“ברדוגו אומר שכדאי לארגן ערב הורים. גם הוא יבוא. גם הרב כרמי, הוא כבר דיבר אתו.”
יוסף חיים שולח אלי את העדכון כשאני באמצע גיהוץ ערמת חולצות לבנות. אני מפסיקה לרגע לגהץ, מסתכלת עליו עומד בפינת חדר הכביסה. לא שמעתי שנכנס הביתה בכלל.
“בשביל מה ערב הורים? מי שעזב בטח לא יבוא, מי שנשאר כנראה מרוצה.”
“שימור לקוחות, ברדוגו אומר.”
המגהץ חורש בנחישות עוד שרוול. “לא ממש בא לי לשמוע עוד ציטוטים של ברדוגו, תודה.”
“בסדר, זו השפה שלו. אבל זה הגיוני בסך הכל. להראות שאנחנו קשובים לרגשות ההורים, לוקחים ברצינות את הדאגות שלהם, לומדים להתנהל נכון יותר מבחינה חינוכית.”
“אה, רוצה לספר להורים שם את כל מה שאמרת בכתבה?” אני ממשיכה לגהץ. ידיים עסוקות מרגיעות את כל הגוף, לימדה אותי אמא עוד כשהייתי ילדה קטנה. לא שאני מרגישה רגועה עכשו, אבל מנסיוני העשיר תמיד יכול להיות יותר גרוע. אפילו הרבה יותר גרוע.
“אני לא מנהל עוד פעם את הדיון הזה!”
הוא לא רגוע בכלל. אולי כי הידיים שלו לא עסוקות. אני שוקלת להציע לו את הדחת הכלים החלביים במטבח הצמוד לחדר הכביסה, אבל הוא כבר נסוג צעד אחורה.
“אני רק מעדכן אותך. שלא תגידי שאני עושה דברים בלי לעדכן אותך. אנחנו מחלקים מחר את ההודעות על הערב לכל התלמידים. זה יהיה גם לאבות וגם לאמהות, כמובן.”
“תיהנה.”
“מקווה שתיהני גם את.”
אני מגיעה לכל הארועים של החיידר. לכולם. מעולם לא החמצתי שום מסיבת סידור, שום חידון פומבי. שום כלום. חוץ מפעם אחת שהייתי עם אנגינה חריפה במסיבת הסיום של כיתה ח’, ולא הפסקתי לקבל ד”שים מודאגים על העדרי.
“אני לא מגיעה,” אני פוסקת. תולה את החולצה המגוהצת על קולב. “החלטת ללכת בדרך מסוימת, בהצלחה. לא קשור אלי.”
הוא מתאדם, מתקרב חזרה לעבר המגהץ. “אני לא הקמתי כאן חיידר מתחרה, אני עושה מה שצריך לעשות וכל מה שאנשים שמבינים בזה באמת אומרים שצריך לעשות.”
“מקסים, שהאנשים המבינים יבואו לערב ההורים. מה כבר אני מבינה.”
“את מוכנה להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה?” הטון שלו מתרומם עכשו, למרות שהוא עומד ממש קרוב אלי. “אני עובד כל היום ולא ישן בלילה כדי לנסות להציל את החיידר שלנו – ואני מזכיר לך שהוא היה קודם כל החלום שלך. שלך! מי שכנע אותי לעזוב את הכולל ולפתוח חיידר? את יודעת טוב מאד שזה לא היה בתכנית החיים שלי! את שכנעת אותי כמה זה חשוב! ובפעם הראשונה שיש משבר את רוצה ללכת ראש בקיר, לשרוף את הכל – ולא יכולה לפחות להתייצב לארוע כשאני מנסה להציל את המצב!”
