“יש להם חצר ענקית מאחורי הבית,” תיארתי לאחותי הקטנה, “והוא והבת שלו מגדלים שם ארנבות, תוכים, ברווזים, שרקנים, אוגרים וכל מיני.”
“איכס,” גנחה אחותי כמתבקש ויישרה את המטפחת שלה. “ז’תומרת החצר הענקית נשמעת חלומית, ובית ביישוב בכלל נשמע מדהים, אבל חיות זה איכס. לא יגעיל אותך שהוא יטפל בהם ואז יחזור הביתה עם ריח של רפת?”
“גם אני אטפל בהן,” פלטתי, ואולי היה המבט שלי חולמני מדי, כי אחותי הקטנה חייכה לעצמה בידענות. “בערך בפגישה השלישית הוא שאל איך אני עם חיות, ואמרתי את האמת שתמיד חלמתי שאבא ואמא ייקנו לנו אפרוחים.”
“איכס,” הצטמררה שוב אחותי. “נס שהם לא עשו את זה, חיות בבית זה דבר מגעיל. אם תזמיני אותי לבקר אתכם אביגיל, אני מוותרת מראש על החצר האחורית.”
“חכי עם זה,” נרתעתי. “את רצה מהר מדי, תיארתי לך בסך הכול את הבית שלו, לא שלנו.”
“שטויות, תסתכלי על עצמך במראה,” היא תפסה בזרועי בזחיחות וגררה אותי אל המראה בסלון שלהם, “את סמוקה כולך כשאת מדברת עליו. לא זוכרת אותך ככה כבר שנים!”
“כי לא הייתה שום הצעה נורמלית כבר שנים,” ציינתי בקול מפוכח.
בגיל שלושים ושש האשליות שלי הצטמצמו באופן שהפחיד אותי לפעמים. היו ימים שמצאתי את עצמי תוהה מה קרה לחלומות שלי, באיזה גיל הם התפוגגו והשאירו אותי עם הבנה עייפה ששום בחור שחלמתי עליו בגיל עשרים ושש, לא יפציע פתאום ויחכה לי.
בגיל שלושים ושש האשליות שלי הצטמצמו באופן שהפחיד אותי לפעמים. היו ימים שמצאתי את עצמי תוהה מה קרה לחלומות שלי, באיזה גיל הם התפוגגו והשאירו אותי עם הבנה עייפה ששום בחור שחלמתי עליו בגיל עשרים ושש, לא יפציע פתאום ויחכה לי.
אבל אלעד בן השלושים ושמונה, רקם אותם סביבי מחדש. הוא היה כל מה שרצתה אביגיל בת העשרים, כל מה שביקשה זו בת העשרים ושמונה, וכל מה שהעזה לקוות אני בת השלושים ושש.
“אל תתלהבי מדי,” הזהרתי אותה שוב ושפשפתי את לחיי המרדניות. “עוד לא פגשתי את הבת שלו, ועד שזה לא יקרה, זה אומר ששום דבר לא רציני מבחינתו.”
*
“היא כבר תבוא,” אלעד סידר שוב ושוב את ידיות המשקפיים ורפרף בידו על זקנו הצמוד. רציתי להרגיע אותו שהוא נראה מצוין, ובכל מקרה מי שעומדת כאן למבחן זו אני, לא הוא. “סיכמנו שהיא תגיע לכאן בערך בחמש, והיא קצת מעופפת לפעמים אז…”
“זה בסדר,” חזרתי שוב. הוא היה כל כך לחוץ, עד ששכחתי שגם אני אמורה לחשוש עכשיו.
היא נערה בת חמש עשרה, חכמה בטרוף כמו שטען אבא שלה בגאווה בפעם הראשונה שהזכיר אותה, רגישה ובוגרת. “דומה לאמא שלה,” הוא פלט ומיד עלתה על פניו ההבעה האשמה ההיא, שכבר ידעתי לזהות. לפעמים קלטתי אותה גם כשהוא לא אמר דבר, ואז יכולתי לנחש שהוא חשב עליה באותו רגע.
“היא בטח מתגעגעת אליה נורא,” הנהנתי כדי להמשיך את השיחה בטבעיות. לא ידעתי איך להבהיר לו שאין לי שום בעיה לדבר על אשתו המנוחה. שהכי לגיטימי בעיניי שהוא נזכר בה כשהוא נפגש איתי. ששנתיים זה כלום, והייתי מבינה הרבה פחות אם הוא היה שוכח. רציתי לדעת עליה הכל; איך היא הייתה נראית, מה העסיק אותה, על מה אהבה לדבר ואיך היא התלבשה. אבל בפעמים הבודדות שאלעד הזכיר אותה בטעות, הוא נראה כל כך רדוף, שלא העזתי לבקש יותר.
