את השרוכים קשרתי רגע לפני שנכנסתי הביתה. נכון שאני עומד להוריד את הנעליים בעוד רגע, אבל העדפתי שמיכל לא תדע שככה הלכתי כל היום. מאמץ מיותר, כי כשנכנסתי היא ישבה מול המחשב והייתי יכול להספיק לשרוך אותן בקשר כפול שלוש פעמים עד שהיא הסתובבה.
האצבעות שלה קפצו על המקלדת, ומהאוזן שלה השתלשלה אוזניה. חמקתי למטבח בגרביים וכופפתי את הראש תחת הברז כדי לשתות. טיפות השפריצו על הרצפה איכשהו, אז ניגבתי אותן מהר בטישו ושמחתי שאין לי נעליים.
“אז צילה אומרת לי: ‘ממש לא הבנתי איך את יכולה להאשים את השעון המעורר שלך. אם הוא לא עושה את העבודה שלו, תכווני שלושה שעונים מעל המיטה!’ ואני כזה: ‘זה חד פעמי, זה לא שכל יום אני מאחרת!’ אז היא מסתכלת עלי עם הגבות שלה, את יודעת, ומסננת כזה: ‘חד פעמי זה אומר פעם אחת. או שמאז עליית המחירים את כבר לא יודעת מה פירוש המושג?’ חכי, חכי שניה, אמא, אני עונה שניה לחני.”
היא הקלידה משפט קצר וצחקקה בקול.
התקרבתי אל המסך, והצל שלי, או אולי הנשימות, הקפיצו אותה. ביד אחת היא לחצה על האנטר וביד השניה סימנה לי לחכות.
“טוב, אמא, אני אחזור אלייך, מנחם הגיע.”
“איך היה?” היא הסתובבה אלי למחצה, כף ידה עדיין משוטטת על המקלדת.
“ברוך השם,” משכתי כיסא והתיישבתי לידה. “הייתי קצת עייף אבל בסדר. איך אצלך? איך היה בעבודה?”
“רגיל, אתה יודע. גם אני הייתי גמורה היום.”
“לא היה שום דבר מעניין? איך היה עם זאת, איך קוראים לה… גילה?”
“צילה. כלום, הכל רגיל.”
“ומה עם ה… מה שסיפרת אתמול לאמא שלך, על האלמנה ההיא?”
“אה, אמא של צילה? בסדר, היום היא לא היתה. למה?”
למה? אין לי מושג. אולי כי שלשום היא כן היתה. ככה לפחות דיווחה אשתי לאמא שלה בטלפון, ואני הספקתי לשמוע את הסוף.
אבל לי מיכל לא סיפרה עליה.
“שנאכל ארוחת ערב? אני גוועת. ואני חייבת ללכת לישון מוקדם היום.”
“בגלל החד פעמי?” חייכתי בתקווה.
“אה, הספקת לשמוע?” היא דשדשה אל המטבח והוציאה ביצים מהמקרר. “כן, אין לי כוח עוד פעם לנזיפות. לא ממנה ולא מאמא שלה.”
“תזכירי לי…” לקחתי נשימה עמוקה והוצאתי שני מלפפונים. מיכל נתנה בהם מבט אחד והחליפה אותם בשניים אחרים. “מה הסיפור עם האמא של גי… צילה?”
“תזכירי לי…” לקחתי נשימה עמוקה והוצאתי שני מלפפונים. מיכל נתנה בהם מבט אחד והחליפה אותם בשניים אחרים. “מה הסיפור עם האמא של גי… צילה?”
“סיפור ארוך,” אשתי משכה בכתף אחת והציתה את האש תחת המחבת. “לא מעניין.”
*
בפגישות שלפני האירוסין, מיכל הציפה אותי בפרטים מלאי מלל. בפגישה השניה הספקתי לשמוע על נטע או ריטה, על אורית (נראה לי) והאחות שלה ומה חושבת מישהי נוספת על שתיהן ולמה, ומה כולן חושבות על הבוסית ואיך.
מצמצתי בעניין, הנהנתי בהבנה, המהמתי בהסכמה לקחתי לגימה גדולה ומוגזת וקיוויתי נורא שבפגישה הבאה אקבל תקציר של הפגישה הקודמת.
גם בין האירוסין לחתונה חלקתי אתה את התסכול ממשהו שאמרה מישהי למישהי אחרת, ולמה זה מעצבן בהתחשב במה שקרה למישהי עם מישהי שלישית שאמרה לשניה משהו שהראשונה לא ידעה. או משהו כזה. כשלא הבנתי, העזתי לשאול, והארוסה הטריה שלי חייכה בהבנה והתחילה מתחילה. עד הסחרחורת הבאה שלי.
