“למה הם אוהבים כל כך תכלת?” שואלת שריתי.
שאלה במקומה אחרי כל המוטיבים בתכלת שראינו בבתי הכנסת, והחלונות, הדלתות והמעקים הרבים בצבע זה. אבל מה שגרם לשאלה לפרוץ היו דוקא התצוגות בסמטת אלקבץ. מגוון ציורים ויצירות אמנות, אבל תכלת שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
“אולי כי מרגישים פה כמו עיר שנבנתה כמעט בשמים,” מציעה הודיה.
“יש איזה קשר קבלי,” תורמת גם אני תשובה. “תכלת בתור צבע נגד עין הרע, או משהו כזה.”
“אני לא אוהבת תכלת,” מצהירה שריתי בתוקף. “מזכיר לי מדי את התלבושת.”
“בגלריה הזו בקושי יש תכלת,” הודיה מצביעה לעבר חלון ראווה שטוף ססגוניות. “המון אדום, מצד שני.”
האדום הוא בעיקר רימונים, מתברר לנו כשאנחנו מתקדמות לעבר התצוגה. מוטיבים של שבעת המינים משולבים בכל הציורים, אבל ברור שלאמן או לאמנית יש חיבה מיוחדת לרימונים, כי הם מופיעים בהמוניהם, בכל הגדלים.
דמות מתקרבת לפתח, טורבן לבן גדול ושמלה פרחונית. צפת לא מאכזבת בינתיים בהתאמה לקלישאות. “אני תמרה,” היא אומרת בחיוך ובמבטא ספרדי קל. “ברוכות הבאות.”
“אנחנו נהנות מהצבעוניות של הציורים,” אני אומרת לה.
“למה כל הזמן רימונים?” אומרת הודיה.
ושריתי צווחת בהתרגשות: “תראו, יש פה תינוקות שרוכבים על רימונים!”
היא מצביעה על התמונה, שמציגה תינוקות שמנמנים וורודי לחיים משתרעים על רימונים שונים, משל היו פופים או כורסאות נוחות.
“רימונים זה הפרי הכי יפה בעולם,” אומרת תמרה בנחת. “הוא היה צריך להיות פרח, לא פרי,” היא מהנהנת לעברנו. “ותינוקות, טוב, אני יכולה לתת לכם הסבר אמנותי.” שתי גומות עולות בלחייה. “אבל האמת היא שאני פשוט אוהבת תינוקות. הייתי מיילדת כמה שנים. לפעמים אני עדיין מתגעגעת לזה.”
“רימונים זה הפרי הכי יפה בעולם,” אומרת תמרה בנחת. “הוא היה צריך להיות פרח, לא פרי,” היא מהנהנת לעברנו. “ותינוקות, טוב, אני יכולה לתת לכם הסבר אמנותי.” שתי גומות עולות בלחייה. “אבל האמת היא שאני פשוט אוהבת תינוקות. הייתי מיילדת כמה שנים. לפעמים אני עדיין מתגעגעת לזה.”
הודיה רוצה להכנס לגלריה. אני רוצה שלא יהיו אי הבנות. יש לי מושג כלשהו כמה עולים הציורים כאן. “נוכל להכנס – רק כדי להסתכל?”
“כן, בטח,” היא אומרת וזזה מהפתח. “כמעט כל מי שבא זה רק כדי להסתכל. אני שמחה שמסתכלים.”
אנחנו בפנים, בוחנות תמונות. הרבה עצים, הרבה נוף צפתי, הרבה רימונים. ופה שם – תינוקות. תמיד במקומות לא צפויים. תמיד בלי מבוגר בסביבה. תמיד בין שבעת מינים או אלמנטים של טבע.
“היית מיילדת כאן בארץ?” אני שואלת את תמרה.
“כן, למדתי פה להיות אחות,” היא אומרת. “המשפחה שלי עשתה עלייה מארגנטינה כשהייתי בתיכון, אבל אני יודעת שעוד יש לי מבטא.” הבזק גומות נוסף.
“גם אני אחות.”
“באמת? איפה למדת? אני למדתי ועבדתי בירושלים. שערי צדק ואז הדסה, אחרי שהפכתי מיילדת מוסמכת. אהבתי את העבודה בסך הכל. אבל תמיד ציירתי, ובסוף – – – ” היא מושכת בכתפה. “בעלי קיבל ניהול במפעל כאן, אבל אני לא הסכמתי בשום אופן לעבור”, היא צוחקת. “בסוף הצבתי תנאי שעוברים רק אם אני פותחת כאן גלריה, אפילו אם זה לא משתלם כלכלית. התחלה חשבתי שאשלב, שאהיה מיילדת בזיו במקביל לגלריה. אבל זה לא כזה פשוט. ופתאום מצאתי את עצמי חזק בסצנה של האמנות, ורוצה ללמד גם אחרים… אז אני כבר חמש שנים בחוץ. אבל עדיין מתגעגעת לרגע הזה, שתינוק נולד.”