מישהו הדריך אותו כנראה בחומרה בנוגע אלי, הבהיר לו שרווקה שלא חוותה קשר אמיתי בחייה, לא אמורה להיתקל בצללית של אשתו הקודמת. מישהו שלא הכיר אותי בכלל.
“היא רצתה לבוא היום?” שאלתי אותו עכשיו. ישבנו בחורשה יפה וציפורים קטנות ומסתוריות צייצו סביבנו.
אלעד נאנח, נשף על זגוגיות המשקפיים והחזיר אותן מעלות אדים. “לא במיוחד, האמת, אבל אמרתי לה שכבר אי אפשר לדחות את זה יותר, אז היא נאלצה להסכים.”
הלב שלי קפץ קצת כשקלטתי שלא הספקות של אלעד גרמו לו לעכב את המפגש שלי עם שירה, אלא היא בעצמה.
“אל תילחצי אם היא… את יודעת, לא תזרום איתך. עדיין קשה לה עם זה, אבל אני משוכנע שברגע שהיא תכיר אותך לעומק היא תאהב אותך מיד.”
הלב שלי רפרף שוב והנחתי עליו את ידי לרגע שיירגע.
“ואחרי הכול,” הוא המשיך במצח קמוט, “את מורה לגיל הזה וגם יועצת חינוכית אז אני בטוח שתצליחי די מהר להגיע אליה.”
הוא נשמע כל כך מלא תקווה, שלא יכולתי לומר לו שדווקא הניסיון המקצועי שלי עוזר לי להבין שלא כל כך מהר אצליח להגיע אליה.
“והנה היא,” הוא נעמד בחיפזון ונופף אל נערה גבוהה שהתקרבה אלינו. היה לה שיער ארוך, בהיר ומתולתל (אשתו הייתה בלונדינית?) שמלה יפה בגווני ירוק ועיניים בהירות עם לכסון קל (לאלעד יש עיניים חומות, אז זה ממנה?)
“הי שירה!” שלחתי אליה חיוך קליל ולא שמח מדי, והושטתי את ידי כדי להבהיר שגם מבחינתי חיבוק לא בא בחשבון.
היא לחצה אותה קלות בקצות אצבעות צוננות ונראה שהחיוך הכאיב לה. “הי, אביגיל.”
“את יודעת איך קוראים לי!” פלטתי בטמטום, והיא העיפה מבט תוהה באביה.
“בטח, סיפרתי לה הרבה עלייך,” אלעד שפשף את כפות ידיו זו בזו וסימן לנו לשבת על הספסל. “הספקת ללמוד למבחן, שירה?”
“בערך,” היא משכה בכתפה ונעצה את מבטה בשיח עגבניות מולנו.
“וואו, במה?” ביררתי בהתרגשות כאילו מבחן הוא תופעת טבע. “אני מורה אז אני…” אז אני מה? מבינה במבחנים? מבינה בקושי שלהם?
“היסטוריה.”
“יו, משעמם, נכון?” רכנתי אליה ושוב רציתי לחבוט בעצמי. הרגשתי כמו אישה בת שבעים שמנסה לדבר בשפה של הצעירים ומשתמשת בסלנג כמו ‘משהו משהו’.
“לא, אני דווקא אוהבת היסטוריה.”
“כן, כשיש מורה שיודעת ללמד זה מעניין,” הודיתי. מסתבר שאני הפכפכה וטיפשה ונלהבת ונואשת לרצות. אם שירה מבינה באנשים כמו שאבא שלה חושב, איבדתי את כל הנקודות האפשריות בפתיחה הזאת.
“שירה מוכשרת מאד,” אביה טפח על כתפה בגאווה. “היא יכולה ללמוד חצי שעה ולקבל מאה!”
“זה מדהים!” תהיתי איך תגיב אם אני אטפח על הכתף השנייה. “הייתי רוצה להיות מורה שלך!”
די. די. מספיק איתי וזהו. אני צריכה לשתוק עכשיו ולתמיד. שירה לא רוצה שאהיה מורה שלה. היא לא רוצה שאהיה שוב דבר בשבילה. בטח לא בשלב הזה של השיחה.