היום אני מקבל רק קצוות ושאריות מהשיחות עם אמא שלה. לא נראה לי שככה אמורה להיראות זוגיות תקינה. אני די בטוח שהמדריך שלי היה מצקצק בנזיפה אם הייתי מארח אותו בארוחת הערב שלנו. הוא היה מהנהן לאישור כשהייתי שואל: “אז איך היה היום?” ונאנח כשמיכל היתה עונה במאור פנים: “ברוך השם, ואצלך?”
שלשום חלמתי שנפגשנו פגישה אחרונה. ישבנו על שפת מזח חלקלק והידיים שלי היו מכוסות באזוב ירקרק. במציאות לא הייתי מעז לעלות למקום כזה, אבל בחלום איכשהו פשוט ישבתי שם.
“אני לא יודע איך זה אצלך…” פתחתי והתחרטתי מיד. כי אני אמור להיות בטוח בעצמי, לא להתחיל בהתנצלות. שיניתי את הנוסח תוך כדי משפט: “ממש טוב לי ברוך השם, אני מרגיש שמה שיש בינינו…”
השתתקתי – לא כי זה היה ניסוח גרוע, אף שזה אכן היה ניסוח גרוע – אלא כי האצבעות של הפגושה שלי תקתקו במרץ על המחשב הנייד שנח פתאום על ברכיה. אזוב כיסה גם את המקלדת שלה. “מה?” היא מלמלה בהסח הדעת, ושמחתי שהיא לא שמעה שטוב לי ממש ברוך השם.
“אז חשבתי, בקיצור, מבחינתי אני ממש בטוח בעצמי, השאלה אם גם את מרגישה כמוני?”
“אה, כן, אני חושבת שכן,” המהמה מיכל. “מה אמרת? סליחה, אני לא מרוכזת.”
“אני רק רוצה לדעת אם את רוצה להתארס,” פלטתי בייאוש.
“אה כן, בטח,” מיכל הקלידה שתי מילים במצח קמוט. “אבל עוד מעט, טוב? אני פשוט באמצע משהו כרגע.”
אחר כך התעוררתי, סחרחר מהקלה כשגיליתי שלא החלקתי למים, ושמיכל פספסה את רוב ההתחלות המביכות שלי.
ושהיא הסכימה למרות זאת.
*
בעשר וחצי הפלאפון של בנימין, החברותא שלי, צרצר בקול גדול. “אוי, סליחה.” הוא הוציא אותו במשיכה מהכיס והציץ בצג. “סליחה, זאת אשתי, אני כבר חוזר.” הוא דילג על פני הלומדים והסטנדרים, ורץ כפוף החוצה כשהטלפון צמוד לאוזנו.
אחרי ארבעים דקות הוא חזר והתיישב מהר בלי להביט בי. “איזה סיבוך שקרה לה בעבודה עם הבוסית,” הוא מלמל לגמרא שלו. “אתה יודע איך זה, חייבת לעדכן אותי בכל פרט בחיים שלה, ככה זה.” אבל הייתי די בטוח שהוא חייך.
*
בערב נסענו לים.
הוא היה שונה מהים שבחלום שלי. פחות אפרפר ויותר רגוע. ולא היה שום מזח שאפשר לטפס עליו.
מיכל העבירה את התיק שלה מכתף אחת לשניה. הושטתי את היד כדי לקחת אותו ממנה, והיא הגישה לי אותו בשמחה ומתחה בהקלה את כתפה.
“מצטער,” מלמלתי כמה צעדים אחר כך כשהתיק נפל מהיד שלי על החול. “אני יכול לנקות, אני אנער את ה…”
“בוא פשוט נשב פה,” היא צנחה על ספסל עץ קטן ולקחה באנחה את התיק. “אני גמורה, היום הזה לא נגמר.”
“הוא כבר יסתיים,” הבטחתי לה והצבעתי על השמים המשחירים. “היה קשה בעבודה?”
“לא קשה, סתם מתיש. והיה איזה בלגן עם נטע, אתה יודע…”
לא ידעתי, אבל המשכתי לחייך בהבנה בתקווה שהיא תמשיך. “תהילה קנתה לה סוודר והיא התחילה לבכות ואז צילה יצאה וחשבה שאני אשמה ו…”
“אני דוקא הייתי שמח לקבל סוודר,” הערתי. “או שהיא בכתה מהתרגשות?”
