת לה איך תיראה הכלה שלי. אבל חננאל רוצה בחורה מרשימה, גם אם הוא כנראה לא יודע לבחור אותה בעצמו.
“אני יכול לפחות להסביר?” התחנן הבן שלי.
הגרון שלי כאב. יכולתי לנחש מה הוא יסביר, ולא הייתי מסוגלת לשמוע את זה עכשיו. לא רציתי שום האשמות ברגע זה, לא כשהפגישה הבאה מאיימת מעל ראשנו.
“רוצה לאכול משהו?” הצעתי בשקט. הייתי חייבת להעסיק את הידיים, לתכנן את המילים הבאות. והן חייבות להיות שלי, לא של חננאל.
“לא ממש מסוגל לאכול,” הודה בני. לרגע, לשבריר שנייה אחד, חשבתי שהוא לחוץ מאיתנו, חרד מהתגובה הכעוסה שמגיעה לו. אבל אז ראיתי את החיוך השבוי ששפתיו לא הצליחו לעצור, את המבט בעיניו… וידעתי שזה כמעט מאוחר מדי.
“לא ממש מסוגל לאכול,” הודה בני. לרגע, לשבריר שנייה אחד, חשבתי שהוא לחוץ מאיתנו, חרד מהתגובה הכעוסה שמגיעה לו. אבל אז ראיתי את החיוך השבוי ששפתיו לא הצליחו לעצור, את המבט בעיניו… וידעתי שזה כמעט מאוחר מדי.
“ראיתי אתכם.”
הוא קפץ והסתובב אלי, פיו נפער בהלם. אביגדור הביט בנו מוטרד.
“ראית? איך? איפה? מתי?”
משכתי בכתפי כאילו התשובות לא משנות. “הערב, בהילטון.”
“באמת?” קולו הצטרד. “ראית את… ראית את לאל’ה?”
לאל’ה. אפילו את זה לא ידעתי. הוא תמיד היה ילד שלי, תמיד היה בא אלי לספר ולהתייעץ, גם כשהחברים שלו כבר מזמן חיפשו דמות אחרת. ועכשיו יש לו את המשגיח. ואת לאל’ה.
“מה את אומרת עליה?” הוא הביט בי במבט ההוא, זה שהיה תולה בי כשחיכה לתשובות שרק אני יכולה לספק. הייתי אמא שלו, והוא העריך אותי. אבל אולי אני כבר לא. אולי התחלתי לאבד אותו בלי לשים לב.
“היא…” התחלתי, והוא נדרך, אצבעותיו מועכות זו את זו.
היא לא מתאימה לו, אני כמעט בטוחה בזה. הוא ראוי למישהי אחרת לגמרי. אבל אם לא אזהר… אני עלולה לאבד אותו לגמרי.
לאל’ה. היא הקשיבה לו, היא עניינה אותו, היא צחקה איתו. אם אעצום עיניים חזק, אני יכולה לחשוב רק על כל אלה.
“מקסימה,” עניתי בקול צרוד, ובבת אחת נדלק אור בעיניו. “היא פשוט נהדרת.”
תגובה אחת
איזה סיפור מקסים!
אהבתי ממש.
איזו זווית מקורית לבעיה בוערת, וכל כך הרבה גם בין השורות.
הכתיבה של מירי מהממת.
תמיד ברמה גבוהה, ובו זמנית גם מצליח להיות קליל בסגנון וכיף לקריאה.