“איך אתה לא מתבייש?” הווריד בצד השמאלי של המצח מתנפח. אבא כועס עכשו. יעלי, ביחס הפוך לווריד, מתכווצת. “אתה אמור לברר קצת לפני שאתה מציע לנו את כל ה—” אבא עוצר לרגע. בורר מילים. מוצא אחת עדינה יחסית. משליך אותה מהפה כמו אבן חצץ דוקרת: “את כל הסחורה הזו שלך.”
השדכן מעבר לקו צוחק. יעלי שומעת את הגיחוך הקל שמלווה את המילים כשהוא אומר: “סחורה משובחת מאד. בדיוק כמו הבת שלך.”
“אל תקרא לבת שלי סחורה,” מתנשף אבא. “היא בחורה מיוחדת כל כך. זהב אמיתי, אני אומר לך. כלילת מעלות. וזה לא בגלל שהיא הבת שלי.” יעלי פותחת את הברז. מסבנת צלחות בזו אחר זו. אולי רעש המים יטשטש את המילים של אבא. בדרך כלל כל כך הרבה רוך מתנגן בהן כשהוא מדבר עליה. לאן נעלמת הרכות הזו כשהוא עוסק בשידוכים שלה?
“זה היה שוורצבוים.” כסא חורק מאחוריה. אבא צונח עליו, מתנשף. “שוב הוא ניסה לדחוף לנו את סגל מביתר.”
“זה היה שוורצבוים.” כסא חורק מאחוריה. אבא צונח עליו, מתנשף. “שוב הוא ניסה לדחוף לנו את סגל מביתר.”
יעלי מתעלמת מ”לדחוף”, מתעכבת על כל השאר. המילים שלה קלילות כל כך, מרפרפות. אבא לעולם לא יוכל לנחש מה נצבט בתוך הלב שלה. מה דואג כל כך. “נו, ומה לא טוב בסגל מביתר, אבא? יהודה של אסתי אמר שהוא בחור מיוחד.”
“מיוחד.” אבא מסנן את המילה מבין שיניים חשוקות. “ההורים שלו גרושים, יעלי.”
יעלי עוצמת עיניים. מנסה לטשטש דמעות לא קרואות שמרטיבות אותן בלי רשות. נס שהכיור עדיין מלא ויש לה תרוץ להפנות לאבא גב, להגביר את עוצמת המים בברז, להשתיק רעד בקול. “הוא בן להורים גרושים ואני יתומה מאמא. זה ממש ענבי הגפן בענבי הגפן, לא? בדיוק כמו ששדכנים אוהבים – בעיה לבעיה.”
“זה שאמא נפטרה זאת לא בעיה, יעלי.” אבא מעביר את הטלפון מיד אחת לשניה, לוחץ על המקשים בלי סדר. הקול שלו שוב רך. היא לא שדכן שאפשר לכעוס עליו ודי. “להפך. זה רק השביח אותך. את הרבה יותר מחושלת לחיים, הרבה יותר בנויה. איך את יכולה להשוות אותך לבחורות אחרות בגילך? את רמה אחת מעל כולן. ואני אומר לך את זה בכנות. אני לא מתכוון להתפשר בשבילך על פחות מזהב טהור. שתדעי את זה, יעלי.”
היא בולעת רוק. רוצה כבר לפרוש כנפיים אל הבית הפרטי שלה. לבנות בעמל ובתשומת לב חיים חדשים, צבועים בצבע טרי. שלוש מילים מצטופפות בגוש אחד בתוך הגרון שלה. מכאיבות לה כל כך. היא תגיד אותן ודי. “מה עם שניידמן?”
“שניידמן.” הגבות של אבא מתקרבות זו לזו. “את מתכוונת לשניידמן מרמות? למה שניגש לזה, יעלי? האבא שם, לא עלינו, עובר טיפולים עכשו. ראיתי אותו לפני כמה שבועות בחתונה. בלי טיפת זקן.”