מבטו אל אלעד התרוצץ בינינו, ללא ספק תוהה לאן נעלמה הבחורה הזורמת והחכמה שהכיר עד עכשיו ואיך מחלצים את הבת שלו מהיצור הזה. “אז שירה… אולי תתייעצי עם אביגיל על התכנית שלכן למסיבה? בטח יהיו לה כמה רעיונות טובים!”
“זה בסדר,” היא הגיבה ביובש. “אני מסתדרת.”
“יש לכן מסיבה?” שאלה בשמחה האישה המבוגרת והנלהבת. “איזה יופי! לכבוד מה?”
עכשיו נשמעתי מתיילדת, כאילו שירה בת חמש. לפי השפה המעוקמת שלה, גם היא חשבה ככה.
“סתם ערב חברותי,” היא לא הביטה בי אפילו פעם אחת מתחילת השיחה. “לא משהו מעניין.”
היא הייתה נימוסית, הייתי חייבת לזקוף זאת לזכותה. היא לא הגיבה בעוקצנות ולא ניסתה לרדת עלי. אבל הייתי אדם זר מבחינתה, עדיין.
מה יקרה כשאגור בבית שלהם? כשאכבס לה את הכביסה המלוכלכת, אכין את ארוחות הצהריים, אסדר את הבלגן שהיא מייצרת, אכנס לה לחדר כשתארח חברות ואפטפט עם אבא שלה כשהיא תרצה אותו כולו לעצמה? מה יישאר אז מהנימוס הקריר שלה?
אלעד העיף מבט מבוהל בשעונו. “יואו, עוד עשר דקות שקיעה, אני חייב לחפש כאן מניין. זה יהיה בסדר להשאיר אתכן רבע שעה? אני כבר חוזר!”
זה לא יהיה בסדר! רציתי לצעוק, ולפי ההבעה ההמומה של הבת שלו, היא הרגישה כמוני. אבל אלעד אף פעם לא הפסיד תפילה במניין, והנחתי שרק הלחצים של היום הזה השכיחו ממנו את התפילה עד עכשיו. הוא קפץ בהבעה מתנצלת, נופף אלינו ביד אחת ורץ לכיוון הכביש הראשי.
*
בחילה צרבה את גרוני.
מה אני עושה איתה עכשיו? אנחנו יכולות פשוט לשתוק עד שהוא יגיע? או שנלך כל אחת למקום אחר בינתיים?
העפתי מבט אליה מזווית עיני. היא ישבה בקצה הספסל, כולה קרח ותלתלים וכתפיים זקופות. ופתאום לא הייתי מסוגלת.
להעביר יום אחר יום בבית שלהם, לברור כל מילה עשר פעמים ולהתחרט אחריהן, לחייך בכוח, להאציל סמכות ואז לקחת אותה חזרה, להתנצל ולגמגם ולהקדיש את החיים שלי בניסיון למצוא חן בעיני נערה שלא רוצה בי. אפילו אמהות ביולוגיות מתקשות לשרוד את היומיום עם בנות בגיל ההתבגרות. מה עבר עלי שחשבתי שאצליח יותר מהן?
היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.
אלעד מקסים, זה נכון. הפגישות היו נהדרות, ועד עכשיו דמיינתי את החיים שלנו זוהרים ומושלמים. אבל בחיים האלה לא שיבצתי את שירה. לא ראיתי עד כמה נערה אחת יכולה לשבש אותם. ‘היא הולכת לישון אחרי חצות,’ סיפר אבא שלה בעייפות, ואני רק חייכתי בהבנה ולא חשבתי על כל הערבים שנחלוק יחד איתה. כל השיחות שנצטרך להגניב כדי לא לעצבן אותה, כל הצעדים שנפסע בבית בזהירות על שברי הזכוכית שהיא תנפץ. כל הרגעים היפים שייהרסו כי היא תהיה שם.
לא רוצה. לא מוכנה. לא לזה התכוונתי.
היא עדיין הייתה לצדי, ואם היו המחשבות שלה זהות לשלי, לא יכולתי לקרוא אותן בתווי הפנים החתומים שלה.
הקול שלי היה רם וצייצני כששאלתי: “אז איזה מקצוע את הכי אוהבת?”
היא לקחה נשימה עמוקה והרגשתי כאילו היא שואבת מעצמה כל טיפת נימוס ונחמדות.
