הודיה ואני מחכות בתחנת האוטובוס לקו שבע. ההמתנה כבר מתמשכת כמעט חצי שעה. הלוח הדיגיטלי הבטיח כמה פעמים שהקו מתקרב, ואז חזר בו. אין מקום לשבת. רוח מכה בפנינו, ואני מנסה לחשב אם הפרישה הנוכחית של עננים מבטיחה גשם ממש בקרוב, או שלפחות נספיק להגיע לפני כן למכירה. אין לי סבלנות ליציאה הזו. אין לי סבלנות לכלום מאז המריבה עם יוסף חיים אתמול. אם אני כבר מתגברת על עצמי בשביל הודיה, אני מתפללת בדממה, לפחות שלא אצטרך גם להירטב לגמרי בדרך.
“למה אין לנו עוד רכב!” הודיה מתלוננת. זו תלונה ישנה. לילדים יש כמובן השגות רבות על דרך ניהול התקציב המשפחתי שלנו – כלומר, בעיקר על העובדה שהתקציב הזה לא מכסה מגוון נוחויות ומותרות שבעיניהם נחוצות בהחלט – אבל הטענה בעניין רכב שני נפוצה במיוחד. ‘אבל יש לך רישיון אמא, את גם צריכה רכב!’
אני מסבירה תמיד שכבר יש לי רכב, הרכב המשפחתי שהוא של שנינו. הם מסבירים בחזרה שהרכב נמצא רוב הזמן אצל אבא, מה שנכון. אבל השכונה שלנו מציעה בדרך כלל תחבורה ציבורית סבירה לכל המקומות שאני מרבה להגיע אליהם. החיבה שלי לנהיגה מוגבלת, ובכל מקרה, יש לי אי־אילו תעדופים באשר לכסף שלנו שלא עולים בקנה אחד עם החזקת שתי מכוניות. את הילדים, עם זאת, לא מעניינים החסכונות שלנו עבורם כרגע, אלא חוסר היכולת להפליג לדרכם ברכב בכל פעם שהם רוצים לעשות זאת.
“למה לא אמרת לאבא שישאיר לנו את הרכב!” זו התלונה הבאה בתור. אני לא טורחת לענות. האמת היא שאני משתדלת לא לומר לאבא כלום מאז אתמול בבוקר. כשגעשנו שנינו במטבח. שכחת למה בכלל פתחנו את החיידר. זה לא ביזנס, תמיד אמרת שזה לא ביזנס. שזה נשמות. ממתי אתה מחליט לשנות קו בלי לתאם אתי קודם, זה פרויקט של שנינו. והוא מסרב להתקפל מול המילים שלי, מסרב אפילו להודות שהיה צריך לדבר אתי קודם. אמרתי לך שזה אחרת כשיש תחרות. למי בדיוק נעזור אם החיידר ייסגר? אני לא צריך לתאם אתך כל מילה מראש. הצעתי לך להשתתף בראיון ובעצמך לא רצית.
אמרתי לך שזה אחרת כשיש תחרות. למי בדיוק נעזור אם החיידר ייסגר? אני לא צריך לתאם אתך כל מילה מראש. הצעתי לך להשתתף בראיון ובעצמך לא רצית.
“הנה קו שבע!” אני מצביעה על האוטובוס המתקרב.
כשאנחנו ישובות באטובוס, אני מצפה שהודיה תירגע סוף סוף. את זמן ההמתנה היא בילתה בתזוזה בלתי פוסקת, בדיבור שנע מתלונות קולניות למלמולים שהתקשיתי לפענח, ובאופן כללי בהתנהגות שלא הולמת בעיני הצטרפות לאמא עייפה אחרי יום עבודה שהסכימה לנסוע איתה לשכונה מרוחקת כי היא בדיוק גילתה שאין לה שום בגד שבת חורפי נורמלי ורק מכירה יקרה מסוימת מציעה פתרון למצוקה הזו. לא שחלילה ציפיתי לתודות, אבל שפת גוף נעימה יותר היתה מתקבלת בברכה.
אני מתרגלת עבודת המידות כשהודיה ממשיכה לחטט בתיק, למלמל, להיאנח, למתוח רגליים, לרטון על ששכחה בבית את המסרק שלה והיא נראית כמו מכשפה בגלל הרוח. אני אמא ותיקה מספיק לבת נעורים כדי לא להציע לה עזרה בסידור השיער ללא מסרק. לא מתחשק לי במיוחד לשמוע כרגע תיאור של כישורי הדלים בתחום יצירת קוקו גבוה מושלם וללא כרבולות.
כשהאוטובוס יוצא מהשכונה, גווה של הודיה נרגע מעט. היא נשענת אחורה, מסתכלת עלי. “את יודעת שסוזי מימרן לומדת אתי בהקבצה באנגלית?”
אני זוכרת שסוזי לומדת איתה בכיתה. מרגישה אפס רגשי אשמה בקשר לידע הדל יותר שלי בענייני הרכב הקבצות. “אוקיי,” אני אומרת במעורפל.
