אנחנו בלידר, מודדים מכנסיים לדניק מתוך מבצעי סוף העונה. דניק, כדרכם של בנים, נוהג לקרוע מכנסיים בקצב רק מעט מתון יותר מזה שאחיותיו קורעות גרביונים. משום כך, למרות שאני מתכוונת תמיד לקנות בסופעונה מכנסיים במידה שתתאים לשנה הבאה, אני מוצאת את עצמי בסוף מעדכנת גם את המלאי הנוכחי שלו, מאחר שנמאס לשנינו להיות תלויים בשני הזוגות היחידים שנותרו לפליטה לימי החול.
דניק בדיוק מחכה ליד תא מדידה, וזוג מכנסיים אפורים מוטל על כתפיו, כשהווילון מופשל ומהתא יוצאת אשה עם ילד קטן. אני ממצמצת. זו לא סתם אשה, זו מיכל.
מיכל לא חזרה אלי עדיין מאז אותו שבוע שחיפשתי אותה טלפונית כדי לצאת לקפה. אני לא יודעת אם אביגיל סיפרה לה או לא שאני כבר יודעת שהם מעבירים את הילדים לחיידר החדש. אבל כשהיא מבחינה בי היא קופאת לרגע, ואז עוטה חיוך בלתי משכנע. “הו, אסנת, מה שלומך? שנים לא ראיתי אותך.”
לא בדיוק שנים, אולי לה זה הרגיש ככה בגלל רגשי האשמה. אני מוצאת את עצמי מקווה שזה כך. “ניסיתי להשיג אותך לפני כמה שבועות,” אני אומרת, מקווה שהטון שלי קליל וקר רוח. תקות שווא, מן הסתם.
“אה, באמת?” היא משפילה מבט אל איציק הקטן שלה, מסדרת את פאותיו מאחורי האוזניים. “טוב, אז… מה העניינים אתך?”
“הכל טוב, ברוך השם,” אני אומרת. דניק נכנס למדוד את המכנסיים, סוגר את הוילון מאחוריו, ומיכל ואני, שתי נשים שחברות כבר כמעט עשור, עומדות ומסתכלות זו על זו מבלי שיש לנו משפט אחד אמיתי לומר. המחנכת שלי בכיתה י’, בכל פעם כשמצאה עצמה עומדת מול מערבולת חברתית או תקרית בין־אישית מגוחכת מהסוג שבנות עשרה מתמחות בו, היתה נוהגת לעמוד על הקתדרה, להביט בנו מאחורי משקפיה, להנהן קלות ולומר: “בוגר מאד, ללא ספק.” אני מדמיינת אותה עכשו עומדת אתנו בחנות במשקפיה רואות־הכל ומבטאת אותו פסק דין. שתי נשים בוגרות מעמידות פנים שהן לא רואות את הפיל שבחדר. בוגר מאד, ללא ספק.
איציק מושך ביד של מיכל. “אמא, אני צריך גם כיפה.” פניה מתבהרות ברווחה. “כן, נכון. אני לא יודעת מה הוא עושה עם הכיפות שלו,” היא ממלמלת לכיווני. “אוכל אותן, אולי. כמה שאני קונה, תמיד חסר.”
אני לא מחייכת. אני כועסת על עצמי שאני לא מחייכת. אולי זו רק אני שלא בוגרת?
“טוב, להשתמע,” היא מהנהנת קלות לעברי בראשה, חיוך מנומס ועיניים מוגפות. היא ואיציק עושים את דרכם אל סטנד הכיפות ליד הכניסה לחנות. דניק יוצא ואני בודקת שהכפתור הפנימי מהדק את המכנסיים די הצורך למותניו הצנומות. אני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב על מיכל והחיידר, ולהתרכז בילד החיידר הספציפי שלפני. אז אנחנו חברות, או היינו. בסך הכל עוד מחיר אחד שאני צריכה לשלם. ולא אני היא שהחליטה לשלם אותו. האחריות לא עלי.