מיכל פלטה נשיפה ארוכה, העיפה גרגרים זעירים מהתיק והוציאה את הטלפון שלה כדי להציץ בשעון. “סיפור ארוך,” היא מלמלה. “חשבתי שאתה זוכר מי זו נטע, אבל אם לא, אז זה באמת לא יעניין אותך. לא משנה, שנמשיך ללכת?”
מיכל פלטה נשיפה ארוכה, העיפה גרגרים זעירים מהתיק והוציאה את הטלפון שלה כדי להציץ בשעון. “סיפור ארוך,” היא מלמלה. “חשבתי שאתה זוכר מי זו נטע, אבל אם לא, אז זה באמת לא יעניין אותך. לא משנה, שנמשיך ללכת?”
המשכתי לשבת ובהיתי בגלים שנעשו גבוהים בדקות האחרונות. אני יודע שזה לא אמור להיות התפקיד של הגבר, לפתוח בשיחות נפש עמוקות ולדון ביחסים, אבל מישהו היה צריך לעשות את זה. ומיכל לא התנדבה להיות הראשונה.
“חכי שניה,” ביקשתי, והיא התיישבה מיד והסתובבה אלי במצח קמוט.
“רציתי ל… נראה לי שאנחנו צריכים לדבר על… את חושבת ש… אוף, טוב, חשבתי שאני לא מספיק יודע מה קורה אתך בחיים. ז’תומרת, את כמעט לא מספרת לי, וזה דוקא מעניין אותי אבל את תמיד אומרת שהכל בסדר ואני לא יודע איך…” לא יודע איך לסיים את המשפט הארוך הזה.
כשבהיתי בצדודית שלה והלב שלי דהר בכל הכוח, עלו לי כמה תגובות אפשריות שלה בראש: שאני מדמיין ובטח שהיא נהנית לדבר אתי. ששום דבר לא עובר עליה. שהיא תתחיל לספר לי מעכשו, היא פשוט לא חשבה שאני רוצה לשמוע. שהיא כל כך שמחה שפתחתי את הנושא הזה, וכל הכבוד לי.
“אתה צודק,” אמרה אשתי בשקט, והלב שלי בלם, המום.
“זה נכון שלך פחות קל לי לספר. עם אמא שלי, וחברות מהעבודה, זה הרבה יותר קל.”
“כי אנחנו עדיין לא מכירים מספיק?” קיוויתי.
מיכל נאנחה ושיחקה ברוכסן התיק שלה.
“כי אתך אני צריכה להתחיל כל פעם מתחילה,” היא אמרה בפשטות. “הקולגות שלי חוות את אותם דברים כמוני, ואמא שלי זוכרת בעל פה את כל השמות וסיפורי החיים שלהן. ככה שאם קורה משהו, אני יכולה פשוט לספר אותו, בלי לתקצר את כל הפרקים הקודמים. אבל אתך זה… עד שאני מתחילה לספר מי זו נטע, מה השריטות שלה ומה התפקידים, פשוט כל הפואנטה הולכת לאיבוד. כמו ההבדל בין להתחיל ספר חדש כשאני עייפה, לבין לצלול ישר לפרק החמישי כשכל הדמויות מוכרות.”
אני כבר הייתי מעדיף לקרוא עיתון וזהו.
לא הצלחתי למצוא מילים. היא היתה אמורה להתנצל ולהבהיר שאני הכי חשוב לה בעולם, שהיא משתוקקת לשנות את המצב ולהתחיל מחדש. ככה מסתיימות שיחות כאלה. לא בהסכמה שקטה שאני פשוט לא מעניין אותה.
“טוב לי אתך,” לחשה מיכל ועכשו לא הצליחה להסתכל עלי. “באמת, אני חושבת שאנחנו… אנחנו זוג מוצלח בסך הכל. פשוט אני…”
זה באמת היה פשוט. פשוט לא הייתי מספיק.
*
זאת אשמתה המלאה.
בדרך לכולל גירשתי גרגרי חול שעדיין התחפרו בנעל שלי, וחבטתי אותם בעצבנות על הגדר.
אם היא בוחרת לפטפט רק עם הסביבה הישנה שלה ולהמשיך להתייחס אלי כמו אל אורח חביב ולא מזיק, בעיה שלה. אף אחד לא יכול לומר שלא התאמצתי לשנות את המצב.
התנדנדתי על רגל אחת ותקעתי את כף היד בעומק הנעל. הזרת שלי איתרה שם חור זעיר, אז גרפתי מתוכו עוד כמה פירורים.
אני כבר עשיתי צעד אחד, ותראו מה יצא מזה. עכשו תורה.
התיישבתי על הגדר ודחפתי את הנעל חזרה לרגל. הגרגרים שהתחבאו עד עכשו יצאו בריצה החוצה, אבל נמאס לי לטפל בהם.
