אז איפה בעלך לומד?

ערב חג השבועות, 18:45, הבית שלנו

הבית מבהיק, עוגות הגבינה קורצות לי מעם המקרר. פאי הקישואים מחייך אלי בעידוד מן התנור הלוהט. סיימנו!

אפשר להדליק נרות.

ברכת “שהחיינו” מכבידה על ליבי, ומעלה דמעות בעיניי. ברוך השם, חג שבועות נוסף אנחנו חוגגים ביחד. ברוך הוא וברוך שמו, וליבי עדיין כבד עלי.

חג מתן תורה פורש כנפיו על היקום.

מתחשק לי להעביר את השעון 25 שעות קדימה.

חג מתן תורה? איפה חלקי נמצא?

“הדלקת כבר, אמא?”, יוסי ממתין לשקית הממתקים שלו. אני פונה אליו בחיוך שמסתיר היטב את הכובד שבליבי.

אסור לי לזרוק עליו את כל התקוות שנכזבו. זה משא כבד מדי לילד בן חמש.

*

חג שבועות בצהרים, 12:30

סעודת החג הסתיימה, ואני יוצאת עם שקית האשפה לצפרדע הסמוכה.

הרחוב נשי לחלוטין.

אברכי הסביבה נמים את שנתם לאחר לילה ארוך של לימוד, ונשותיהן המסורות מנסות למתוח את השהות בחוץ עוד קצת, עוד טיפונת. שאבא יוכל לישון, הוא למד כל הלילה.

כמה שנים ביליתי את חג השבועות בשיטוט ממושך עם אחי הקטנים…

מעולם לא עלה על דעתי שיש גם חג שבועות אחר.

אמש, ב 11:30 פתח יהושע את דלת הבית. “יוסי כבר עייף”, אמר לי בשקט, ופנה להביא לבנינו את הפיז’מה. ‘יוסף – אסף ה’ את חרפתו’ נצנצה בי האסוציאציה, ולא ברחה משם אפילו שניסיתי לגרש אותה מהר. טוב שיהושע מצא לו תירוצים לנטוש את הזירה…

פניו המעוננות של בעלי הצליחו לעורר את כעסי ורחמי בעת ובעונה אחת. ‘אם תעזבני יום – יומיים אעזבך’. לא פלא שקשה ליהושע ללמוד פתאום. כבר עבר זמן רב מאז ניסה לשבת ליד דף גמרא.

אני מביטה סביב בשכנותי וילדיהן. לאף אחת לא קל מדי לבלות בחוץ את הבוקר הזה, הן בוודאי לא מדמיינות לעצמן שבסתר לבי הייתי שמחה להתחלף איתן.

כלומר, לא באמת. אני אוהבת את בעלי ולא הייתי מחליפה אותו באף אחד אחר. אני רק מתכוונת לומר שהייתי שמחה שהוא היה נשאר הוא, וגם היה לומד. בנקודה זו אני מגחכת על עצמי. ‘אם את מתחילה להתנצל בפני עצמך, ציפי, כנראה שהסתבכת קצת’, הגערה המחויכת הזו מצליחה לאזן אותי חזרה, לפחות באופן זמני.

*

י”א אב, 15:05, קו 64

“הי, ציפי, טוב לראות אותך!” חני קליין (צוובנר, בשבילי) מנופפת לי לשלום, ומרימה את תיקה מן המקום הפנוי שלידה. באמת מזמן לא נפגשנו, והנסיעה שלפנינו מבטיחה לנו לפחות 45 דקות של פטפטת רגועה.

עשר דקות מאוחר יותר, אני כבר קצת פחות רגועה.

בין הזמנים הפך את רחוב שמואל הנביא לפקק תנועה אחד ארוך, וקצב הזחילה של האוטובוס גורם לי לשקול ללכת לרמות ברגל. נגיע עד ארבע, או לא? המטפלת לא אוהבת לחכות לי, ואני לא אוהבת לחשוב על אפרת שנשארת בודדה במעון השקט והריק, בעוד המטפלת סופרת את השניות המתקתקות בזו אחר זו.

