כשעבדתי בשניידר, התנתקות מענייני הבית בעבודה היתה קלה עבורי. בית חולים הוא יקום אחר. הייתי מגיעה על הבוקר למשמרת יום אחרי שהשארתי בית שרק התחיל להתעורר, או מופיעה למשמרת לילה אחרי יום מסחרר של אמא לילדים קטנטנים, והמוח שלי פשוט נעל את תיקיית ‘בית’ ברגע שנכנסתי בשערי בית החולים. במדי אחות, הייתי ממוקדת לגמרי בעבודה שלי: קבלת העדכונים הנדרשים על הילדים המאושפזים, מעבר בין החדרים, בדיקות חיוניות, מתן תרופות, החלפת תחבושות, שיחות הרגעה עם הורים מותשים, תשומת לב לילדים עצמם. וכמובן, אתגרים שהצטיינתי בהם כמו בדיקות דם ועירויים לילדים שכל מראה של מחט גורם להם להתקף פאניקה. הייתי כל כך טובה בלגרום לילדים לשתף פעולה עם בדיקות, שמאשה האחות הראשית אמרה לי פעם שאני צריכה לשקול קריירה של ליצנית רפואית. לא שקלתי, אבל בהחלט הייתי גאה במחמאה.
הייתי מסיימת משמרת כשאני מותשת לחלוטין אבל מלאת סיפוק. אף פעם לא הרגשתי שבזבזתי זמן בעבודה, או שמוטב היה לו הייתי בבית. מלבד שיחות חירום בודדות שקיבלתי במשך השנים, לא חשבתי בכלל על הבית בזמן העבודה. הייתי אסנת האחות – והאחות הכי טובה שיכולתי להיות. רק כשיצאתי מבית החולים בדרכי לתחנת האוטובוס הסמוכה הייתי מעבירה את הטלפון חזרה ממצב שקט למצב רגיל, ומרשה לעצמי לחשוב שוב על היקום האחר, שמחוץ לבית החולים.
העבודה בטיפת חלב שונה בהרבה דרכים, וזו אחת מהן. אני אף פעם לא נזרקת לתוך מערבולת של עשייה שמאפשרת ניתוק אוטומטי מהעולם שבחוץ. הקצב לרוב רגוע, האווירה נטולת דחיפות. אני כמובן לא מזלזלת בחשיבות העבודה שאני עושה, אבל גם לא יכולה לומר שאני שוכחת את כל הטרדות הפרטיות שלי ברגע שאני דוחפת את דלת הכניסה ונכנסת למבנה המסומן בשלט של “התחנה לבריאות המשפחה”. כמובן, זה לא ממש עוזר שהחיים בחוץ פוגשים אותי גם שם: יש הרבה יתרונות בלעבוד בתוך הקהילה שלך עצמך, אבל זה אחד החסרונות. קצת קשה לחשוב רק על חיסונים ומבדקי התפתחות כשמולך יושבת אישה שרק אתמול פטפטתן יחד על הספסל בגינה, או במקרה שלי – שפגשת רק אתמול באירוע של החיידר.
מעולם לא הבנתי נשים שרוצות לעבוד מהבית. כשאני בבית, הכל סביבי מזכיר לי את ענייני הבית. ערמת הכביסה על הספה לא רק רומזת לי שצריך לקפל אותה, היא גם מזכירה שכמעט כל המכנסיים של דניק נשחקו באיזור הברכיים, שחולצת התלבושת של שריתי כבר צמודה מדי, ושהשמלה החדשה של הודיה ממש לא מחמיאה לה.
אבל גם בלי הניתוק המוחלט של בועת בית חולים, אני אוהבת את האפשרות לשים בצד את שאר ענייני החיים כשאני עובדת. מעולם לא הבנתי נשים שרוצות לעבוד מהבית. כשאני בבית, הכל סביבי מזכיר לי את ענייני הבית. ערמת הכביסה על הספה לא רק רומזת לי שצריך לקפל אותה, היא גם מזכירה שכמעט כל המכנסיים של דניק נשחקו באיזור הברכיים, שחולצת התלבושת של שריתי כבר צמודה מדי, ושהשמלה החדשה של הודיה ממש לא מחמיאה לה. וככה זה בכל פינה בבית: הסדר והבלגן, החשבונות והפתקים מהמוסדות, המקרר והמקפיא, החדר שלנו והחדרים של הילדים. הכל משדר לי רשימה בלתי נגמרת של משימות, ואני פשוט לא יכולה להתעלם ממנה.