“תמיד קינאתי קצת במיילדות,” אני מודה באוזניה. “כשחשבתי על קורס על־בסיסי, תמיד הספק שלי היה בין מיילדות לילדים. את יודעת, להיות אחות טיפול נמרץ ילדים. או אולי להתמחות באונקולוגיה ולעבוד עם ילדים.”
“עבדת עם ילדים?”
“בשניידר, כמה שנים טובות.”
“ילדים היה לי קשה. לראות אותם סובלים. הערצתי את האחיות שיכלו לתת להם מה שהם צריכים, ולהורים שלהן. אני רק הרגשתי שכואב לי איתם.” היא מצטמררת קלות. “לא, אני רציתי להיות במחלקה שמחה. או שמחה בדרך כלל. את כל הסיפורים הלא שמחים אני סוחבת אתי עדיין.”
“הייתי טובה עם הילדים,” אני אומרת את האמת. “הם אהבו אותי וידעתי לגרום להם לשתף פעולה.”
“וידעת בטח גם לא לקחת ללב מדי,” היא מהנהנת אלי. “זה דבר גדול.”
שריתי מושכת בשרוולי. היא ראתה מספיק ציורים נטולי תכלת דומיננטית, ועכשו היא רוצה גלידה, שכדי להשיג אותה נצטרך לעזוב את אזור הגלריות.
“פנקייק,” אומרת הודיה.
“גלידה,” חוזרת שריתי בתוקף.
“נו באמת,” אומרת אני. אני מודה לתמרה ועוזבת יחד איתן את הגלריה, מבטיחה שנחפש מקום שמספק גם פנקייקים וגם גלידות.
כשאנחנו יוצאות מהסמטא לחפש מקום כזה אני קולטת פתאום את עומק תחושת הרווחה שלי: תמרה לא שאלה אותי מה אני עושה היום.
*
אנחנו חוזרות לצימר אחרי ארוחת ערב של פנקייקים וגלידה בבית קפה עם נוף פנורמי עוצר נשימה. מהנוף נהנית בעיקר אני. הבנות מתרכזות בסוכר. אבל איפשהו בין הגלידה הראשונה והשניה שאני מפרגנת לשריתי היא גם מתחילה לדבר סוף סוף על כמה שבית הספר מעצבן, ואולי נעבור לצפת וזהו. רק שאבא לא יפתח פה בית ספר בבקשה. ובין משפט למשפט נשזרים הרמזים על כמה היא שונאת לשמוע אותנו מתווכחים על החיידר. מתווכחים בכלל, כלומר, אבל לאחרונה זה החיידר. ולמה אכפת לי בכלל מהחיידר, זה משהו של בנים. ואם יש עוד מישהו שפותח אז אולי אבא כבר לא צריך לנהל את החיידר ויכול לעשות משהו אחר. גם לדניק יהיה יותר קל אם אבא לא יהיה המנהל של החיידר שלו, תארי לך שאת היית המנהלת שלי, זה היה נורא ואיום.
אני בעיקר סופגת את המשפטים שזולגים החוצה בין נטפי גלידה. לא מספקת תשובות. לא בטוחה שיש לי תשובות לספק.
שריתי נרדמת די מהר כשאנחנו חוזרות לצימר, מחופרת עמוק בין מזרני הפלא של ברטה ושמיכת פוך מפנקת. אני בוחרת תיון לואיזה ממבחר התיונים במטבחון, מכינה לאט כוס תה, והולכת לשבת בחוץ, על כסא הנדנדה. הודיה משתרכת אחרי. היא בבירור לא מתכוונת ללכת לישון.
“באמת רצית להיות מיילדת?” היא שואלת.
אה. באמת היה טפשי להניח שהיא שקועה בציורים של תמרה ולא בציתות לשיחה שלנו.
“חשבתי על האפשרות הזו. אבל היא היתה דורשת ממני לצבור קודם ניסיון כמה שנים במחלקה רלוונטית. מחלקת נשים, חדר לידה, משהו כזה.”
“ואת כל הזמן עבדת בילדים?”
“כן. שניידר זה בית חולים לילדים. ומצד שני רציתי להישאר בתחום. חשבתי לעשות קורס־על בסיסי בטיפול נמרץ ילדים.”
“מה זה על־בסיסי?” היא רוצה לדעת.
“התמחויות של אחיות. אחרי שיש לך ניסיון קליני של כמה שנים את יכולה להתמחות. כמו בטיפול נמרץ, או אונקולוגיה. או מיילדות, שזה ממש מבוקש.”
“בשביל להיות אחות בטיפת חלב צריך קורס על־בסיסי?”
“ממש לא.”
“רצית להיות אחות בטיפת חלב?”