“עזבי, ציפי, בין הזמנים. לא?” חני חושבת ששכחתי. משהו מתכווץ בתוכי. למה להסתיר? עשיתי משהו רע? אני מחליטה להתאמן.

“אצלנו זה לא משנה, בעלי בכל מקרה חוזר בשש לפחות”, אני רואה שאני לא מצליחה להגיד את זה חותך וברור. אפשר לחשוב מדברי שהתחתנתי עם הרב אלישיב הבא.

*

ו’ אלול, 19:50, הבית שלנו

“רוצה שוקו! רוצה שוקו!” שושי שוכבת לרוחבו של ההול הצר שלנו, מיבבת. שאריות הסבלנות שלי אוספות את עצמן באנחה.

“שושי חמודה, לא הולכים לישון עם בקבוק שוקו. זה מקלקל את השיניים. אם את מאד רוצה, את יכולה לשתות שוקו במטבח, ואחרי זה לבוא למיטה.”

“שוקו! בקבוק שוקו!”, עושה רושם שדיברתי אל הקיר. מה אתם רוצים מזאטוטה שעוד לא מלאו לה ארבע, בסופו של יום ראשון עייף?

אפרת מצטרפת ליללות. האוזניים שלה מלאות מוגלה כבר יומיים, נראה לי ששן נוספת ממתינה לנו בדרך.

אני ניגשת להביא את טפטפת מי החמצן מארון האמבטיה, ופוגשת שם את פרצופו המאוכזב של בן החמש שלי. “אמא, אני קורא לך כבר מלאן זמן ואת לא באה! את לא רואה שגמרתי להוריד את הבגדים?” כן, אני רואה. בוודאי שאני רואה. אני רואה גם את מה שהוא לא רואה, כמו למשל את סלי הכביסה המתפקעים.

רק שיהיו בריאים. הילדים, לא הסלים.

אני מקווה שיהושע נהנה היום. ביום ראשון שעבר, הוא חזר ממש מצוברח. העבודה האחרונה שהוא הגיש לא זכתה למשובים מעודדים מדי, ובכלל – ככל שמתקדם הזמן החומר נהיה מסובך יותר ויותר עבורו.

פתאום אני נזכרת בימי ראשון אחרים. רק שנתיים עברו מאז.

כמה שמחתי בשיעור היומי שלו במבשרת! ראיתי בזה פתח לתקווה חדשה. אולי אם בכולל הוא לא ממש הצליח למצוא את עצמו, שיעור למתחזקים יהיה מה שיחזיר לו את הטעם. השיעור הזה החזיק כמעט שנה תמימה.

כמה שמחתי בשיעור היומי שלו במבשרת! ראיתי בזה פתח לתקווה חדשה. אולי אם בכולל הוא לא ממש הצליח למצוא את עצמו, שיעור למתחזקים יהיה מה שיחזיר לו את הטעם. השיעור הזה החזיק כמעט שנה תמימה.

את כל תקופת ההיריון של אפרת עברתי אז. שושי הייתה בוכה כל ערב מחדש: ‘אבא, בא! אבא, בא!’ ואני, אולי קצת ילדותית ואולי לא, נהניתי להסביר לילדה המתוקה שלי שאבא שלנו לומד תורה.

שושי כבר לא בוכה בשעות הערב. הם התרגלו שאמא משכיבה אותם לישון. קושי שעת ההשכבה לא השתנה מאז, רק אני מיומנת כבר קצת יותר.

הדבר היחיד שהשתנה, זו התחושה הפנימית שלי. אבא הולך ללמוד משפטים, לא תורה, וזה מה שעושה את ההבדל.

פוס.

גבול לפניך.

המחשבות שלי הגיעו למחוזות אסורים, ואני מחזירה אותן יפה יפה אל התלם. ‘ה’ לא מחלק שכר לאנשים לפי עבודתם של אחרים. לא יכול להיות שהוא יקפח אותך אם את משתדלת לעשות את רצונו’, אני מזכירה, ונועלת בפינה חשוכה ועמוקה את כל הנושא, עד לפעם הבאה.

