אני יושבת על כסא נדנדה קלוע קש ומתנדנדת. לאט. בכל זאת יש לי כוס קפה ביד.
בלילה ירד קצת גשם, ועכשו עומד באוויר ריח אדמה רטוב ומענג שמתערבב בריחות הרוזמרין והלבנדר שגדלים כאן בגינה. האוויר צלול והנוף הגלילי פרוש לפני, ירוק עשיר עם שמים בגון הכחול העמוק שבטח גורם לציירים ולמשוררים להזיל דמעה.
אבל אני לא ציירת ולא משוררת. אני רק יודעת שלו הייתי מזמינה צימר באלי־אקספרס, ככה בדיוק הוא היה נראה. בנוי מקורות עץ, נטוע בתוך גינה עם גפנים ועצי זית, שיחי תבלין ופרחים שאני לא מזהה, אבל הם צבעוניים ונוכחים. וכמובן, שני כסאות נדנדה קלועים. קחו את כל הרכיבים האלה, שימו אותם בצפון ביום לא סגרירי ולא שרבי, וזו חופשת החלומות שלי. מי צריך מלון חמישה כוכבים?
פעם ראשונה שאני בהר כנען, אבל הצימר כאן מסמן וי על כל הרשימה שלי. מתאים לי גם הפעם להיות רחוקה יותר ממרכז העניינים בצפת. הבטחתי לבנות שניסע אחר כך לתוך העיר, נבקר בגלריות, נטייל במדרחוב. אבל את הבסיס שלנו רציתי הכי שקט שאפשר. שקט שמאפשר להקשיב לכל ציוץ של ציפור. וקיבלתי.
השעה תשע בבוקר כשהודיה מפציעה לידי, בחלוק קטיפתי ורוד מעל הכותונת ושיער סתור להפליא. היא שוקעת לתוך כסא הנדנדה השני ומביטה עלי. “את ערה מזמן?”
“בוקר טוב,” אני אומרת. “משבע, בערך.”
“יו, ומאז את פה? אין לך אפילו ספר.”
זה נכון. התפללתי שחרית והחזרתי את הסידור לצימר, ומאז אני פשוט יושבת שם. מקשיבה. לשקט. לעצמי. אני מתלבטת אם לומר לה את זה, אבל היא כבר עוברת לנושא מעניין יותר: היא עצמה. “ישנתי מעולה, מזמן לא ישנתי ככה. ואיזה כיף המזרנים פה! תשאלי אותם מאיפה הם קנו אותם, הם חלום. תקשיבי, את מבינה שתכף הכיתה שלי מתחילה ללמוד דקדוק ואני בצימר? פונדק תהרוג אותי, גם ככה היא טוענת שאני לא לוקחת את המקצוע ברצינות.”
“סיכמנו שאת לא מספרת לאף אחד למה את נעדרת,” אני מזכירה לה. ליוסף חיים ולי היה עוד ריב בונוס קטן על חוסר החינוכיות של התכנית שלי לקחת את הבנות באמצע השבוע, על חשבון לימודים, לחופשה אתי, ואז להזהיר אותן לא לדבר על כך בבית הספר. הריב נשאר קטן כי אמרתי לו שהוא צודק לגמרי אבל אני עושה את זה בכל זאת.
“אני לא אספר, אל תדאגי. מה אני נראית לך? תדאגי משריתי, אם כבר.”
אני דואגת משריתי באופן כללי. היא שמחה בהחלט על הגיחה הלא צפויה לצפון ונרדמה אתמול באושר אחרי בילוי בג’קוזי, אבל שיחה מלב אל לב על אודות ההתנהגות שלה לאחרונה בבית הספר לא ממש התפתחה בינינו.
אני דואגת משריתי באופן כללי. היא שמחה בהחלט על הגיחה הלא צפויה לצפון ונרדמה אתמול באושר אחרי בילוי בג’קוזי, אבל שיחה מלב אל לב על אודות ההתנהגות שלה לאחרונה בבית הספר לא ממש התפתחה בינינו.
“אף פעם לא יצאנו ככה, רק אנחנו ואת,” אומרת עכשו הודיה. “דניק לא יסלח לנו אף פעם.”
עוד נקודה כאובה. דניק בהחלט הרגיש מקופח והביע את רגשותיו בגילוי לב מרשים. אבל לא היתה לי ברירה. הוא רק התחיל חיידר חדש, ואם יוסף חיים הצליח לבלוע איכשהו את חוסר החינוכיות שלי בכך שאפשרתי לבנות להפסיד לימודים, לו הייתי מנסה לקחת אתי גם את דניק הוא בהחלט היה עולה על בריקדות. חוץ מזה, באמת הרגשתי צורך ביציאה רק שלנו, בנות המשפחה.
