“לא רוצה לחזור לישיבה.”
אלחנן יושב בסלון, נשען לאחור על כסא אחד, רגליים פשוטות קדימה על כסא אחר. שונאת את צורת הישיבה הזו, אבל כרגע ישיבה אחרת עומדת בראש מעייני.
“אלחנן, תהיה ריאלי. היית בבית כמעט שבועיים.” והמשגיח התחמק מלתת תשובה ברורה ליוסף חיים כל הזמן הזה. די ברור לי שבאופן כללי הם היו שמחים להיפטר מאלחנן כתלמיד בישיבה, גם ללא התקרית האחרונה. אבל בשיחה האחרונה שניהלו בצהרים, יוסף חיים הצליח להשיג מהמשגיח הסכמה שאלחנן יכול לחזור. איך בדיוק אני לא יודעת. מאז ערב ההורים שלשום התקשורת שלו אתי מנומסת ומינימלית, וכך קיבלתי ממנו רק את השורה התחתונה.
“בסיידר, גם לי נמאס להיות בבית.” הוא מנענע את כתפיו. “רק לא רוצה לחזור לשם, המשגיח סימן אותי וכולם יחפרו לי אחרי שהושעיתי לכזה הרבה זמן. על שטויות. זה לא עניינו מה אני עושה בלילות.”
“עניינו וחצי. יש כללים. וזה לא הזמן להחליף ישיבה.”
“למה לא?” הוא תובע. “רק כי את ואבא עסוקים כל הזמן בחיידר? אני לא צריך לחיות לפי ההחלטות של עטייה הדפוק הזה. לא בא לי הישיבה הזאת יותר, לא משנה כמה חיידרים הוא פותח.”
“זה לא קשור לחיידר,” אני אומרת בתוקף. “לא מחליפים ישיבה סתם באמצע הזמן. זה התזמון הכי גרוע שיכול להיות. חכה במינימום לזמן קיץ, והכי טוב שנחפש משהו אחר רק בסוף השנה.”
“לא רוצה לסבול שם עד אז!” הוא מתעצבן.
“לא ראיתי שסבלת כל כך עד שהסתבכת בשטות של הפשקווילים!” אני מתעצבנת בחזרה.
“מה את יודעת אם סבלתי או לא!”, הוא מתלהט. “והפשקווילים לא היה שטות, לפחות היה אכפת לי מספיק לנסות לעזור לחיידר! לא כמוך שאפילו לא טרחת לבוא לערב הורים שאבא עשה עם הרב כרמי!”
לגדל ילדים עם הפרעת קשב ברמה של אלחנן דורש פיתוח עור עבה לחוצפה, אבל גם לי יש הגבולות שלי.
“אני לא נותנת לך דין וחשבון. לך תארוז את המזוודה שלך.” לא שזה יעזור, כמובן. הוא לא יארוז את המזוודה עכשו, ואני יכולה לראות אותו ממלמל משהו שנשמע באופן חשוד כמו ‘אל תגידי לי מה לעשות’. אבל בשביל אלחנן, גם מלמול במקום צעקות הוא התקדמות. אני מותירה אותו לנפשו והולכת להגיש ארוחת ערב לדניק ושריתי.
*
דניק מצוברח בארוחת הערב. אחרי תקופת אופוריה ראשונית בחיידר שלנו, הוא חזר להתלונן. “אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי,” הוא אומר, משחק בחביתה בצלחת שלו. “הם אומרים שמפחיד להיות חבר של הבן של המנהל.”
דניק מצוברח בארוחת הערב. אחרי תקופת אופוריה ראשונית בחיידר שלנו, הוא חזר להתלונן. “אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי,” הוא אומר, משחק בחביתה בצלחת שלו. “הם אומרים שמפחיד להיות חבר של הבן של המנהל.”
“לאלחנן ונתנאל תמיד היו חברים בחיידר,” אני מנסה לעודד, מוזגת עוד חלב לשוקו שלו, שחם מדי לטענתו. “תן לזה עוד קצת זמן, ויהיו לך חברים.”
“אין לי מה לעשות בהפסקות.”
“אף אחד ממש לא מוכן לשחק אתך?”