“נו”, יעלי באמת לא מבינה. הפנים החיוורות של אמא עולות בבת אחת מול העיניים שלה. עיניים חסרות מסגרת ריסים, גבות ששורטטו בעדינות בעפרון מיוחד עד שלא נשאר כבר כוח ולא היה בשביל מה. חיבוק אוהב שחיבקו ידיים חלשות. טפטוף קצבי של נוזל אדום, שורף מדי. “אי אפשר להוריד הצעה בגלל זה אחרי שאמא שלנו…”
“מה שהיה לאמא זה לא קשור.” אבא נאנח. “יש אלפי סוגי סרטן, את יודעת. חלק מהם עלולים להיות גנטיים. למה שנסתבך עם התיק הרפואי של הרב שניידמן, כבודו במקומו מונח וה’ ישלח לו רפאוה שלמה במהרה? את המקרה של אמא אנחנו מכירים ויודעים שאין לו שום קשר אליך ולא לשידוכים שלך. הרופא אפילו כתב לנו את זה שחור על גבי לבן. אני דווקא רוצה לברר בשבילך על הבן של מאירוביץ. מישהו זרק לי את השם אתמול לפני ערבית והבנתי שהם בסדר. אין להם שום דבר. אולי באמת אני יכול לעשות כמה טלפונים עכשו.”
שוב חורק הכסא. נעלי הבית של אבא מתרחקות לאורך המסדרון. משאירות את יעלי עם הכלים וכל המילים שלא אמרה ואבא לעולם לא ישמע.
*
יום השנה השלישי של אמא עליה השלום. כולם מתרחקים במורד משטח העפר, מפלסים דרך בין מצבות שותקות. ראשים שפופים, עיניים אדומות. יעלי לא הולכת איתם. מסתובבת סביב עצמה. מחכה שיתרחקו כולם. שלא ישימו לב אליה. שיתנו לה כמה רגעים פרטיים עם אמא שלה. הנה שמולי של תרצה מספר משהו בקול וכולם מקשיבים. זו ההזדמנות שלה.
“אמא,” היא רוכנת על האבן החמה. מרטיבה אותה בדמעות חדשות. “בבקשה, אמא. תגידי לאבא. הוא…” נושכת שפתיים. ומה תגיד? שאבא רוצה בשבילה יותר מדי? בורר יסודי מדי? לא מוכן להתפשר? “תגידי לאבא,” היא חוזרת שוב. “תגידי לו משהו. בבקשה.”
בערב, כשנר נשמה עדיין מרצד בתוך קופסת פח והמטבח מלא צללים, יודעת יעלי שאמא אכן אמרה לו. לא משנה מה. העיניים של אבא זוהרות כאילו מישהו הדליק בהן שמש, ומשיחה לשיחה קולו נעשה צוהל יותר. “בחור מיוחד,” הוא מספר לשמולי של תרצה. “כולם גומרים עליו את ההלל. בחור בנוי, בוגר. בדיוק מה שמגיע ליעלי שלנו.”
“אתה שואל על המשפחה?” הוא מזדקף. “אין מילים. משפחה לתפארת. אני חושב שאפשר להתקדם עם זה. כל מה שהתפללנו עליו יש בבחור הזה. אמא של יעלי דואגת לה מלמעלה.”
למחרת בערב לא נותר ליעלי אלא להסכים עם כל מילה שאמר אבא. “בדיוק כמו שאמרו לך בברורים,” היא מסמיקה. “אולי הם עוד המעיטו מדי. מוישי נעים הליכות, עדין ויחד עם זה בוגר ובנוי. יודע כל כך מה הוא רוצה. אני… אני מרגישה שזה זה, אבא.”
אבא מתהלך בבית בצעדי ריקוד. מלווה את יעלי אל הפגישה הבאה. מחכה לה על הספה בסלון עד שהיא חוזרת. לא מופתע לראות כוכבים נוצצים בעיניה. “הוא באמת בוגר מאד, אבא. אני מרגישה שאנחנו כל כך מתאימים. כל אחד מאתנו עבר את הדרך המפותלת שלו ובסופה ה’ החליט להפגיש או—“
“איזו דרך?” אבא קוטע אותה. “על מה את מדברת, יעלי? מה התפתל לו בדרך, למוישי הזה?”
“נו, אבא,” יעלי זוהרת. “בדיוק מה שאתה תמיד אומר, שכל מי שעובר משהו בחיים הוא יותר בנוי ומחושל לחיים ומוישי ואני חשבנו—“
“מה הוא עבר בחיים, יעלי?”
