ריח גן עדן
הרוח שורקת, מפלסת לעצמה נתיב מהיר בין חריצי הדלת. הוא מנסה לסגור את הדלת טוב יותר, אך לשווא.
החדר חשוך, והשמן במנורה הקטנה עומד להיגמר. הוא לוקח את בקבוקון הפח הצר, פותח את דלת הכיסוי השמנונית ומזליף עוד כמה טיפות. האור בחדר מתחזק קצת. כשהוא סוגר את הדלת הקטנה רעש הנקישה חזק יותר ממה שהתכוון. העיניים שלה מעפעפות בחולשה.
“סליחה, אמא.” הוא לוחש.
הוא נעמד, מסתכל עליה. היא פוקחת את עיניה השחורות והעמוקות. לוקח להן כמה שניות להתמקד עליו.
“משה.” היא מנסה לחייך. העור נמתח על לחיה השקועות.
הוא מחייך, ואז מתכופף ומנשק את ידה הגרומה.
“למה אתה עצוב?” היא שואלת.
“כי אני לא רוצה שתמותי.” הוא עונה לה. והיא עומדת למות, הוא יודע. כולם יודעים.
“כולם מתים בסוף,” היא אומרת. “גם משה רבינו מת. אז אני לא אמות?”
הוא מחייך. היא שמחה למות בארץ ישראל, גם את זה הוא יודע.
אין שעון בחדר, אך לפי השמש החורפית שמציצה בין התריסים השבורים של הצריף הקטן בלוד, הוא משער שהשעה אמורה להיות 12 בצהריים. הוא מיטיב קצת את השמיכה שלה, נותן טפיחה על הכרית. אין לו מושג מה לעשות עוד. אבא יחזור מהפרדס עוד שעתיים, זה הוא יודע. וחמיש בכלל ברמלה.
אין שעון בחדר, אך לפי השמש החורפית שמציצה בין התריסים השבורים של הצריף הקטן בלוד, הוא משער שהשעה אמורה להיות 12 בצהריים. הוא מיטיב קצת את השמיכה שלה, נותן טפיחה על הכרית. אין לו מושג מה לעשות עוד. אבא יחזור מהפרדס עוד שעתיים, זה הוא יודע. וחמיש בכלל ברמלה.
הוא מסתובב הלוך חזור בחדר, אך קול פסיעותיו נשמע רועם באוזניו. פוסע עוד כמה פסיעות ומתקרב שוב למיטה.
אמא זזה שוב, מסמנת לו עם ידה. “בוא, תישן איתי.”
הוא מקבל את הצעתה בתודה, ותוך רגע מוצא את עצמו מכורבל לצידה. כאילו שהוא לא בן עשר. כאילו חזר להיות ילד מתולתל בן ארבע, רץ יחף ברחובותיה החמים של ז’רז’יס. כאילו אמא תחכה לו עם קערה קטנה עם “גושים” של קוסקוס שלא העבירה במסננת במיוחד בשבילו, ותגיד לו, “בא תאכל, יא משה, שיהיה לך כח ותהיה גדול. כהנים צריכים להיות גדולים.” וריח המרק שהיה טבוע בבגדיה שם בבית יעלה באפו כשינסה להשתחרר מחיבוקה בשובבות, כי הוא יודע שהוא קטן יותר מכולם.
הוא ניסה לצרוב בראשו את הזכרונות האלו כששכב לידה כעת, עצמותיה בולטות מבעד לעורה מרוב רזון וחולי. השמיכה שלה נעימה לו, וכנראה שהוא כמעט נרדם כי הוא קופץ כשהיא משתעלת. היא מושכת באפה, והבעת פניה נראית מוטרדת.
“משה,” היא אומרת כעבור רגע, “אבא קנה פרחים?”
השאלה מפתיעה אותו. “אהה.. לא אמא.”
“לא קנה?” היא חוזרת אחריו, “אז מה זה? אה, בטח בושם. תתכופף רגע תראה מה נפל. בטח נשפך בקבוק בושם, חבל עליו.”
“מה?” הוא מתבלבל, “איפה נפל בקבוק?”
“יש ריח,” היא מצביעה על אפה, “ריח של בושם. נשפך בטח, חבל עליו.”
“אמא..” הוא מנסה, “אין פה ריח של כלום. אין פה בושם.”
“אז פרחים,” היא חוזרת שוב.
הוא מניד בראשו, “אין.”
“יא משה,” היא חוזרת, כמעט כאילו היא כועסת, “אני מריחה פרחים. בושם. תחפש, חבל על זה.”
הוא נעמד, ומתכופף להציץ מתחת למיטה. אחר כך פותח את ארגז האיחסון ומזיז קצת את הערימות. הוא יודע שאין שם שום דבר, הוא לא מריח כלום. מתי הפעם האחרונה שהריח פרחים בכלל? זה מוצר יקר. ובושם? לאמא היה בושם פעם, בז’רז’יס. היה לו ריח מתוק כזה, של תפוחים בשלים. הם הביאו אותו בכלל לארץ ישראל? בטח אבא מכר אותו כמו את שאר חפצי הערך שהיו להם.