היא במצב רוח אינקוויזיטורי על מלא. אני גומעת מהתה. חושבת איך למסגר את התשובה. “לא עשיתי בסוף קורס על־בסיסי,” אני אומרת לאטי. “משום סוג. פתחנו את החיידר, הייתי צריכה לעזור הרבה לאבא, כולכם הייתם קטנים… לעבוד בבית חולים נראה אז פחות מעשי. חיפשתי משהו עם פחות שעות וקרוב לבית.”
“אז את בכלל לא נהנית מהעבודה שלך?”
“לא. אמרתי לך, תמיד רציתי להישאר בתחום העבודה עם ילדים. אני נהנית לעזור לאמהות ואני מרגישה שאני עושה עבודה טובה.”
“אבל זה לא מה שרצית לעשות,” היא מתעקשת.
“גיליתי שאני רוצה לעשות עוד דברים,” אני מנסה להסביר. “לפעמים בחיים לא כל הרצונות אפשריים, לפחות לא בו־זמנית. כנראה גם את תגלי את זה יום אחד.”
היא נועצת בי מבט קודר. “אם הייתי מוותרת על העבודה שחלמתי עליה כדי לפתוח בית ספר, לפחות הייתי דורשת להיות המנהלת שלו.”
“לחיידר לא יכולה להיות מנהלת,” אני מצביעה על המובן מאליו.
“אני יודעת. אני רק אומרת שזה לא הוגן. שניכם הקמתם את החיידר ואבא קיבל להיות מנהל ואת היית צריכה לוותר על העבודה שרצית.”
“זה לא שאבא כזה רצה להיות מנהל.” אני שומרת לעצמי את זכרונות שיחות המוטיבציה התכופות שהייתי עורכת לו אי אז בתחילת דרכנו. הוא רצה בהתחלה לנהל מאחורי הקלעים ולהביא מישהו אחר שיהיה דמות המנהל הייצוגית. אני לא הסכמתי בשום אופן. אחרי הכל, מבחינתי המקום מאחורי הקלעים כבר היה שמור לי עצמי.
“זה לא שאבא כזה רצה להיות מנהל.” אני שומרת לעצמי את זכרונות שיחות המוטיבציה התכופות שהייתי עורכת לו אי אז בתחילת דרכנו. הוא רצה בהתחלה לנהל מאחורי הקלעים ולהביא מישהו אחר שיהיה דמות המנהל הייצוגית. אני לא הסכמתי בשום אופן. אחרי הכל, מבחינתי המקום מאחורי הקלעים כבר היה שמור לי עצמי.
“אני חושבת שהיום הוא דוקא שמח להיות מנהל. זה כבוד. את רואה שממש אכפת לו שפתחו חיידר מתחרה.”
“זה אכפת גם לי,” אני אומרת בחדות. “ולא בגלל כבוד או כי תחרות זה רע.”
היא מטה את ראשה לעברי. “כן? לא אכפת לך אם החיידר שלנו ייסגר, אם רק ייפתח חיידר טוב מספיק במקום?”
“בטח שאכפת לי. אף אחד לא אוהב לראות משהו שהשקיע בו את הנשמה קורס. אבל הבעיה שלנו עם החיידר החדש הוא לא שאנחנו עומדים לקרוס בגללו, אלא – – – ” אני עוצרת רגע. עמדתי לומר שהבעיה היא שהוא גורם לנו להשתנות, אבל יוסף חיים היה אומר כמובן שמשתנים כדי לא לקרוס, והודיה כמובן שמעה אי אילו ויכוחים שלנו בנושא כבר.
“לא משנה,” אני מסכמת. “אנחנו רוצים שהחיידר ימשיך להצליח ולעשות עבודה טובה, זה הכל.”
“אני פשוט לא מבינה למה כזה אכפת לך.” היא מתמתחת על כסא הנדנדה השני, מפהקת ומסתכלת אל השמים המכוכבים. “החיידר כבר קיים מלא זמן. את אומרת שהוא בכל מקרה לא יקרוס, זה אבא מנהל ולא את – – – ואת עדיין מתרגשת כל כך מזה שאולי ישתנו שם דברים. כל הסיפור הזה משונה. במיוחד שהפסקת לעבוד במה שרצית בגלל החיידר. אני אף פעם לא יחליף עבודה רק כי בעלי מחליט להקים משהו חדש.”
אין לה מושג כמה המילים שלה דוקרות אותי. איך יהיה לה? בקושי בת שש עשרה. אני שותקת. לא יודעת איך להסביר שהחלטנו ביחד. לא רוצה לספר על הכאב שהוביל להחלטה. יש צלקות שאתה יכול לסחוב בשקט או להסתכן בהורשה לילדים. אני לא רוצה לקחת את הסיכון.
שותקת, לוגמת תה, חוזרת בדמיוני לגלריה של תמרה. אם אני כל כך שלמה עם עצמי, למה שמחתי כל כך שלא הייתי צריכה לספר לה שהיום אני אחות בטיפת חלב?
