הבוקר מתחיל הפוך, המשך הולם ללילה מעצבן. התמוטטתי למיטה אתמול בעשר, אבל הטלפון של יוסף חיים זימר בחדר שלנו לעתים קרובות מדי. כרגיל, הוא שכח להעביר אותו למצב שקט; אחרי הכל, כשהוא עצמו ישן אין רעש בעולם שמעיר אותו. מצד שני, כשאני עמוק בפוך אני מתעצלת תמיד לקום לטפל בטלפון. את ההתעוררות שלי הרי כבר אי אפשר לתקן, ובטח לא יהיו עוד משוגעים שיתקשרו בשעות כאלה. בדרך כלל אני צודקת, אבל הלילה רבו המשוגעים.
כשאני קמה להתחיל את שגרת הבוקר, יוסף חיים לא נראה בשטח. השעון מסביר לי שהוא יצא כבר למניין הנץ הקבוע שלו, כך שאני לא יכולה לשאול אותו על הטלפונים הליליים המוזרים. לרגע צפה בי מחשבה לא נוחה על מקרי חירום ואשפוזים לא עלינו של אחד ההורים, אבל אני מסדרת את הברט על ראשי ואתו גם את המחשבות. אין שום סיכוי בעולם שקרה משהו למישהו במשפחה והתקשרו שוב ושוב ליוסף חיים ואף פעם לא אלי. את הטלפון שלי אני תמיד מעבירה למצב שקט כשאני הולכת לישון, אבל אני גם תמיד מעיפה בו מבט מיד כשאני קמה. אפס שיחות שלא נענו.
אני נוטלת ידיים ומדשדשת למטבח יחפה כי הודיה שוב לקחה לי את נעלי הבית, ומגלה שקרטון החלב במקרר ריק. אתמול עוד היה מלא בחציו, אבל אלחנן היה בחתונה של אח של חבר אתמול בלילה ועדכן אותי בטלפון שהוא חוזר מורעב. לפי הקרטון שנשאר מוטל על השיש עם פירורים זהובים סביבו, ארוחת הלילה שלו היתה קורנפלקס עם חלב. הרבה חלב.
צליל תפוס הוא התשובה היחידה שאני מקבלת כשאני מתקשרת ליוסף חיים לבקש שיביא חלב. השעה שבע ועשר דקות, ובמטבח שורר שקט שלא אמור להיות בו בשעה הזו.
צליל תפוס הוא התשובה היחידה שאני מקבלת כשאני מתקשרת ליוסף חיים לבקש שיביא חלב. השעה שבע ועשר דקות, ובמטבח שורר שקט שלא אמור להיות בו בשעה הזו. אני הולכת לבדוק את שלום הצאן, אבל מדלגת על החדר של הבנים הגדולים. בחדר הבנות, הודיה קוראת במיטה ושריתי אוכלת חמצוצים משקית תוך כדי שהיא נוברת בסל הכביסה של הגרביים. בחדר הסמוך דניאל ישן שנת ישרים.
“דניק!”, אני נכנסת קודם אליו, מרימה את קצה שמיכת הפוך. “שבע ועשרה”.
הוא פוקח עין אחת. עוצם בחזרה.
“דניק?” אני מדגדגת אותו. “אתה לא רוצה לאחר גם היום, נכון?”
“אני לא הולך לחיידר,” הוא ממלמל, מושך על עצמו בחזרה את השמיכה. “אני רוצה ללכת לחיידר החדש.”
לוקח לו תמיד זמן לעבור מעולם החלומות למציאות. כשהערתי אותו אתמול הוא דרש שנוציא קודם כל את הג’ירפה מהמיטה שלו. אני מדגדגת אותו עוד קצת עד שהוא מצחקק, ומחליטה שהוא כבר ער מספיק. “תקום ואני אכין לך נקניקיות לחיידר, טוב?”
הוא נאנח ומתיישב במיטה.
אני חוזרת לחדר של הבנות, מוצאת את נעלי הבית הירוקות הצמריריות שהודיה גונבת לי בכל הזדמנות, ומודיעה לגברת שהבוקר הוא לא זמן לקריאת ספרים.