*

כ”ט חשון, 18:30, “ארמונות חן”, בני ברק

במהירות חפוזה אנו נכנסים לאולם, מגלים באנחת רווחה שהחופה טרם החלה.

“עם תינוקת קטנה זה לא כל כך פשוט להתארגן. אה, ציפי?” אמא שלי אוהבת ונעימה כתמיד, ואני מחייכת, גם כן כתמיד.

“יהושע השיג רכב מחבר”, אני מספרת לה לשמחתה. “לא היינו צריכים לנסוע באוטובוסים.”

אני מצטרפת לקבוצת אחיותיי המתגודדות יחד. איזה יום עבר עלי! אבל בניגוד לחני אחותי, שפורסת כעת את מאורעות היום שלה בפני כולן, אני לא אוכל לספר עליו לאיש. העבודה של יהושע עדיין סודית לגמרי, במיוחד מפני המשפחה שלי, ובשום תרוץ אחר זה לא יישמע סביר שנאלצתי לארגן לחתונה שלושה ילדים, כשאני לגמרי לבדי, ובסך הכל שישה שבועות אחרי לידה.

רק ב 16:45 נכנס יהושע הביתה, אחרי שעשה מאמץ גדול להקדים. מעילו הארוך כיסה (?) על בגדי העבודה המרובבים, וטיפות צבע קטנות כיסו בצפיפות את פניו ומשקפיו.

‘זו באמת אני, נשואה לשיפוצניק?!’ בכל פעם מחדש אני מתעמתת שוב עם השאלה הזו. 

‘את לא נשואה לשיפוצניק!’ רוגז עלי קול פנימי. ‘את נשואה לבעל מקסים וירא שמיים, שלוקח ברצינות גמורה את חובותיו כלפייך. את באמת רוצה לצבור הררי חובות במקום זה?’

הקול הכועס לא מאפשר לי לענות. זה לא קשור לחובות, אני רוצה להגיד לו. עם המשכורת שלי ומלגת כולל רגילה, היינו יכולים להסתדר בדיוק כמו כל המשפחה שלי.

45 דקות של קרצוף מסיבי, ויהושע יצא מן המקלחת, לבוש ככל אברך מן השורה. הפראק ההדור שנלבש לרגל האירוע צוחק לאידי.

“הבוס שלי פרגן לי את הרכב שלו להיום”, סיפר לי יהושע בשמחה.

טיסה מהירה בכביש אחת, אפשרה לנו להגיע בפרק זמן סביר לכאן, לפני תחילת החופה. “יפה שהגעתם ברכב”, גיסתי שמחה בשמחתי, יחד עם קנאה קלה. “אל תשאלי איזה קשה היה לי להתארגן. אליעזר הגיע מהכולל רק ב 2:00. בקושי נחתי איזה רבע שעה היום. לארגן שלושה ילדים, ולצאת לאוטובוס, היה לי כל כך קשה.”

‘היא באמת מרגישה שהיא מקריבה למען בית של תורה’, אומר הקול הפנימי שלי, ולא בציניות. אין לי ספק ששכרה אכן ממתין לה לעולם הבא. אני מזכירה שוב לעצמי: אין זה מתפקידי למדוד על מה יינתן שכר גדול יותר, אך נאמן עלי בעל מלאכתי, שישלם גם לי שכר פעולתי.

*

ג’ אדר, 08:15, הדסה עין כרם

48 שעות במחלקת נשים יוצרות קשרים מפתיעים בין בני אדם. עם עין אחת על השעון, אני לוחשת מילות תפילה אישיות. כמה זמן ייקח להם לסיים? צביה, חברתי לחדר איתה התיידדתי ביומיים האחרונים, חששה כל כך מן הבדיקה הזו.

“מה שלומך? איך עבר?” אני מעדיפה לפתוח בשאלות ‘פרווה’, אם תרצה לפרט יותר, היא כבר יודעת שהדלת שלי פתוחה.