אמא משתעלת שוב, הוא מסתובב אליה. והפעם נבהל. מעט הצבע שהיה בפניה אזל בבת אחת, גופה רעד עד כל נשימה. “יא מאמא!” הוא קורא בבהלה, מתקרב אליה. ילד בן עשר.
כמו על פי הזמנה, אבא פותח את דלת החדר. ידיו עדיין מלוכלכות מהאדמה, וכובע המצחיה על ראשו. “הוא מתקרב במהירות אל מיטתה של אמא, מגביה את הכרית שלה.
“כמה זמן היא משתעלת ככה משה?” הוא שואל.
“עכשיו,” הוא מגמגם, “עכשיו התחילה.”
“תמלא את זה מים,” אבא מגיש לו קערה ריקה.
משה רץ בשיא המהירות אל המטבח, מכניס את הקערה אל גיגית מי הבישול וחוזר לחדר, שם אמא ממשיכה להשתעל בין הנשימות העמוקות ואבא מנסה להזליף תרופה לתוך פיה.
אבא טובל מטלית מכיסו בקערת המים, סוחט אותה, וטופח קלות על מצחה ופניה של אמא.
“היא הייתה בסדר עד עכשיו?” הוא שואל שוב.
“כן,” משה מהנהן, “אמרה, שהיא מריחה פרחים… או -“
אבל נראה שאבא לא שומע. משהו מעומעם בעיניו כשהוא צופה בנשימותיה העמוקות של אשת נעוריו.
“משה,” הוא אומר בקול חלש כעבור רגע, “אני חושב שצריך ללכת לקרוא לחמיש.”
“אני?” שואל משה.
אבא מהנהן.
“יש כרטיסיה של אוטובוס על המדף בכניסה לבית. תיסע לרמלה, בתחנה הראשונה תרד ותלך לבית של גרידיש. הם כבר יגידו לך איפה הוא.”
אמא מפסיקה להשתעל, אך נשימותיה ממלאות את כל החדר. אבא נעמד, ניגש לארגז האחסון. שולף משם כובע צמר גדול. “קח,” נותן למשה, “אולי עוד תספיק את האוטובוס הקרוב.” משה חובש את הכובע על ראשו, ויוצא מהחדר לקחת את הכרטיסיה. הוא מספיק עוד לשמוע את אבא לוחש איזו זכות זו למות בארץ הקודש, ורץ לכיוון תחנת האוטובוס.
הוא תופס את האוטובוס הקרוב, אך הדרך לרמלה ארוכה. ארוכה מדי. וגם למצוא את חמיש לא פשוט. בסוף הוא מצליח והם רצים יחד חזרה לכיוון תחנת האוטובוס. חמיש מניח יד מנחמת על כתפו. כמו אבא, ידו מלאה אדמה וציפוריו מלאות לכלוך מעבודת הכפיים.
הדרך לארץ ישראל הייתה ארוכה יותר, הוא נזכר בשעה שעיניו בוהות בנוף הנשקף מבעד בחלון. מז’רז’יס לצרפת, ומשם לחופיה של לוד. ובכל זאת, אמא לא מתה בדרך, לא מתה על האוניה. אז אולי גם עכשיו היא לא תמות.
אך כשהם מגיעים הביתה, עוד לפני שפתחו את הדלת, הם שומעים שמאוחר מדי.
***
בדרך חזור מהלויה הוא מבין כמה הוא עייף. עיניו שורפות וכואבות. גופו דואב מהקור. הוא נעמד, צמוד לאביו. לא יודעת אפילו מה הוא רוצה לבקש ממנו.
בדרך חזור מהלויה הוא מבין כמה הוא עייף. עיניו שורפות וכואבות. גופו דואב מהקור. הוא נעמד, צמוד לאביו. לא יודעת אפילו מה הוא רוצה לבקש ממנו.
אבא מעיף לעברו מבט לא ממוקד, ואחרי רגע נעצר.
“אתה עייף, משה.” הוא מתכופף אליו, “לך לישון קצת בחדר. אנחנו נסדר פה.”
משה מהנהן. מנסה לחמוק מהמבטים של כולם, מתקדם לכיוון החדר.
הוא מסתכל על המיטה הריקה. הנטיה הראשונה שלו היא לקחת שמכה ולישון על הרצפה, אבל כעבור רגע הוא חוזר בו. נכנס למיטה של אמא, מתכרבל אל תוך עצמו.
ורגע לפני שהוא נרדם, נדמה לו שגם הוא מריח. ריח של בושם. ריח פרחים. ריח גן עדן.