“זה בסדר,” היא אמרה בשקט, “אנחנו לא חייבות לדבר, אבא שלי לא יידע.”
“אני לא אגלה לו,” הסכמתי.
היא נעמדה ופסעה אל עץ חרובים, מעבירה את ידה על הגזע העבה והמעוקם.
אנחנו יכולות להמשיך ככה בשתיקה הדדית. אלעד יבוא והשיחה תיפרם בהדרגה. יום אחד, ואולי היום הזה קרוב, הוא יציע לי להתחתן איתו. והמחשבה הזו, שעד עכשיו סחררה את הלב שלי, הפכה אותו עכשיו לצד השני.
אנחנו יכולות להמשיך ככה בשתיקה הדדית. אלעד יבוא והשיחה תיפרם בהדרגה. יום אחד, ואולי היום הזה קרוב, הוא יציע לי להתחתן איתו. והמחשבה הזו, שעד עכשיו סחררה את הלב שלי, הפכה אותו עכשיו לצד השני.
קמתי בזהירות וניגשתי אליה. היא לא זזה, רק הביטה בי.
“אנחנו לא חייבות לדבר,” הקול שלי רעד וסדקי העיניים של שירה הוצרו עוד יותר. “אבל אולי כדאי שנעשה את זה. כי את צריכה להכיר אותי באמת כדי לדעת אם תהיי מוכנה שאהיה חלק מהחיים שלך.”
היא השמיעה צליל מריר. “כאילו שזה תלוי בי.”
“זה תלוי בך,” אמרתי בתקיפות ובאותו הרגע האמנתי בזה. “זה תלוי בשלושתנו, החיים של כולנו ישתנו מההחלטה הזו, לא רק אבא שלך ואני בוחרים.”
“זה לא משנה,” הקול שלה היה צרוד. “אני בחיים לא…”
“אני יודעת,” קטעתי אותה בעדינות כדי שלא תצטרך לסיים את המשפט שיכאיב לשתינו, “ואני לא מציעה לך לבדוק אותי כאמא שלך…”
הכתפיים שלה נרתעו בגלוי וזרועותיה חיבקו את גופה.
“סליחה,” מלמלתי, “התכוונתי לומר שאני לא מתכוונת למלא את מקומה, בחיים לא, כי היא הייתה אישה מהממת ונדירה.”
הסנטר שלה הזדקר קצת, כאילו מאתגר אותי להודות מאיפה אני יודעת.
“איך שאבא שלך מדבר עליה,” חייכתי, “הוא לא מתכוון שאשים לב, אבל אני רואה את החיוך שלו, את הדרך בה הוא נזכר בה. זאת לא אישה שאפשר לשכוח.”
היה משהו בעיניים שלה. דבר מה שהוכיח לי שהפעם אמרתי את הדבר הנכון.
בלעתי את רוקי ונסוגותי צעד, מאפשרת לה מרחב נוסף. “אני רק רוצה שתבדקי אם אני מתאימה להיות אישה לאבא שלך, האיש שאת מכירה הכי טוב מכולם, ויודעת באמת מה מתאים לו.”
היא טלטלה את ראשה כאילו מנסה לנער את הרעיון החריג והמוזר שלי. “אני לא… אני לא יכולה אני לא…”
“תחשבי על אבא שלך,” התרחקתי עוד קצת, נותנת לה מקום לחשוב בלעדיי. “מה הוא צריך, איזו אישה תהיה טובה בשבילו. מי הכי פחות תפריע לך בבית שלכם.”
חזרתי לספסל שלנו והשארתי אותה לעמוד שם. אלעד לא חזר עדיין, ואני הסבתי את ראשי לצד השני והשתדלתי לא להביט בנערה ליד העץ ולא לנסות לתהות מה עובר לה בראש.
כששמעתי את הפסיעות שלה, הגב שלי היה תפוס והנשימות שלי היו קצרות כל כך עד שחששתי שתשמע אותן.
“טוב…” החיוך שלה היה נוקשה ומאומץ והיא הביטה עלי מלמעלה. “את חושבת שאת מסוגלת להסתדר עם בעלי חיים?” הלב שלי האיץ כשהיא התיישבה לצדי.
“אני לא אדע לטפל בהם כמו אמא שלך,” עניתי לה בכנות, כי זכרתי שזה היה בתחילה התחביב שלה, לפני שהפך להיות של שניהם. “אבל כן, אני בהחלט אוהבת אותם.”