“את מוכנה להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה?” הטון שלו מתרומם עכשו, למרות שהוא עומד ממש קרוב אלי. “אני עובד כל היום ולא ישן בלילה כדי לנסות להציל את החיידר שלנו – ואני מזכיר לך שהוא היה קודם כל החלום שלך. שלך! מי שכנע אותי לעזוב את הכולל ולפתוח חיידר? את יודעת טוב מאד שזה לא היה בתכנית החיים שלי! את שכנעת אותי כמה זה חשוב! ובפעם הראשונה שיש משבר את רוצה ללכת ראש בקיר, לשרוף את הכל – ולא יכולה לפחות להתייצב לארוע כשאני מנסה להציל את המצב!”
“לא, כי לפתוח חיידר ממש כן היה בתכנית החיים שלי!” הידיים שלי זונחות סוף סוף את המגהץ. אני משלבת זרועות, כמו להגן על עצמי מפני המתקפה המילולית שזה עתה זכיתי לה. “אתה עובד כל היום ואני מה? מתנדנדת בערסל ושותה אייס קפה? אתה יודע טוב מאד שעשיתי בשביל החיידר הזה לא פחות ממך. נכון, היה לי חלום, ותמיד חשבתי שזה חלום של שנינו. אם החלום שלך הוא פשוט להיקרא ‘מנהל חיידר’, אז מצטערת, אני לא שם. זה אף פעם לא היה עניין של יוקרה וכבוד, בטח לא בשבילי. אתה יודע טוב מאד על מה ויתרתי בשביל החיידר, אז אל תנסה לעשות לי מצפון עכשו.”
הקול שלי קרוב מדי לטון של צעקה. אני עושה מאמץ מודע להנמיך אותו. “החלטת להפסיק להקשיב לי ולהתחיל להקשיב לברדוגו, שיהיה לך לבריאות. אבל רד ממני. אני לא חלק מההצגה הזו.”
עין אחת פוזלת אל פתח חדר הכביסה. זה השלב שמתבקשת הסתלקות דרמטית לכיוון החדר שלי. אבל יוסף חיים עדיין עומד שם, ולא מתאים לי לבקש ממנו לזוז.
הוא נראה כמי שמחפש לשוא מילים. אחרי חצי דקה הוא מסתלק בעצמו, ממלמל תחת שפמו מלמולים שלא מגיעים לאוזני. אני לא טורחת לנסות לפענח אותם. הסבירות שאזהה מילים שיעשו לי נחת היא אפסית, ומעולם לא הייתי מזוכיסטית.
*
תהילה אחותי מתקשרת אלי ביום שלפני הכנס, מעדכנת שלאמא יש תור לרופא עיניים מחר ואבא עם שפעת ולא יכול ללכת איתה.
“אמרתי לה שאני אלך איתה, אפילו שזה לא היום הכי מתאים. שלום רצה שאבוא לראות את החליפה שהוא רוצה לחתונה. תגידי, זה לא נראה לך מוגזם? בגיל עשרים ושתיים לא אמורים כבר לבחור חליפה בלי אמא?”
“תכף הוא יגרור את אשתו לקניות האלה במקום אותך,” אני מנחמת אותה. “והלוואי שאלחנן או נתנאל היו מתעניינים בפידבק שלי על חליפות. הם קונים מה שבא להם ודעתי ממש לא רלוונטית.”
“דניק יגרור אותך, את תראי,” היא מנבאה. “עניין של אופי. ילדים של אמא.”
“אולי.” המוח שלי עובד ברקע, יוצר קישורים, מעלה אפשרויות. “תקשיבי, לכי עם שלום לראות את החליפה. אני אבוא להורים ואקח את אמא לרופא.”
“את בטוחה? אני בבני ברק, בשבילך זה נסיעה.”
“אין שום בעיה. בכל מקרה לא הייתי אצלם יותר מדי זמן. ואני לא ערב חתונה.”
אני כן ערב ערב הורים, ואני מתכוונת לא רק לא להשתתף, אלא לא להיות בשטח בכלל.
*
כשהאוטובוס עושה את דרכו לבני ברק יש לי פנאי להרהר שנית במה שעשיתי. היציאה מהבית לא היתה חלקה כפי שקיוויתי. דניק הביא שלשום מהחיידר את הפתק על ערב ההורים ותלה אותו בגאווה על המקרר, והוא שאל בדאגה לאן אני הולכת כשראה אותי מתארגנת ליציאה. כשאמרתי “לסבא וסבתא בני ברק” הוא נלחץ בבירור. “אבל אמא, יש ערב הורים היום בחיידר! תספיקי להגיע?”