זה לא שנגמרו לנו הנושאים, כן? אנחנו זוג מוצלח, כמו שהיא אמרה. ולא חייבים לדבר על הכל יחד. יכול להיות שככה אפילו עדיף. מי אומר שצריך לדבר כל הזמן? כדאי לשתוק. בטוח יש מדריכים שיסכימו אתי שעודף דיבורים גם יכול להזיק.
*
בנימין לא הגיע היום לכולל בכלל. לא ידעתי אם הוא חולה, או שאשתו שקעה כל כך בסיפורים על העבודה שלה, עד ששכחה לנסוע אליה כדי לאסוף עבורו סיפורים נוספים.
אחרי סדר א’ דשדשתי על הנעליים המעקצצות שלי בדרך הביתה, והתלבטתי אם לישון עד סדר ב’ או לנסות להתקין שוב את המדף במטבח. אבל איכשהו מצאתי את עצמי מדלג על הבניין שלנו ופונה ימינה לרחוב של ההורים שלה.
אני לא חייב, וזאת כנראה אשמתה. אבל רגע לפני שאני מרים ידיים, הייתי מוכרח לעשות ניסיון אחרון.
הפעם היחידה שדפקתי על הדלת שלהם בלי מיכל לידי היתה בפגישה הראשונה שלנו. ואז הייתי נבוך כל כך מהכתם שגיליתי על העניבה, ששכחתי להלחץ מהפגישה עצמה. ואז, כמו היום, אמא שלה פתחה לי את הדלת. רק שבאותו ערב היא לא נראתה המומה לפגוש אותי.
“ה… הכל בסדר?” היא הסתכלה מעל ראשי, אולי בתקווה שהבת שלה תצוץ שם. “מיכל בעבודה, לא? היא אמורה להיות שם! הכל בסדר? אז מה אתה… אויש סליחה, תיכנס, תיכנס, מה אני שואלת כל כך הרבה שאלות!”
“ה… הכל בסדר?” היא הסתכלה מעל ראשי, אולי בתקווה שהבת שלה תצוץ שם. “מיכל בעבודה, לא? היא אמורה להיות שם! הכל בסדר? אז מה אתה… אויש סליחה, תיכנס, תיכנס, מה אני שואלת כל כך הרבה שאלות!”
כמו תמיד, הרצפות שם נראו כאילו שטפו אותם לפני חמש דקות. מיכל טענה שהבית נראה ככה גם לפני שאמא שלה יצאה לפנסיה.
בחנתי בדאגה את הנעליים שלי שעדיין השמיעו חריקות כשצעדתי. כשאצא, תהיה לה לפחות סיבה לשטוף שוב.
“בוא, בוא, תשב. או שאתה לא רוצה לשבת?”
רציתי. התיישבתי בזהירות על כיסא העור בסלון, וחמותי התנשפה מהמטבח עם עוגת תפוחים וסודה. “השווער מגיע רק בערב,” היא התנצלה. “אתה רוצה לחכות לו או שאתה…”
“הכל בסדר,” סימנתי לה לשבת והיא צנחה על אחד הכסאות בקוצר נשימה קל. “האמת שרציתי… לבקש עזרה.”
“אוי.” היא החווירה מיד.
“זה לא משהו רציני…” מיהרתי להרגיע ולקחתי פרוסת עוגה, אף שלא סבלתי תפוחים חמוצים. “אני פשוט רוצה… אני מנסה להבין קצת מה הולך בעבודה של מיכל, ולא ממש מבין.”
גם היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה.
“בעבודה?” היא הסתכלה עלי במבוכה. “לא קורה שום דבר, אני חושבת. לא משהו שאמור להטריד אותך. למה שלא תדבר על זה עם מיכל?”
“אני רוצה לדעת הכל,” לקחתי נשימה עמוקה וסחררתי את הגזים בכוס הסודה. “לא להעיק עליה כל פעם עם שאלות מי זו ההיא ומה התפקיד של זאת. פשוט לשלוט בכל החומר, וככה…” לא היתה דרך לומר את זה באופן פחות מביך. “וככה יהיה לה יותר נחמד לספר לי מה קורה, בלי שתצטרך לתת לי תקצירים בכל פעם.”
אילו גם היא היתה טועמת מהעוגה שלה, מישהו היה צריך לדפוק לה על הגב עכשו. אפילו ככה השתעלה חמותי לא מעט.
“אז מה…” היא טלטלה נרעשת את הבקבוק השקוף. “אז מה בעצם אתה רוצה שאני אעשה? שאדבר עם מיכל?”