בטיפת חלב, גם בלי הניתוק של יקום־בית־חולים, המשימות שמהבהבות לי הן משימות העבודה. גם אם קשה יותר להתרכז בהן, זה אפשרי. או לפחות, זה אפשרי עד שליה המזכירה מעדכנת אותי על הלו”ז הדליל שלי לבוקר זה. יום חמישי בשבוע, אלחנן חזר לישיבה בפרצוץ חמוץ ותחת לחץ לא מתון של יוסף חיים, בבית עדיין אווירת ‘זהירות מתח גבוה’, אבל בעבודה אני מצפה ליום רגיל. אלא שאז אני מגלה שרשימת המטופלים שתלתה ליה על הדלת שלי קצרה באופן לא רגיל בכלל.
אני לא מחבבת במיוחד את ליה. היא יחסית בסדר בתור מזכירה, אבל לדבר איתה דורש ממני תרגול שליטה עצמית וסבלנות מהסוג שאני צריכה להפעיל עם המתבגרים שלי. אני מניחה שבימינו אסור להגיד על מישהי כמוה שהיא טיפשה – אולי מותר לומר ‘מאותגרת אינטליגציה’?
“היי אסנת,” היא מבזיקה אלי חיוך מאחורי מסך שערות ערמוניות, הצבע החדש שלה החל משבוע שעבר. “מה קורה?”
“זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת,” אני אומרת. “למה אני מקבלת כל כך מעט ילדים הבוקר, בעצם? אני עובדת שעות רגילות היום.”
“כן, אני יודעת, אבל היו הרבה שינויים.”
“איזה סוג של שינויים?” אני באמת לא מבינה מה היא אומרת.
“כאילו, אמהות התקשרו וביקשו אחות אחרת, את יודעת. את בתיה או את אולגה או את נורית. זה לא בגללך – – – ” היא ממהרת להרגיע. “שאלתי אותן, את יודעת, אנחנו צריכים לדעת אם יש בעיה אם איזו אחות או משהו. פשוט אמרו שלא נעים להן ממך, משהו על בית הספר שבעלך מנהל.”
אין מצב. אין מצב שמה שאני שומעת נכון. אני בוהה בה.
“אמרתי להן שזה לא כדאי וכולן עמוסות,” היא מעיפה את המסך הערמוני אל מאחורי כתפיה, “ובאמת חלק יצטרכו לחכות עכשו לחיסונים, וחבל. אבל בעיה שלהן, את יודעת. סידרו לך לו”ז רגוע, מה רע? במיוחד שאת נראית כל כך גמורה לאחרונה”, היא מצחקקת, ובאוזני זהו צליל אכזרי של לעג לרש. אבל אני כופה על עצמי איפוק, ממלמלת משהו על כך שאני צריכה לברר את זה, ועושה את דרכי חזרה אל החדר שלי.
הלו”ז הרגוע שאני אמורה להודות עליו לא מספק לי שום רוגע. כשאני הולכת להביא חיסונים אני בודקת את התווית על כל אחד ארבע פעמים, כי אני לא מרוכזת, ומפחדת מתוצאות חוסר הריכוז. אני מנסה לתת להורים ולילדים שכן מגיעים את תשומת הלב שמגיעה להם, אבל הראש שלי פשוט לא שם. צדקו האמהות שבטלו את התור אצלך, לוחש קול ציני בתוכי. תראי אותך. כמה ביטולים על רקע אישי וכבר את שלולית. את יודעת שזה לא בגלל סיבות מקצועיות, אפילו ליה עם מוח הציפור שלה הבינה את זה. אלה אמהות שהוציאו ילדים מהחיידר שלכם, הכי מובן בעולם שלא נעים להן.
הכי מובן בעולם, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם כזה.
*
יוסף חיים חוזר מערבית עם רולדת אגוזים שהוא מניח בזהירות במרחק קטן ממני, שיושבת ליד השולחן בסלון ומציירת שער למחברת גיאוגרפיה של שריתי. לדובב את שריתי בעניין שינוי ההתנהגות שלה בבית הספר התברר כמשימה מורכבת, אבל אחרי כמה פניות ללא מוצא בנסיונות שיחה, נזכרתי שמזמן היא לא ביקשה ממני לצייר שערים ושאלתי אם היא לא צריכה אחד במקרה. התברר שהיא דוקא צריכה, ואחרי כמה מלמולים של ‘אבל אין לך זמן אז לא ביקשתי’, הבעתה הצטהלה בבירור כשהבטחתי שער מושקע למחברת גיאוגרפיה החדשה שלה.