מילות התודה החמות של צביה נוגעות בלבי. אני שמחה שהצלחתי לשמש לה כמשען עד שהגיעה הבשורה הטובה. צביה משתחררת היום. הטיפול שממנו חששה לא יתבצע, וההשלכות העתידיות שהטרידו אותה כל כך לא תתרחשנה, בעז”ה.

עם הפטפוט הקליל טרם היציאה, מגיעה פתאום, משומקום, השאלה שאני לא ממש אוהבת.
“תגידי, אז איפה בעלך לומד?”

אני שוקלת לרגע את החלופות. מה מציג אותי באור פחות מביך, להגיד שהוא עובד כשיפוצניק, או לספר שהוא לומד משפטים ב’אונו’?

“ומי אמר שהוא לומד?”, אני בוחרת להתחמק בשאלה.

“באמת, ציפי, עם השקפות ואמונה כמו שלך – מה כבר יכול להיות. רואים עלייך שאת לא אחת שבעלה עובד.”

הלם קל העתיק את המילים מפי. אולי יהיה נכון לומר שעד היום לא מצאתי אותן חזרה… וכי אם בעלי סגר את הגמרא, אמורה הייתי לסגור את ערוץ הקשר ביני לבין אבי שבשמים?

הלם קל העתיק את המילים מפי. אולי יהיה נכון לומר שעד היום לא מצאתי אותן חזרה… וכי אם בעלי סגר את הגמרא, אמורה הייתי לסגור את ערוץ הקשר ביני לבין אבי שבשמים? נראה לי שלעולם לא תוכל צביה להבין עד כמה היה הוא משענתי היחידה שנתיים קודם לכן, בימים בהם יהושע ואני גיששנו באפילה, מחפשים את הצעד הבא בתוך נתיב לא מוכר. דרך שעלינו לחצוב לעצמנו.

*

שנתיים קודם לכן, ערב ראש חודש סיון, 18:45, הכותל המערבי

“שמע ישראל” מתחנן קולו של החזן מעזרת הגברים. אני מתרכזת במילים ובמשמעותן, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם. ברוך ומבורך אבי שבשמים בכל מצב ובכל עת. גם בעיתות ניסיון.

“השם, אני באמת לא יודעת מה לעשות עכשיו”, אני לוחשת לו בשקט. “אין מי שישמע אותי”.

ניסיתי לשתף קצת את אמא, אבל זה לא היה נכון. אמא מעריכה את יהושע, אוהבת אותי, ושטח פרטי בין בני זוג הוא לא מקום לאימהות.

אין לי עם מי לדבר, אין לי עם מי להתייעץ.

אני מרגישה כל כך לבד.

נראה לי אסון שגבר לא יוצא מהבית לשום מקום. הוא באמת עוזר לי בלי סוף, ונכון לשמש כבייביסיטר בכל שעת צורך, אבל נראה לי שזה לא בריא.

אני חושבת שאנחנו נמצאים במצב שאסור לו להמשיך.

הגזמתי?

לא יודעת.

השם, אני באמת לא יודעת.

“השם”, אני לוחשת בשקט ובדמעות, “השם, אני רוצה שהבית שלנו ימשיך להיות משכן לשכינתך. אני רוצה שיהושע כן יקבע עיתים לתורה, כי אתה אמרת שזה חשוב. אני מפחדת מעולם הבא שמחכה למי שלא לומד. אני חושבת שיהושע צריך לעשות משהו עם עצמו, כי זה לא בריא לבן אדם לא לעשות כלום. אני אבודה בלי דרך. אין לי שום רב שאני יכולה לשאול אותו כאלו שאלות. במקום לשאול רב, אני שואלת אותך. אנא, תהיה איתנו.

אתה מכיר את יהושע ואת טוהר ליבו. אתה יודע שאין הרבה יראי שמים ובעלי מידות כמוהו. עזור לשנינו, מצא לנו את הנתיב לחיינו…”

כמה דקות שקטות חולפות עלי.

אני נושמת את אויר הכותל לתוכי, מספיגה אותו בעצמותי.

מאז, אני כבר לא לבד. אבא שלי איתי.