“לא.” פוררתי את הבצק הדביק באצבעותי על הצלחת ונעצתי מבט בשארית הפרוסה. “אני מבקש שתדברי אתי. יש לי כאן…” הוצאתי דף ריק וקמוט מהכיס. אני תמיד מחזיק כאלה, אם אצטרך לרשום משהו. אחרת אני שוכח. “את זה. ועט. אני פשוט מבקש שתעשי לי סדר בכל מה שקורה אצלה בעבודה. כל מה שאת יודעת. ואני איכשהו… אלמד את זה בעל פה.”
לקח לי לפחות חמש דקות לשכנע אותה שאני רציני, וגם אז היא ניסתה לסגת אחורנית מדי כמה משפטים. אבל כבר הבכתי את עצמי עד תום, והיה לי רק דף אחד בכיס. לא יכולתי לוותר לה.
במשך חצי שעה היא דיברה, ואני כתבתי הכל עם חיצים מסודרים, שיהיה לי קל להבין.
התעלמתי כשהיא מלמלה: “מה זה הטרוף הזה.”
חייכתי בנימוס כשהיא פלטה: “זה קצת מוגזם, לא?”
הנהנתי בספקנות כשהיא נאנחה: “לא יותר פשוט שתשאל אותה וזהו?”
והמשכתי לכתוב בעקשנות כשהיא טפחה על הראש: “אני לא מאמינה שאני נכנעת לשטות הזאת.”
וזה מה שיצא בסוף:
“אני ממש ממש מודה לך,” אמרתי לה ברגש כשקיפלתי בקפדנות את הדף המלא ונעמדתי. “באמת, זה ממש עוזר לי.”
“שתהיה לכם הרבה הצלחה,” הקול שלה היה חנוק, והיא לא נעמדה ללוות אותי לדלת.
הייתי גאה בתוצרת שלי. כל יום אקרא את התרשים שלוש פעמים בהפסקת הצהריים. שיערתי שלא ייקח לי זמן רב להשתלט עליו. מצד שני, כנראה זה לא כל המידע שחסר לי. אולי אחר כך, אם חמותי תתאושש בינתיים ותקום מהכסא שלה, אצליח לשכנע אותה להמשיך.
*
“אני מכין לנו קפה,” צעקתי לכיוון הכללי של מיכל.
שמעתי אותה מהמהמת משהו מכיוון חדר השינה.
ניגבתי מהר את טיפות החלב מהשיש וגרפתי את גרגרי הסוכר אל הכיור. לקח לי די הרבה זמן להכין למיכל קפה כמו שהיא אוהבת, והייתי ממש גאה בעצמי בפעם הראשונה שהיא שתתה אותו עד הסוף.
“קחי,” הושטתי לה את הכוס הרותחת, אבל היד שלה נשארה אצלה.
“אני חושב שזה יצא די…” התחלתי לומר, אבל אז קלטתי מה יש לה ביד.
“מאיפה מצאת…” נהיה לי חם בכל הגוף, והייתי משוכנע שהלחיים שלי אדומות. הנחתי את הכוס על השיש ולא העזתי להרים את הראש. רק כשהיא החזיקה את הדף בעצמה, קלטתי כמה שהחצים עקומים.
“אני יודע שזה לא…” התחלתי בייאוש, בלי שהיה לי מושג איך לסיים את המשפט.
“זה מדהים,” לחשה מיכל. “זה… אף אחד אף פעם לא עשה בשבילי כזה דבר.”
היא פרשה את הדף על השולחן והצטערתי שלא ניקיתי את השאריות מהטוסט שלי. הגב שלה היה רכון על התרשים ולא יכולתי לראות את הפנים שלה. עמדתי מאחוריה וחשבתי על כל מקומות המחבוא שהיו מומלצים יותר מהמגרה של השידה.
“הי,” היא מחתה פתאום. “לא ככה קוראים לה.” היא מתחה קו על אחד המלבנים ותיקנה בעט מילה אחת.
“אה,” רציתי למשוך את הדף חזרה אלי. “מצטער, אולי לא הבנתי נכון, זה די הרבה שמות, את יודעת.”
מיכל הזדקפה בחיוך, לקחה את הכוס והתיישבה מולי. “אז אתה רוצה לשמוע מה היא אמרה לי היום?”
“אביגיל, כן?” הרכנתי את הראש כדי לזהות את השם שזכרתי במעורפל.
“לא,” צחקה אשתי. “אבל למי אכפת איך קוראים לה?”
4 תגובות
מקסים. נהניתי מכל מילה
איזה סיפור מתוק! תודה, מירי!
מהמם! פשוט מותק!
מקסים!