“היום מלא בנות לא הגיעו, כולן עם שפעת או משהו. אז בהקבצה א’ היינו רק שבע בנות. מרב שתמיד יושבת לידי בהקבצה גם חולה, אז סוזי באה לשבת לידי. על ההתחלה ראיתי שהיא קצת מוזרה, החמיאה לי על העגילים ועל הכתב שלי באנגלית ועל זה שידעתי את כל התשובות על הסיפור שויגמן לימדה היום. לא הבנתי מה היא רוצה ממני.”
“אמרת לה את זה?” הודיה לא תמיד מפגינה טקט מעולה, גם בגיל שש עשרה.
“נו די, בטח שלא. אבל כנראה קצת הסתכלתי עליה מוזר,” היא מודה.
“ו…?” אני מדרבנת.
“ואז היא אמרה מהר, כשהיינו באמצע למלא דפי עבודה ביחד, שרק מעניין אותה לדעת אם אני יודעת איך דברים הולכים בחיידר שלנו, ואם אבא שלי מתעקש שכל הילדים במשפחה ילכו לאותו חיידר.”
קובץ ‘מימרן’ נפתח אצלי בראש. שלושה בנים. אחד מסיים ח’ השנה. אחד בכיתה ב’, אחד מכינה. כולם אצלנו בחיידר. יוסף חיים ציין באוזני עד כה את שמות כל המשפחות שביקשו להעביר ילדים לחיידר החדש. מצד שני, אולי זה משהו שקרה אחרי המריבה שלנו.
“אמרתי לה שאין לי מושג אבל לא נראה לי שהיה מצב כזה בחיידר עד היום, ולמה היא בכלל שואלת,” ממשיכה הודיה. “אז היא אמרה שאבא שלה היה מאד רוצה להעביר את יחיאל שבכיתה ב’ לחיידר החדש, הוא אומר שנראה שהם הרבה יותר רציניים מבחינת רמה של משפחות ושמירת תקנון. אבל אז הוא צריך להעביר גם את אלי שבמכינה ויש לו הפרעת קשב.”
את זה לפחות אני יודעת. אלי מימרן היה אחד מאתגרי כיתת המכינה מאז התחיל את דרכו בגנון של החיידר. ילד הפרעת קשב היפראקטיבי עם כל התסמינים, קופצני, מאתגר סמכות, מסרב לשבת במקום, מתקשה בוויסות רגשי וחושי. מאז שנות הילדות הזכורות לטוב של אלחנן לא נתקלתי במקרה כל כך מובהק של הפרעת קשב בגיל הרך, ויוסף חיים אכן הפנה אלי את אמא של אלי לא פעם להתייעץ אתי לגביו. לזכות ההורים מימרן ייאמר שהילד טופל בכל דרך אפשרית, והשנה במכינה, ממה ששמעתי, היו פחות תלונות על הכאוס שהוא מייצר.
“אז הם רוצים בכל זאת להישאר אצלנו, כי אנחנו יודעים לעבוד עם אלי?”
“לא בדיוק,” הודיה סוגרת את התיק שלה, מסתכלת עלי. “הם רצו להעביר את שניהם. אבל היא אומרת שבחיידר החדש הם רוצים לדעת על כל ילד אם יש לו אבחונים, וההורים שלה סיפרו שיש לאלי הפרעת קשב, כי ממילא כולם בגן יודעים את זה. אז סוזי אומרת שבחיידר החדש אמרו שהם לא מקבלים ילדים עם אבחונים, אין להם כלים בשבילם, הכי טוב שהוא יישאר איפה שהוא כבר נמצא”.
“כמה נדיב מצדם.”
“… אבל אבא שלה עדיין ממש רוצה להעביר את יחיאל. אז היא אומרת שההורים שלה מתווכחים כל היום. אמא שלה מפחדת שתזרקו את אלי מהחיידר אם הם מעבירים את אח שלו. אבא שלה אומר שאסור לכם לזרוק את אלי, זה לא חוקי, ושלא צריך להקריב את יחיאל בגלל אח שלו.”
להקריב. אהה. אני בוהה בחלון אל תמונת המצב הסגרירית בחוץ. אנחנו טובים מספיק בשביל ילדים שצריך להכיל. אבל לא טובים מספיק שזה לא יהיה קרבן להשאיר אצלנו את האחים שלהם.
“… בקיצור, אז היא רצתה לדעת מה אני אומרת. איך אני חושבת שאבא יתייחס לזה עם הם יוציאו רק את יחיאל וישאירו את אלי.”
אני מסתובבת אליה, מזדקפת במושב. אנחנו לא באמת נוהגים לדון עם הילדים באופן הניהול של החיידר, אבל אני מרגישה צורך עמוק ודוחק להבהיר כמה דברים, כאן ועכשו.
“אבא שלה צודק, זה לא יהיה חוקי בכלל לסלק את אלי רק כי הם הוציאו את אח שלו,” אני אומרת בשקט. “אבל זה גם לא העניין. חוק או לא, אנחנו לא היינו עושים דבר כזה.”