“טוב, להשתמע,” היא מהנהנת קלות לעברי בראשה, חיוך מנומס ועיניים מוגפות. היא ואיציק עושים את דרכם אל סטנד הכיפות ליד הכניסה לחנות. דניק יוצא ואני בודקת שהכפתור הפנימי מהדק את המכנסיים די הצורך למותניו הצנומות. אני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב על מיכל והחיידר, ולהתרכז בילד החיידר הספציפי שלפני. אז אנחנו חברות, או היינו. בסך הכל עוד מחיר אחד שאני צריכה לשלם. ולא אני היא שהחליטה לשלם אותו. האחריות לא עלי.
“עכשו,” אומר דניק כשאנחנו מסיימים לשלם על המכנסיים, “את צריכה לקנות לי את ההפתעה.”
“ההפתעה?”
“הפליימוביל של הפיראטים שהבטחת לי. כשהלכת לחופשה עם הודיה ושריתי ורק אותי השארת.” הוא מביט בי בעיניים שעדיין יש בהן עלבון. “את הבטחת.”
“נכון, נכון, ואני אקיים,” אני ממהרת לפייס אותו. אני לא מצטערת על החופשה. הודיה אמרה שזה היה נחוץ. שריתי לא אמרה הרבה אבל חזרה מווסתת ורגועה יותר, כך נראה לי, והיתה לנו שיחה טובה על כך שהורים מתווכחים הם לא בהכרח משהו שצריך לעורר בה אימה, אם כי גם הבטחתי לעשות מאמץ שהוויכוחים לא יגיעו לאוזניה. אני עצמי הרגשתי שיומיים וחצי של רוגע גלילי נספגו בעצמותי והעניקו לי עוד קצת חמצן גם כשחזרתי הביתה. או לפחות, כך הרגשתי עד שפגשתי את מיכל.
אנחנו נכנסים לחנות הצעצועים הסמוכה. דניק יודע בדיוק איזה דגם הוא רוצה, וכך תוך חמש דקות אנחנו בקופה עם אריזת הקרטון הצבעונית והגדולה. הפליימוביל עולה יותר ממה שאני מוציאה על מתנות לילדים בסתם יום של חול, אבל אני לא אומרת מילת מחאה. הבטחתי. אמא שלי תמיד אומרת שהבטחות לילדים הן כמו הלוואה מהבנק. אתה יכול לא לפרוע, אבל תשלם על כך בריבית מטורפת.
השעה כמעט שבע בערב כשדניק ואני נכנסים הביתה. שריתי קוראת על הספה בסלון, הודיה לא נראית בסביבה, אבל יוסף חיים מגיח מהמטבח. הוא נראה מותש, כפי שהוא נראה בדרך כלל בימים אלה, אבל זוכר לעצור להתפעל מהפליימוביל של דניק. “זה פרס על משהו? איך שכנעת את אמא לקנות לך?” שאלה מחויכת במקומה, כי בין שנינו יוסף חיים הוא זה שמתקשה יותר לומר ‘לא’ לילדים כשהם מבקשים דברים יקרים, ואני היא ששוקלת כל בקשה נרגשת מול העלות.
“זה הפיצוי על שלא נסעתי לחופשה איתה,” דניק מסביר. “אני הולך להביא מספריים לפתוח.” הוא מניח את האריזה על השולחן בסלון וממהר אל החדר.
“אה, הפיצוי.” יוסף חיים מסתכל באריזת הפיראטים, מסתכל לרגע עלי ומסיט את מבטו. אני יודעת שמשהו בו כנראה רוצה לשאול מה עם הפיצוי שלו, ומברכת את מזלי בדממה על כך שהתחתנתי עם גבר שהמבנה הנפשי שלו לעולם לא יאפשר לו לשאול את השאלה הזו. יש מילים שאת יודעת על קיומן בתוכו של הזולת, ועדיין ממש לא רוצה לשמוע אותן לובשות קול.