“אבל אין חלב לקפה!” היא מתלוננת. “אני לא יכולה להתעורר ככה!”
“אם את ערה מספיק כדי לקרא את – ” אני מציצה רגע על הכריכה, “מהללאל, את ערה מספיק כדי לקום ולהתלבש. עכשו!”
היא שולחת בי מבט של מורת רוח, אבל מתיישבת גם היא במיטה.
“שריתי, מאיפה החמצוצים?”
“יומולדת של טלי אתמול”.
“וממתי אוכלים חמצוצים לארוחת בוקר?”
“לא היה לי חלב לקורנפלקס!”
יופי. מה שהמשפחה הזו צריכה, בבירור, הוא פרה חולבת במרפסת. או לפחות בנים שזוכרים את קיומם של בני משפחה נוספים כשהם אוכלים ארוחות לילה.
הטלפון מנגן ‘כי הרבית טובות אלי’. יוסף חיים. “אין חלב,” אני מעדכנת, “תוכל לקנות?”
“אני אנסה,” הוא נשמע נחפז, מנתק.
אני עוזרת לשריתי למצוא את הגרביונים האפורים שמשום מה דווקא אותם היא רוצה היום, ומשכנעת אותה לאכול תפוח עד שאבא יחזור עם החלב. הודיה יוצאת מחדר האמבטיה לבושה וקודרת. “נגמר לי המייקאפ”.
“נקנה לך. מתי את מסיימת היום?”
“שלוש. אני צריכה את המייקאפ שלך, תראי את החצ’קון שיש לי בלחי, אני לא יכולה לצאת ככה מהבית!”
השפכטל שהיא מורחת על הפצעונים מביך בעיני פי כמה לענייני יציאה מהבית, אבל מזמן גיליתי שכל ייעוץ שלי בתחום האיפור מתקבל בגלגולי עיניים שמבהירים שנשים קשישות כמוני פשוט לא מבינות כלום ביופי. אני שומרת לפיכך את דעתי לעצמי ומרשה לה לקחת את המייקאפ היקר של אסתי לאודר מהשידה שלי. “אבל את מחזירה מיד אחרי השימוש, כן?”
היא אומרת כן, לוקחת את המייקאפ, ומגיעה עם השפכטל על הלחי למטבח לארוז לעצמה לחמניה בלי כלום. “אני אקנה את המייקאפ הפעם במכירה החדשה פה בשכונה,” היא אומרת לי. “שבי אמרה שפתחו ברחוב נחמן, ויש להם המון דברים ממש בזול”.
אני מהנהנת לכיוונה, מוציאה נקניקיות סויה מהמקפיא בשביל דניאל.
“שריתי,” היא צועקת, “איפה המקומון שהיה על השולחן במטבח? אני צריכה את המודעה על המכירה!”
“דניאל לקח אותו,” שריתי צועקת בחזרה מהסלון, שם היא עסוקה בחילוץ נעליה הנחבאות תחת לספה.
שבע וחצי, דניאל עדיין לא במטבח, ויוסף חיים עדיין לא כאן כדי לעזור לי לארגן אותו. אני סוגרת את התנור בחופזה על הנקניקיות וממהרת לחדר שלו. הוא ער ויושב על המיטה, אבל משחק בפנס שזכה בו באבות ובנים במוצאי שבת האחרונה.
“דניאל, שבע וחצי!”
“אמרתי לך שאני לא רוצה ללכת לחיידר!” הוא מרים אלי את הראש. “אמא, נו, תרשמו אותי לחיידר החדש!”
“על מה אתה מדבר, דניק?”
“החיידר החדש שפתחו כאן בשכונה! למה אני צריך ללמוד בשכונה אחרת עם הילדים המעצבנים האלה? נמאס לי!”
“כי אתה לא רצית ללמוד בחיידר של אבא, שכחת?”
“בסדר, אז עכשו יש כאן עוד חיידר! למשפחות הכי טובות!” הוא מפשפש רגע מתחת לפוך ושולף את המקומון. כמה דפדופים נמרצים והוא מנופף את דפי הכרומו מתחת לאפי. “הנה, תראי!”