העיניים שלי פוגשות את שלה, ואחרי רגע היא מהנהנת, מנתקת מבט. אני נשענת חזרה, מגלה שידי קמוצות לאגרופים. בראשי רצים שוב משפטים מרגיזים מהכתבה, וטיעון הסיום של יוסף חיים לפני שטרק את דלת הבית בדרכו לשחרית. “אנחנו במלחמת הישרדות ואת מתעקשת לא להבין את זה!”
אנחנו אמנם לא ממש מדברים מאז, אבל הערב נדבר. ואני לא רוצה לדמיין אפילו סיטואציה שהוא לא מגבה במאת האחוזים את מה שאמרתי עכשו להודיה. לא היינו עושים דבר כזה.
מאוחר בערב, כשהודיה ישנה, מאושרת, ובגד סגול חדש ומזעזע תלוי בארון הבגדים שלה, אני מכינה לעצמי ספל צ’אי מסאלה ובאה להתיישב ליד יוסף חיים. הוא מקליד משהו על המחשב האישי שלו על השולחן בסלון, כי חדר הבנים שמשמש בדרך כלל כחדר העבודה שלו תפוס עדיין על ידי אלחנן.
יוסף חיים מרים עיניים, וקורא את הסימנים כמו אדם שנשוי כבר כמעט עשרים שנה. אם הייתי מביאה כוס תה גם לו, הוא היה יודע שהכל נסלח אם לא נשכח. אם הייתי מגיעה בלי משקה חם בכלל או נשארת לעמוד, הוא היה מכין את עצמו להמשך המריבה. אבל אני יושבת ולוגמת מהתה שלי, וההבעה שלו משתנה לאופטימיות זהירה. אני יודעת והוא יודע שהמריבה בעינה עומדת, אבל כרגע אין בכוונתי להתחיל סיבוב חדש.
“מימרן אמרו לך שהם רוצים להוציא את הילדים?” אני שואלת. “ככה הבנתי מהודיה היום.”
“האבא זרק לי רמז, עוד לא משהו סופי.”
אני מספרת לו את מה שסיפרה לי הודיה. הוא לא נראה מופתע לשמוע על המדיניות של החיידר החדש. כן מופתע לשמוע על הרצון להשאיר אצלנו את אלי, להעביר את יחיאל.
“הם ברצינות מתכוונים לעשות את זה? שיהיו בריאים.”
“כן, אנחנו כנראה חיידר טוב רק לילדים עם אבחונים.” אני לוקחת עוד לגימה מהתה הלוהט. “מה אתה מתכוון לעשות עם זה?”
הוא מושך בכתפיו. “מה אני יכול לעשות? אני כמובן אנסה לשכנע את האבא כשיבוא לדבר אתי ישירות.”
“הבת שלהם אמרה להודיה שהם מודאגים שנסלק את אלי אם הם יוציאו את יחיאל.”
“נו, באמת. לדעתי ההתנהלות שלהם ממש לא יפה, אבל אני לא אזרוק את אלי בגלל זה. מה הם יעשו אתו? מי יקבל ילד כמוהו אם אנחנו נזרוק אותו?”
“נו, באמת. לדעתי ההתנהלות שלהם ממש לא יפה, אבל אני לא אזרוק את אלי בגלל זה. מה הם יעשו אתו? מי יקבל ילד כמוהו אם אנחנו נזרוק אותו?”
אני כמעט קמה להכין לו כוס תה. הרוויח אותה ביושר. אבל רגע לפני שאני מממשת את הדחף הזה אני שואלת: “למה שלא תדבר עם העיתונאי שוב ותספר לו את זה? אפשר אולי לעשות סוג של המשך לכתבה ולציין שהחיידר החדש מכריח אפילו משפחות שרושמות אליו לשלוח ילדים עם אבחונים למקומות אחרים, שהוא מציע את עצמו כמקום החינוך הטוב היחיד בשכונה, אבל לא מוכן לתת את החינוך הזה לילדים עם הפרעת קשב. הפרעת קשב! זה לא איזה אבחון נדיר!”
“אויש, אסנת.”
“מה ‘אויש אסנת’?” אני מתרגזת. “זה אפילו לא לשון הרע, הם לא מסתירים את זה! זה חלק מהאג’נדה שלהם! מבחינתם זה לא תפקידם לדאוג לילדים שקצת יותר קשה איתם! אנשים יכולים להבין שזה אומר שהם לא עובדים עם הנשמה, שלא אכפת להם באמת מחינוך!”
“אנשים גם יכולים להבין שאצלנו יש בעיתיים ואצלם אין.” הוא חוזר אל מסך המחשב. “זה שאנחנו מכילים ילדים עם אבחונים זה לא משהו שצריך לפרסם, בטח לא כרגע.”
אני מזיזה את הכסא שלי לאחור, קמה, ולוקחת את הספל הריק לכיור. אם יוסף חיים רוצה גם הוא תה, הוא יכול להכין לעצמו.
תגובה אחת
פרק מדהים
כתוב יפה שנון ומעניין
תודה