העיפרון חדל מלנוע על הדף כשאני מרימה עיניים אל הרולדה. יום חמישי, אבל אני יודעת שהעוגה לא נקנתה לשבת אלא עבורי. מילוי האגוזים מסגיר את המטרה: מנחת פיוס. אולי פעם יוסף חיים ילמד לנסות לפייס אותי בדרכים שלא כוללות סוכר, אבל זה כנראה לא יקרה בעשורים הקרובים.
“תודה,” אני אומרת לקונית. “באמת מזמן לא קנינו את העוגה הזו.”
הוא נאנח קלות כמו אדם שהצליח להתגבר על פלונטר מציק במיוחד. “אל תתני לשריתי לגמור לך אותה.” היחידה בבית שאוהבת רולדות אגוזים כמוני.
“היא לא תגמור לי אותה, אבל אני צריכה לגמור את השער למחברת שלה.” אני חוזרת להתרכז בעיפרון ובדף כשאני מציירת סביב מפת הים התיכון אלמנטים קטנים שייצגו מדינות על חופיו.
“אם מדברים על דברים שמזמן לא עשינו,” יוסף חיים מושך כסא לעצמו, מתיישב. עדיין מרחק זהיר ממני, אבל לא גדול מדי. “חשבתי היום שאחרי כמה שבועות משוגעים כאלה לגמרי מגיעה לנו חופשה. אולי ניסע לשבת? הודיה כבר מספיק גדולה להישאר עם הקטנים. או שהם יכולים להתארח. או אם את לא רוצה בשבת, אפשר לקחת צימר באמצע השבוע, או – – – ” הוא מהסס, מסתכל לעברי.
“אם מדברים על דברים שמזמן לא עשינו,” יוסף חיים מושך כסא לעצמו, מתיישב. עדיין מרחק זהיר ממני, אבל לא גדול מדי. “חשבתי היום שאחרי כמה שבועות משוגעים כאלה לגמרי מגיעה לנו חופשה. אולי ניסע לשבת? הודיה כבר מספיק גדולה להישאר עם הקטנים. או שהם יכולים להתארח. או אם את לא רוצה בשבת, אפשר לקחת צימר באמצע השבוע, או – – – ” הוא מהסס, מסתכל לעברי.
אני מסיימת לצייר את הפיצה שמסמלת את איטליה ומניחה מידי את העיפרון. חופשה. בעבודה אי אפשר להתנתק, אולי בצימר אפשר? להשאיר מאחור את הבית על מיליון המשימות שלו, את העבודה שבה מכרות ותיקות כבר לא רוצות לראות אותי, את החיידר. בעיקר את החיידר.
אבל עם יוסף חיים, אני יודעת, החיידר לא יישאר מאחור. והוא אולי רוצה להתפייס, אבל הוא לא אומר שהוא טעה. לא מבטיח שהחזון המקורי שלנו יישמר. ואם ניסע לחופשה יחד, לא נוכל שלא לדבר על זה. יותר נכון, לא נוכל שלא לריב על זה.
אין לי כוח. אבל בכל זאת, המילה ‘חופשה’ מדברת אלי. אני רוצה לנסוע. צימר מוקף ירוק. בצפון. ציוצי ציפורים ואף אחד שמכיר אותי. אני רוצה.
ואני יודעת גם עם מי אני רוצה לנסוע, וזה לא יוסף חיים.
“אני באמת מרגישה שאני צריכה חופשה,” אני אומרת. “כמה ימים בצפון יעשו לי טוב. אבל אני רוצה לנסוע עם הבנות. רק אני והן. אנחנו צריכות את הזמן הזה ביחד.”
יוסף חיים שותק דקה ארוכה, ואז: “אם זה מה שאת רוצה…”
זה מה שאני רוצה.
2 תגובות
האמת, לא אוהבת את תיאור המריבה בין הבעל לאישתו
חילוקי דעות זה דבר לגיטימי, ועדיין כשבעל מתאמץ לפייס, עם עוגה או בלעדיה, אני מצפה בזוגיות תקינה שהאשה תתרצה
להתאמץ לשמור על סטטוס המריבה – לא לגיטימי בעיניי.
גם אני חושבת כך…
אם לא לגמרי,לפחות לתת לבעל הרגשה נעימה יותר