קצת אחרי תשע, כשדניק מסכים סוף סוף לפרוש למיטתו – כמובן עם כל הפיראטים לצד הכרית – הטלפון שלי מצלצל. מיכל. אני מתלבטת רגע אם להתעלם, מחליטה שהפגנתי מספיק חוסר בגרות להיום ועונה. “אני ליד הבניין שלך,” היא אומרת, בלי הקדמות. “יש מצב שאני עולה לכמה דקות?”
אני מסתכלת על הסלון, שאת רובו סידרתי בזמן שדניק אכל ארוחת ערב, ומחליטה שיש מצב. “תעלי.” אני מפנה בזריזות מהשולחן את אריזת הקרטון של הפליימוביל שדניק מתעקש לשמור ומעבירה אותה אל מעל המקרר במטבח.
מיכל עומדת בפתח בלי החיוך המנומס והמעצבן מהחנות. היא נראית מתוחה, אבל גם יותר דומה לעצמה. “אני חייבת לדבר אתך. ולהתנצל. תודה שהסכמת שאני אעלה עכשו. אני יודעת שהייתי צריכה לתת התראה ארוכה יותר. פשוט עשיתי הליכה ומצאתי את עצמי פתאום פה.”
אני מציעה לה כסא, מביאה בקבוק מים וכוסות. היא לא נוגעת בהם.
“את לא באמת חייבת לי התנצלויות,” אני אומרת, מתיישבת לידה. עכשו כשברור שגם לה אכפת, מתחיל להיות לי קל יותר לגלות נדיבות. “זכותך לשלוח את הילדים לכל מוסד שאת רוצה, ואני מבינה שהיה לך לא נעים.”
“כן, אבל לא הייתי צריכה לסנן אותך,” היא אומרת, מבטה מושפל. “והייתי צריכה לתת לך הסברים. זה לא היה מגיע לך, לגלות את זה ככה.”
“אולי זו אשמתי שלא אמרת לי,” אני מסתכלת עליה. “תגידי את האמת: אני באמת כזו מלחיצה? באמת חשבת שאם תגידי לי שבעלך ממש רוצה חיידר אחר אני אהיה איומה אליך בגלל זה? כי אם אני כזו בלתי נסבלת, אני רוצה לדעת.”
היא מחייכת קלושות. “את לא בלתי נסבלת, אבל בואי, אני במקומך הייתי מתעצבנת. הנחתי שגם את ככה.”
“אני חושבת שתלוי איך היית אומרת את זה. ובטח הייתי משתדלת לא להתעצבן כשהיית מסבירה שזה ממש חשוב לבעלך.”
“זה באמת חשוב לו. זה היה הרעיון שלו מלכתחילה, כשהוא ראה את המודעה והלך לדבר עם המארגנים. רק אחרי זה הוא דיבר אתי. אבל העניין הוא – – – ” היא מישירה אלי מבט. “אני לא בטוחה שיכולתי לשחק את האשה הקטנה שעושה מה שאומרים לה. קודם כל, לא היית מאמינה לי. ושנית, זה לא ממש נכון. אני כן השתכנעתי ממנו.”
“השתכנעת שמה? שהחיידר שלנו בעייתי?” הקול שלי מנסה להישאר ענייני. לא לגמרי מצליח.
“זה לא עניין של בעייתי, אסנת. היינו מרוצים מהרבה דברים. מהצוות במיוחד. משיטת הלימוד. מהגישה לילדים. מהכבוד להורים. אבל תראי… אי אפשר לומר שברמה החברתית הייתי מרוצה מהכל. אולי היה לנו מזל רע במיוחד עם הכיתה של דוידי, אבל בקושי יש לו שם חברים שאני יכולה להרשות לו ללכת אליהם! או שההורים ממש מודרניים, או שהילדים פשוט מופרעים. והמילים שהוא מביא לי הביתה! את יודעת שגדלתי ברעננה, אחים שלי אפילו לא למדו בחיידר, ואני לא זוכרת מילים כאלה שהביאו מבית הספר, אף פעם.”