אני מסתכלת. מודעת עמוד, מסגרת כחולה מסולסלת. חיידר חדש למשפחות בני תורה. אווירה איכותית. צוות ירא שמים ובעל ניסיון. מנהל הרב יצחק זיקרי. בנשיאות הרב כהן שליט”א.
המסגרת הכחולה מיטשטשת רגע מול עיני כשאני נזכרת בצלצולי הטלפון של אמצע הלילה. יוסף חיים בוודאות לא ידע על זה כלום; לו ידע, גם אני הייתי יודעת. המקומון הופץ אתמול בערב, וכנראה לא רק דניק ראה את המודעה. היו אחרים שראו, ורצו לבדוק אם יוסף חיים ראה.
“אני רוצה ללכת לחיידר הזה!” הוא מתעקש. “תראי, כתוב שהם מתחילים עם כיתות א’-ג’! אני יכול להרשם לשם!”
“הם יפתחו רק לשנת הלימודים הבאה,” אני מנסה להסביר. “לא פותחים באמצע שנה חיידר”.
“לא?” הוא מקמט את אפו באכזבה. “אוף”.
דלת הכניסה נטרקת. יוסף חיים חזר. אני שבה למטבח ומוצאת שני קרטוני חלב על השיש, אבל הוא עצמו כבר לא שם. אני שומעת גם את דלת חדר השינה נטרקת.
קוראת לשריתי לאכול קורנפלקס, מוציאה את הנקניקיות של דניאל וממלאה עבורו פיתה בנדיבות. כשאני מכינה לשריתי כריך עם חומוס לארוחת עשר, דניאל משתרך סוף סוף למטבח. שערו סתור, כיפתו עקומה, אבל בסך הכל לבוש. מינוס נעליים.
“נראה לי שיש לי חום,” הוא אומר.
אני נוגעת במצח שלו ביד אחת, לוחצת על מתג הקומקום החשמלי בשניה. “יש לך קור. רוצה שוקו חם?”
“כן. אין לי נעליים”.
“הן מתחת לספה,” מעדכנת שריתי. “ראיתי כשהוצאתי משם את הנעליים שלי”.
אני חוסכת מכולנו את ההרצאה הרגילה שלי על המקום שבו יש להשאיר נעליים. רבע לשמונה. עוד חמש דקות דניאל צריך להצטרף לאנסבכר השכנים בדרך לחיידר.
בחמש הדקות הבאות מתרחש הנס היומיומי הבלתי מוסבר, ואני מצליחה להוציא מהבית את הודיה, שריתי ודניאל, כולם אחרי שתיה חמה, לבושים באופן מהוגן, ועם אוכל בתיק. דניאל שולח אלי מבט אומלל אחרון כשהוא עולה לאנסבכר, אבל אני מקשיחה את לבי, מנופפת לשלום וסוגרת את הדלת.
יוסף חיים יוצא סוף סוף מחדר השינה, טלפון ביד, מבט מוטרד על פניו. “דניק הראה לי את המודעה על החיידר החדש,” אני אומרת לו בלי הקדמות. “לא ידעת מזה, נכון?”
“ברור, הייתי מספר לך.” הקמט בין מצחו מעמיק. “סיפרו לי רק הבוקר במניין הנץ. למרות שששון אמר שהתקשר אלי אתמול בלילה לספר לי, אבל לא עניתי.”.
“הוא כנראה לא היחיד שהתקשר,” אני דוחה לשעה אחרת את ההרצאה שתכננתי על גזל שינה דאשתך. “מי אלה שפותחים?”
“זיקרי הוא גיס של עטיה.”
אני מכירה במידה כלשהי את כל המשפחות שיש להן ילדים בחיידר של יוסף חיים, אבל ללא ספק יש משפחות שאני מכירה קצת יותר. או קצת יותר מדי. למשפחת עטיה יש ילד בכיתה ח’ וילד בכיתה ב’ אבל יוסף חיים מקבל מהם יותר טלפונים מאשר מהורים עם חמישה ילדים בחיידר. הם תמיד ‘רק רוצים להאיר את עיניכם, כבוד הרב’. ‘רק כדי להסב את תשומת הלב’. פעם אלה משחקי הכדור הפרועים מדי בהפסקות, ופעם זו הכיפה הקטנה מדי של כמה מילדי הכיתה. פעם המלמד לא מלמד פרשת שבוע מספיק לעומק, ופעם הטיול השנתי לא חינוכי דיו. אני שותפה להארות הבונות שלהם לא רק כמאזינה מהצד; בכמה הזדמנויות שמנחם עטיה לא הצליח להשיג את יוסף חיים מספיק מהר לטעמו, הוא שלח את אשתו להתקשר אלי.