“הוא יסלח בסוף. הבטחתי לו פליימוביל פיראטים.” אין ספק שאני עולה מעלה מעלה בדרגות ההורות החינוכית. “אבל חשבתי שטוב שנצא פעם רק אנחנו, עזרת הנשים של המשפחה.”
“אה, אני לא מתנגדת בכלל. כמה שיותר, יותר טוב.” היא מפהקת, נשענת אחורה ומתנדנדת. “את בטח צריכה חופשה, עם כמה שאת לוקחת ללב את החיידר.”
“באמת?” עד היום לא שמעתי ממנה שום דבר שמתקרב לאמפתיה בנושא. “חשבתי שלדעתך כולכם צריכים חופשה ממני ומאבא בגלל החיידר.”
“גם וגם. אמרתי לך שנמאס לכולנו כבר לשמוע על זה. אבל בטח גם לך נמאס.”
“אף פעם לא נמאס לי מהחיידר, אבל הייתי שמחה שדברים יתנהלו שם כמו תמיד, במקום כל השינויים לאחרונה.”
“אבל זה הכל בגלל החיידר החדש, לא? זה נורמלי שפותחים עוד מוסדות. מה חשבתם, שתמיד תהיו החיידר הספרדי היחיד בשכונה?”
“זה נורמלי,” אני מודה. “וכנראה פשוט לא חשבנו מדי על תחרות כל עוד היא לא היתה. אבל מה שלי מפריע הוא איך החיידר שלנו מתחיל להשתנות בגללה.”
“אה, כן. שמעתי אותך ואת אבא מתווכחים על זה. פעמיים או שלוש או עשר.” השיער שלה מתבדר ברוח כשהנדנוד מגביר קצב. “בואי לא נדבר על זה גם פה, פליז.”
דמות מופיעה בשביל הקצר שמוביל השער בגדר הגובלת בבית בעלי הצימר. סוודר אדום עבה, נעלי בית צמריריות, שתי צמות חומות־כסופות. ברטה, בעלת הבית־צימר שלנו, נראית גם היא כאילו הוזמנה מקטלוג של בעלות־צימר־גלילי־פסטורלי.
“בוקר טוב!” היא מזמרת בעליזות כשהיא מגיעה אלינו. “איך ישנתן? אהבתן את המזרנים החדשים שלנו? הכל בסדר? זכרתן להדליק דוד כדי שיהיו מים חמים? יש לכן כל מה שאתן צריכות?”
היא מחברת שאלות כמו חרוזים, אחת ועוד אחת עד שנוצרת שרשרת, והיא עוצרת לנשום.
“הכל נהדר,” אני סוגרת את השרשרת. “תודה שאת שואלת.”
“נו, בטח. אני צריכה לדעת שהאורחים מרוצים. או האורחות,” היא מחייכת ושתי גומות צצות בלחייה. בין הצמות לגומות הדמיון שלה לילדה מבוגרת הולך וגובר. “עשינו כאן שינויים לאחרונה. לא שהיו ביקורות שליליות, את יודעת? את יכולה לקרוא באינטרנט, כל מי שהיה פה רק מחמיא. אבל הרגשתי שזה לא לגמרי החלום שלי.”
“מה היה חסר?” שואלת הודיה.
ברטה טופחת על גב כסא הנדנדה שלה. “זה, למשל. היה פה ריהוט גן רגיל, וזה היה לי פשוט לא נכון. מי מגיע לחופשה בשביל לשבת בגינה כזו יפה על כסאות מפלסטיק? הורס את כל ההרגשה. מצד שני, רציתי דוקא כסאות נדנדה קלועים. כאלה. אבל כשפתחנו כאן כבר חרגנו מהתקציב ועומר לא הסכים להוציא עוד כסף על כסאות נדנדה. היו זולים, שלא תחשבו, אבל אני רציתי מספיק גדולים, מספיק נוחים, ושיחזיקו מעמד. אז זה חיכה. עכשו יש.” עוד טפיחה על הכסא.
“וגם, המזרנים. הם לא היו פולירון. אני חושבת שמזרנים צריכים להיות רק פולירון. אבל עומר, נו, אמר שהמזרנים שהוא השיג מחנות של חבר בהנחה מספיק טובים. והם היו מספיק טובים. אבל אני ישנה רק על הכי טובים של פולירון, אז מה, לא לפרגן את זה לאורחים שלי? אז חיכיתי, וידעתי שבהזדמנות הראשונה אני אחליף. וזה הדגם הכי שווה של פולירון, שתדעו, לא ספרתי את המחיר בכלל.”
“הם מהממים,” אומרת הודיה. “בדיוק אמרתי לאמא שלי שהיא צריכה לברר מה זה המזרנים האלה, אני רוצה כזה גם בבית.”
