בין הזמנים

והיא חוזרת הביתה בעיניים אדומות. מספרת לאיציק שהתפללה עליהם. שמתחשק לה כבר תינוק. זה לא שקר. היא באמת התפללה עליהם. כלומר עליה אבל אשתו כגופו. ותינוק באמת מתחשק לה. היא כבר אלופה בלהסתיר את האמת בלי לשקר. באמת מתחשק תינוק. אולי לא ממש עכשיו, אבל באופן כללי היא רוצה.

ביום הראשון שמעון קם בשיא הרצינות, הוא התייצב במטבח ואפילו נטל ידיים לבד. הוא התרגש ואני התרגשתי יותר. הלב שלי פרפר ביחד עם שלו כשיצאנו

אני דופקת על הדלת. ציבי פותחת לי, קמט בין עיניה. על החולצה הצהובה שלה יש כתם קטן, כמעט בלתי נראה, שמבהיר לי מיד עד כמה דעתה פזורה.

תלמידיו לעומת זאת נראו בעיניו כחדשים. לבדו בשולחן מרוחק, על ערימת פרפלאך נמוכה מתמיד, התבונן בהם כשאכלו צהריים. אלעזר נראה לו עצוב. יוסף כמו גדל בבת אחת. אחד אחד סקר אותם, וגל של חיבה מילא אותו לחצר הקטנה שלו. עד לא מזמן היו ניגשים אליו מיוזמתם, מבקשים עידוד, עצה או סתם אוזן קשבת. כולם בישיבה ידעו שאפשר לגלות לו הכל. מי מאותם מאות אנשים ללא שם ביקש לדבר אתו? לשאול לדעתו? לשלוח לו איזה קוויטלאך, אפילו וירטואלי? כשנכנס לכיתה, לימד בלהט שלא היה בו כבר זמן רב.