“חיים בדיחי הציע לשחק אתי בקלפים שלו, מלחמה. ובחבורה של נהוראי הם שאלו אם אני רוצה להיות איתם, הם משחקים במחבלים ושוטרים ליד הברזיות בחצר.”
“נו, זה נשמע שבהחלט יש מי שרוצים לשחק אתך!”
הוא מושך בכתפו. “אני רוצה להיות בחבורה של ישי ומנחם, אבל הם אמרו שהם לא מקבלים חדשים.”
אני נאנחת. כרגיל, הבעיות החברתיות של דניק מונעות בין השאר מהרצון שלו להתברג דוקא באליטה החברתית של כל כיתה.
הוא הולך לישון מצוברח, דורש שאשב לידו עד שיירדם. אני מנסה להסיח את דעתו, אבל הוא חוזר לחברים שאין לו, ולמה אבא מנהל, ואולי בכל זאת הוא יעבור לחיידר החדש, ואולי אבא יפסיק להיות מנהל. כמו כן ממש מזמן לא קנינו לו קומיקס חדש של חבורת תרי”ג. הסבלנות האימהית שלי ידעה ימים יפים יותר, ובסופו של דבר אני מצווה עליו להפסיק לדבר. עדיין נדרשות עשרים דקות של התהפכויות עצבניות עד שהוא נרדם.
אני הולכת לארגן את המטבח סוף סוף, והנייד שלי מצלצל. מספר לא מוכר, אבל אני מחליטה לענות בכל זאת.
“רחל וייס, המחנכת של שריתי,” מציג את עצמו קול נמרץ מהצד השני של הקו. אני מרימה גבה. נפגשנו באסיפת ההורים, והמחנכת של שריתי הרשימה אותי כאישה החלטית ופעילה. על שריתי היו לה רק מילים טובות לומר.
“הכל בסדר?” אני שואלת מיד.
“לא במאה אחוז,” היא אומרת. יש מורות שהיו מתחילות במילות הרגעה, אבל היא בבירור לא הטיפוס. “שרית נראית קצת עצבנית לאחרונה, פחות מרוכזת בשיעורים. מציירת כל הזמן גם כשמזהירים אותה להפסיק להתעסק. גם מורות מקצועיות מתלוננות על זה. הכי מדאיג מבחינתי, היא מסתבכת עם חברות במריבות על שטויות.”
“שריתי?” מעולם לא דווחו לי בעיות חברתיות בגזרה שלה.
“כן, אני יודעת. זה מפתיע. אבל במו עיני ראיתי אותה דוחפת ילדה אחרת היום כי היא הציצה לספר שהיא קראה בהפסקה. שאגב, זה גם חדש. היא בדרך כלל משחקת בחוץ בהפסקה, לא נשארת לקרוא.” היא מכחכחת. “כשקראתי לה לשיחה היא התחילה לבכות ואמרה שהיא רוצה שיעזבו אותה בשקט. עזבתי אותה, אבל אני חושבת שאת צריכה לדעת. יש משהו מיוחד שקורה? נראה שהילדה בסטרס.”
אני מאמצת את מוחי בניסיון להיזכר. מטבע הדברים שריתי כמובן נחשפה ללא מעט שיח ודיונים על החיידר בבית, אבל לא זכרתי תרומות משמעותיות שלה. היא בהחלט לא נראתה מתעניינת בנושא. מה שלא אומר כמובן שהיא לא הרגישה את מפלס העצבים המשפחתי.
“יש לנו קצת לחץ עכשו סביב המוסד של בעלי,” אני אומרת. “הקימו לו מוסד מתחרה ואנחנו מדברים על כך לא מעט. לא חשבתי שזה משהו שיכניס אותה לסטרס.”
המורה רחל מהמהמת מעבר לקו. “טוב, על פניו זה באמת לא נשמע משהו שאמור לשנות את ההתנהגות שלה עד כדי כך. אולי צריך לחשוב אם אין עוד דברים. בכל מקרה, אני מציעה שתנסי לדבר איתה, כי אני לא ממש הצלחתי. חשבתי לערב את היועצת, אבל אולי תעדכני קודם מה היא אומרת לך.”