“זה שינה אחרת, נכון?” ברטה זורחת אליה. “כמו לישון על עננים! אנשים שיוצאים לחופשה צריכים לישון כמו שצריך, אחרת מה הפואנטה? ואז הסתכלתי על הגינה שבאמת היתה די מושלמת – חוץ מהכסאות נדנדה שכבר אמרתי לכן עליהם – אבל כדי להיות מעודכנת הסתכלתי גם בפינטרסט וגיליתי מלא רעיונות לקישוט גינה שלא הכרתי. אז בנינו את השובך הזה – ” היא מצביעה על מבנה עץ קטן לצד הגדר, “והוספנו את עציצי החימר ההפוכים בחלק מהערוגות, אבל הכי־הכי… שמתן לב לדבר הכי מקסים פה?”
אויש. כשנהניתי מהגינה ראיתי עצים, שיחים, פרחים. אפילו זיהיתי את העצים ואת השיחים, גם אם רוב הפרחים נותרו אנונימיים לגבי. אבל לא שמתי לב עד עכשו לא לשובך ולא לעציצים ההפוכים, כך שחשדתי שגם ‘הדבר הכי מקסים פה’ נעלם מעיני.
“הכל מקסים,” אני מנסה. “יש כזו הרמוניה, קשה לנחש מה הוספת רק לאחרונה.”
“כן, כי הוא באמת משתלב! אבל הוא חדש, תראו,” היא מצביעה על דמות בצבע חום אפרפר, לשמאלו של עץ הזית. הודיה ואני קמות שתינו כדי להסתכל מקרוב.
“זה – – – צב!” אומרת הודיה בקול הלום. אכן, צב. עומד על רגליו. חבוש כובע מצחיה. מחזיק משהו מעל כתפו.
“צב סולארי!” צוהלת ברטה. “את רואה מה יש לו על הכתף? זה מוט שמחובר למנורה סולארית שמאירה בלילה! זה מקסים! נכון שמוסיף אישיות לגינה?” היא מסתכלת עלי ומרצינה. “את יודעת, תמיד רציתי דמויות בגינה. כמו גנומים בגינות אנגליות. אבל גנומים, בישראל זה מצחיק, עומר אמר. ואז מצאתי את הצב הזה. ועומר כבר לא התנגד. האמת, גם לגנומים הוא כבר בטח לא היה מתנגד.”
“צב סולארי!” צוהלת ברטה. “את רואה מה יש לו על הכתף? זה מוט שמחובר למנורה סולארית שמאירה בלילה! זה מקסים! נכון שמוסיף אישיות לגינה?” היא מסתכלת עלי ומרצינה. “את יודעת, תמיד רציתי דמויות בגינה. כמו גנומים בגינות אנגליות. אבל גנומים, בישראל זה מצחיק, עומר אמר. ואז מצאתי את הצב הזה. ועומר כבר לא התנגד. האמת, גם לגנומים הוא כבר בטח לא היה מתנגד.”
“הוא הסכים לכל השינויים שעשית הפעם?” שואלת הודיה. אני יכולה לראות שלדעתה עומר היה צריך להטיל וטו על הצב לכל הפחות.
“את רואה מה זה! טוב, ברור שכבר לא היינו בכזה מינוס כמו כשבנינו את הצימר בהתחלה. אבל גם באופן כללי כבר לא כזה אכפת לו,” היא מושכת כתפיים מרופדות צמר אדום. “הצימר תמיד היה החלום שלי, עומר התלהב בהתחלה. וגם עכשו הוא זורם, שלא תחשבו. אבל כבר שש שנים הצימר עומד פה, מבחינתו זה כבר משעמם, יש לו פרויקטים אחרים. אני, זה רק הנכדים והצימר.” היא מחייכת אלינו. “ככה שהפעם עשיתי מה בא לי והוא כבר לא התערב. בשבילי זה עדיין חלום, בשבילו זה רק תוספת הכנסה. או הוצאה.” היא מצחקקת.
כשהיא נעלמת חזרה בביתה הסמוך, הודיה נכנסת לצימר כדי להתלבש ולבדוק מה עם שריתי, אבל אני חוזרת לאטי אל כסא הנדנדה ושוקעת בו. אני לא מתנדנדת הפעם, רק יושבת. יושבת בחיבוק ידיים, פשוטו כמשמעו.
אולי לבנות חלום בשניים זה תמיד מסובך. ואולי זה מפסיק להיות מסובך רק אם מישהו משחרר את החלום. הצימר היה של ברטה ועומר, ועכשו ברור שהוא של ברטה, וזהו. אבל בחלום שלי עומר הפרטי שלי מושקע לגמרי, ולא הייתי רוצה שיהיה אחרת.
אבל אני גם לא רוצה להתעורר אל צב סולארי על המדשאה.
2 תגובות
וואו סוף סוף הגיעה התובנה המתבקשת 😍 סיפור מרתק!!
נהנית מאוד מהסיפור! התיאור של המתבגרת אותנטי !