“אתה יודע,” היא נחנקת כמעט. “ההורים שלו התגרשו כשהוא היה תינוק קטן ממש ו—“
“הם לא גרושים,” אבא נעמד. “את טועה, יעלי. יש שם אבא וגם אמא. בררתי עליהם. שניהם אנשים מיוחדים ונשואים לגמרי”.
“הם לא גרושים,” אבא נעמד. “את טועה, יעלי. יש שם אבא וגם אמא. בררתי עליהם. שניהם אנשים מיוחדים ונשואים לגמרי”.
“בדיוק”, יעלי מרשה לעצמה לנשום עמוק. “לפני שנתיים אמא שלו התחתנה והאבא החדש שלו באמת מיוחד.”
נראה שהנשימה העמוקה היתה נמהרת מדי. הצבע נעלם מפניו של אבא. מותיר אותו חיוור וחסר מילים. “את— את—” הוא מגמגם. “את בטוחה במה שאת אומרת? אם זה נכון אתם לא תפגשו יותר. אני מקווה שאת מבינה את זה, יעלי.”
יעלי לא מבינה. לא מוכנה בשום אופן להבין. אבל אחרי שלושה ימים בבית מול שפתיו החשוקות של אבא אין לה ברירה אלא לנסות לחזור לחיים. “אני רוצה את הטובה שלך, יעלי.” אבא כל כך בטוח בעצמו. “את לא אמורה להתפשר על שום דבר. מגיע לך לקבל שלמות.”
“מוישי הוא שלמות בשבילי, אבא.” העיניים שלה כבר יבשות. אולי אזלו מעיינות הדמעות שלה.
“את ילדה קטנה, יעלוש,” אבא מרכך את קולו. “את לא באמת מבינה במשפחות ושידוכים. את עדיין לא יכולה להבין מה האמת.”
“מה האמת, אבא?” היא לא מתריסה. כל כך רוצה לדעת.
“כשתגדלי תביני,” עונה לה אבא ברצינות. “ודי כבר לבכות. השידוך המושלם שלך מחכה לך בסבלנות, את עוד תראי שאבא שלך צודק.”
שלושה חודשים חולפים להם לאיטם. שלוש פעמים נפגשת יעלי עם בחורים נחמדים.
“למה את לא רוצה את שטרן?” אבא לא מנסה להסתיר את האכזבה. “אין לו כלום!”
“בדיוק,” יעלי מגייסת חיוך עקום. “מה שאמרת, אבא. אין לו כלום. ממש כמו השניים הקודמים שנפגשתי איתם. גם להם אין כלום.”
אבא לא נהנה מההומור שסגלה לעצמה ביתו. משתיק את הנייד ומטיח אותו בכריות הספה. “אם עוד מישהו אחד יעז להציע לך את המוישי הזה!”
“שוב הציעו את מוישי?” יעלי פוקחת עיניים גדולות. תקווה מצטופפת בקצוות.
“עוד שלוש פעמים לפחות,” נאנח אבא. “כאילו פסו בחורים נורמליים מישראל”.
“אני יכולה לשאול אותך משהו, אבא?” לוחשת יעלי. “אבל תבטיח לא להתרגז.”
“תשאלי.”
“אם היה לך בן והיו מציעים לך אותי, נכון שלא היית רוצה?”
“איך את מדברת! אותך הייתי חוטף בשתי ידיים לבן שלי. את מושלמת, יעלי.”
“אבל אין לי אמא. ועברתי משהו בחיים. אני לא סתם אחת שאין לה כלום.”
“בדיוק”, אבא מחייך. “עברת משהו והחכמת ממנו, ואת בנויה ובוגרת הרבה יותר מבחורות אחרות שלא עברו שום דבר. את אוצר אמיתי, יעלי.”
“גם מוישי ככה”, הקול של יעלי רועד. “בדיוק כמו שאני.”
*
“תודה, אמאל’ה”. יעלי, כלה נרגשת, מניחה הזמנה דקה על אבן המצבה של אמא. מרטיבה אותה בדמעות. היד שלה רועדת. גם כל המיתרים שבתוך הלב. “בפעם הבאה אבוא לכאן יחד עם מוישי. אני בטוחה שתהיי גאה בנו, אמא. גאה מאד. את יודעת? גם אבא כבר גאה בנו, אפילו שאנחנו לא מאלה שאין להם כלום”.
4 Responses
נהדר
דמעות
אחד הסיפורים הטובים
איזה סיפור מתוק!