אני מבטיחה לעשות זאת. מתי באמת דיברתי עם שריתי לעומק לאחרונה? היא עברה לי מתחת לרדאר בשבועות האחרונים. גם כששאלתי אותה מה קורה או בחנתי אותה לקראת מבחן, הראש שלי לא באמת היה איתה, כי לה לא באמת דאגתי. אוף. אני נותנת לעצמי ציון נכשל באימהות. מעולם עוד לא קרה לי שאקבל מידע על מצבו הרגשי של ילד מבית הספר לפני שאדע על כך בעצמי.
הודיה נכנסת למטבח להכין לעצמה את ארוחת הערב הדיאטטית שלה, שלפי האופנה האחרונה המרכיב העיקרי בה הוא קולרבי מגורד. אני מסתכלת עליה מפעילה את המג’ימיקס, מחכה שהרעש ידעך, ואז שואלת: “נראה לך ששריתי לחוצה ממשהו לאחרונה?”
“בטח,” היא שולפת אטריית קולרבי, טועמת, עושה פרצוף. הולכת להביא לימון ומלח לתיבול.
“ממה היא לחוצה?”
“ממה? ממה שכולנו לחוצים. כל הבית הזה נהיה בית משוגעים מאז הסיפור של החיידר החדש,” היא מנופפת בלימון כמו במגפון. “כל היום שיחות על הורים שמוציאים, הורים שרושמים, תקנונים, כתבות, ערבי הורים, החיידר החדש ככה ואנחנו ככה, ואת ואבא רבים כל הזמן. כיף חיים, מה יש לומר.”
“אני לא חושבת שזה עד כדי כך,” אני מתגוננת. “ובכל מקרה, מה שקורה עם החיידר לא אמור להדאיג אתכם.”
“אמור זה שם של דג,” היא מדקלמת את אחד ממשפטי המפתח של אמא שלי. “בת שבע רצתה לבוא ללמוד אתי למבחן בתורה עיון ולא הסכמתי כי כל הזמן יש פה מתח. שלא לדבר על אלחנן שמסתובב בין הרגלים – – – “
“אמור זה שם של דג,” היא מדקלמת את אחד ממשפטי המפתח של אמא שלי. “בת שבע רצתה לבוא ללמוד אתי למבחן בתורה עיון ולא הסכמתי כי כל הזמן יש פה מתח. שלא לדבר על אלחנן שמסתובב בין הרגלים – – – “
“הוא תכף חוזר לישיבה,” אני אומרת באופטימיות שאני לא באמת מרגישה.
“אז בטח יקרה משהו אחר. לא משנה, כבר כמה שבועות שהכל פה טרלול. אלחנן בהשעיה, דניק מיילל כל הזמן, את ואבא מתווכחים בכל דקה שהוא פה בערך, ושריתי שונאת שאתם מתווכחים. כבר כמה פעמים תפסתי אותה עם ידיים על האוזניים כשהיא שכבה במיטה עם ספר. היא אמרה שהיא מפחדת שאתם עוד פעם רבים והיא לא רוצה לשמוע.”
“חבל שלא אמרת לי.”
הקולרבי המתובל צונח בצלחת חד פעמית. היא שולפת מזלג, מתיישבת ליד השולחן במטבח. “מה זה היה עוזר? הייתם מפסיקים להילחץ מהחיידר? דיברתי אתמול עם נתנאל כשהתקשר מהישיבה ואמרתי לו שהכי טוב שלא יבוא הביתה לשבת אם הוא רוצה קצת שקט. כיף לו שיש לו פנימיה, הלוואי עלי.”
דוקא בניתי על זה שנתנאל יבוא לשבת ויביא לנו קצת נחת ורוגע. הוא תמיד היה הילד החלק שלנו, זה שמוציא מאה בכל המבחנים, מסתדר עם כל החברים, ואפילו לא מנסה את כוחו בחינוך ההורים. אם הוא באמת יודיע שהוא לא מגיע לשבת… לא, אני לא מוכנה לזה. לא יכולה. זה אולי לא הקש הכי גרוע, אבל זה עדיין עלול להיות הקש שישבור אותי סופית.
הודיה אוכלת בנחת את הקולרבי הקצוץ, ואני מתחילה מיכנית לאסוף את הכלים לכיורים.
אם מישהו מההורים שעדיין נותנים בנו אמון היה יודע מה קורה בבית שלנו עכשו, אני תוהה, האם בכלל היו נשארים לנו תלמידים?
תגובה אחת
פרק מעולה!!