“עטיה יעביר אליו את הילדים?” נשמע לי רעיון מצוין. שהגיס יתמודד איתם ובהצלחה לו.
“הגדול שלהם בח’ כבר,” מזכיר לי יוסף חיים. “הוא בכל מקרה עולה לישיבה קטנה. את הקטן הם אכן יעבירו. אבל זה לא העניין. מסתבר שעטיה שכנע את גיסו – ושניהם ביחד את הרב כהן – שצריך כאן בשכונה חיידר טוב באמת, למשפחות בני תורה בלבד. הם הולכים לתייג את עצמם כחיידר שמור, שלא מקבל את כל האספסוף – – – “
“סליחה?” אני מסתמרת.
“מילים שלהם, לא שלי,” הוא מתנצל. “עטיה תמיד נדנד לי שאנחנו לא מסננים מספיק, לא מסתכלים על הרקע או המנטליות או מה שזה לא יהיה. והוא לא לבד בזה. את כל מה שהוא אומר בקול יש הורים שחושבים בשקט. הם לא היו מודיעים על הפתיחה של החיידר אם לא היה להם גרעין של הורים שהתחייבו לשלוח. ועטיה הוא לא היחיד בקבוצה הזו שיש לו כבר ילד אצלנו”.
“אבל השכונה גדלה,” אני מזכירה לו. “היו לכם כמעט ארבעים ילדים השנה בכיתה א’. אתה כל הזמן אומר שזה יותר מדי”.
“אין לי בעיה שיהיה פה עוד חיידר ספרדי.” הוא בודק את הקומקום, מחליט שהמים צריכים חימום חוזר ולוחץ על המתג. “אם לומר את האמת שמנהלים לא אוהבים להודות בה, תחרות זה טוב לכולם. הבעיה היא המיתוג. אם הם החיידר למשפחות הטובות, אנחנו לכל השאר. מבינה?”
“אין לי בעיה שיהיה פה עוד חיידר ספרדי.” הוא בודק את הקומקום, מחליט שהמים צריכים חימום חוזר ולוחץ על המתג. “אם לומר את האמת שמנהלים לא אוהבים להודות בה, תחרות זה טוב לכולם. הבעיה היא המיתוג. אם הם החיידר למשפחות הטובות, אנחנו לכל השאר. מבינה?”
אני חושבת שהוא מגזים וגם אומרת לו את זה. “הם פותחים עד כיתה ג’ לכל היותר, לפי המודעה.”
“כרגע,” הוא אומר בקדרות. “אם הרישום השנה יפגע דרסטית ובנוסף נאבד תלמידים, זו יכולה להיות תחילת הסוף של החיידר. שמעתי כבר על מוסדות שזה קרה להם”.
השעון מספר לי שעוד חצי שעה אני צריכה להתחיל לקבל אמהות בטיפת חלב השכונתית, כך שאין לי זמן להפריך באריכות את התחזית האופטימית הזו. אני מפריחה כמה מילות עידוד על כך שמוסד מצוין עם הורים מרוצים לא נסגר כל כך מהר, מבטיחה שנשב לדון בעניין לעומק הערב, ומשאירה את יוסף חיים לשתות קפה ולחשוב מחשבות עגומות לבדו. כשאני מוכנה סוף סוף לצאת (המייקאפ כמובן לא חזר לשידה שלי), הוא מתנער גם כן, נעמד, ומניח את ספל הקפה בכיור.
“אני צריך כבר להיות בחיידר.”
חוסר ההתלהבות הבולט בשפת הגוף שלו מזכיר לי עד מאד את דניאל הבוקר.
2 תגובות
וואו ממש יפה שהעלתם את הנושא הזה! תודה וכל הכבוד!
מעניין!!!!