“עברו קצת שנים מאז,” אני אומרת.
“אני יודעת, אבל גם שאלתי חברות. יש כאלה שנתקלו בזה, אבל הרוב לא. וכשאני הייתי מדברת על זה עם המלמדים, אז הסכימו אתי כמובן שזה בעייתי, אבל אף פעם לא התרשמתי שעשו משהו בעניין.”
“ודאי שעשו,” אני מגוננת אוטומטית. “אני מכירה את הכיתה של דוידי. יש שם כמה וכמה ילדים עם אבחונים, ואנחנו דחפנו את ההורים לעשות את האבחונים, ללכת לטיפולים. שליש כיתה בערך על ריטלין או אטנט. מה אנחנו יכולים לעשות, לזרוק אותם בגלל זה? זה גם לא חוקי.”
“תאמיני לי שאני מבינה את זה. יש לי אחיינים עם הפרעת קשב. אני בטח לא רוצה שיזרקו אותם משום מקום. אבל מה עם דוידי שלי בינתיים? מה הוא אשם שאין לו שום אבחון? את יודעת שהוא ילד עדין. מצד שני, הוא גם די נסחף באופי. וילדים מדברים על כל מיני סרטים שהם רואים בטאבלטים כשרים או דברים כאלה. והוא רוצה גם, או משגע אותי ללכת אליהם. זה פשוט קשה מדי. אני רוצה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. אם את היית במקומי, לא היית עושה ככה?”
“תאמיני לי שאני מבינה את זה. יש לי אחיינים עם הפרעת קשב. אני בטח לא רוצה שיזרקו אותם משום מקום. אבל מה עם דוידי שלי בינתיים? מה הוא אשם שאין לו שום אבחון? את יודעת שהוא ילד עדין. מצד שני, הוא גם די נסחף באופי. וילדים מדברים על כל מיני סרטים שהם רואים בטאבלטים כשרים או דברים כאלה. והוא רוצה גם, או משגע אותי ללכת אליהם. זה פשוט קשה מדי. אני רוצה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. אם את היית במקומי, לא היית עושה ככה?”
אני חושבת רגע, מנסה להיות כנה. את דניק העברנו לחיידר ליטאי בשכונה אחרת בגלל הבעיות הספציפיות שלו, ואז חזרה אלינו. השיקולים היו תמיד טובתו הפרטית.
“אני יכולה להבין שלא לכל הילדים במשפחה מתאים אותו מוסד,” אני אומרת לה. “וזה באמת עוול שהתקבע בציבור, שכולם באותה משפחה צריכים ללכת לאותו מקום. ואם היית מעבירה רק את דוידי, אולי הייתי אפילו אומרת שאת צודקת. למרות שכל עוד המוסד קיים רק על הנייר לדעתי אי אפשר לדעת עליו כלום. אבל – את הוצאת גם את שולי מכיתה א’ ויש לו כיתה מצוינת, ואת איציק מהגנים.”
“כי דוידי זה רק דוגמא קיצונית של ילד שבאמת צריך כיתה אחרת לדעתי. אבל אם בחיידר שלו נוצרו תנאים כאלה, וחיידר אחר מבטיח סינון שלא יאפשר אותם, זה כבר נראה לנו הגיוני להעביר את כולם. חוץ מזה, עוול או לא, את יודעת שלא הייתם מסכימים להשאיר את האחרים אם הייתי מעבירה את דוידי.”
עייפות אופפת אותי פתאום, ואני נעמדת. “תתפלאי,” אני אומרת ביובש. “זה בדיוק מה שעשינו עם משפחות אחרות – גם משפחות שהחליטו שאנחנו טובים רק כדי להשאיר אצלנו את הילד המאובחן במשפחה.”
המבט שלה פוגש אותי לרגע, הלום. ואז גם היא נעמדת. לשתינו ברור שהשיחה הסתיימה.