אלחנן, שלשם שינוי אכל במטבח במקום בחדר שלו, הרים ראש. “זה הערב שאבא עושה כדי להציל את החיידר? הוא אמר לי שהם מנסים שהרב כרמי יבוא. הוא מגיע בסוף?”
כך גיליתי שיוסף חיים ככל הנראה חזר להיות מסוגל לתקשר עם אלחנן בלי לייצר פיצוץ גרעיני. ציפור קטנה וצינית בתוכי לחשה שהוא מן הסתם חיפש מאזין אוהד ממני במשפחה כדי לתאר באוזניו את ‘פעילות ההצלה’ שלו, אבל דחפתי אותה מהר חזרה לכלוב. תתמקדי בצד החיובי, אסנת.
אמרתי לשניהם שאני לא בטוחה שאספיק לחזור בזמן, אבל סבתא ממש צריכה אותי, וערב ההורים יסתדר גם בלעדי. דניק עשה פרצופים, והתפייס בעזרת שני קרמבואים. אלחנן הרים גבה, אבל אני הזדרזתי לצאת לפני שינסה לפתח דיון.
לא אמרתי ליוסף חיים שאני נוסעת לבני ברק, אבל אני מסבירה לעצמי עכשו בפעם המי יודע כמה שלא היתה שום סיבה לעדכן אותו. כבר הצהרתי בבירור שבערב ההורים אני לא אהיה. הוא בוודאי השלים עם זה. ומה זה משנה לו אם אני נשארת בבית או נמצאת בבני ברק כשערב ההורים מתרחש בלעדי?
הציפור הצינית דוחפת רגע את הראש מחוץ לכלוב. לא משנה? אז למה היה חשוב לך כל כך לנסוע במקום פשוט להישאר בבית?
הציפור הצינית דוחפת רגע את הראש מחוץ לכלוב. לא משנה? אז למה היה חשוב לך כל כך לנסוע במקום פשוט להישאר בבית?
אני מנערת את הראש, פותחת ספר תהלים. יום רביעי. מִזְמוֹר לְאָסָף. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל. אלוקים לְבָרֵי לֵבָב. מתפללת בלחש על אך טוב. לא יודעת איך להגיע לשם בכוחות עצמי.
*
יוסף חיים מתקשר כשאמא ואני מחכות מחוץ לחדר הרופא אחרי שקיבלה את הטיפות להרחבת אישונים. היא באמצע לספר לי על עלילותיה של העוזרת המולדבית החדשה שלה כשהנייד שלי רוטט. אני מציצה על המסך ומחליטה לענות. לסנן אותו יהיה מעשה פחדני.
“את בבני ברק?” הקול שלו לא מאמין. “עוד פחות משעה אנחנו מתחילים!”.
“אני עם אמא שלי אצל רופא עיניים.”
“את יכולה לסיים מהר ולקחת מונית?”
“אנחנו עדיין מחכות בתור לרופא, אבל אני בהחלט מלווה אותה הביתה אחר כך. אחזור כנראה באוטובוס של אחת עשרה. אמרתי לך שלא אהיה בערב הזה.”
שתיקה ארוכה מהצד השני של הקו.
“את ממש עושה את זה, אה? עוזבת אותי ככה כשאני הכי צריך אותך פה.”
“אמרתי לך שלא אהיה,” אני חוזרת.
הוא ממלמל משהו, מנתק.
אני מהדקת שפתיים.
עוזבת אותי ככה כשאני הכי צריך אותך פה. ידעתי שככה הוא ירגיש, גם אם לא ידעתי שהוא יגיד את זה כך. אחרי הכל, זו הסיבה שבחרתי להרחיק עד לבני ברק, ולא רק להישאר בבית. רציתי שהוא ירגיש בדיוק את זה: נטוש.
