אני באמצע לחסן ילד ג’ינגי’ בן ארבע לחצבת. זו הזדמנות חגיגית: חיסון ראשון אי פעם בחייו שמתרחש רק אחרי שהוריו נבעתו מאשפוז בטיפול נמרץ של ילד אחר בבניין שחלה בחצבת. אני מקפידה כתמיד על הארת פנים ואפס ביקורת. למדתי מזמן שהיכולת שלי לשנות את דעתם של מתנגדי חיסונים אדוקים קרובה לאפס, לעומת יכולתי המשמעותית לגרום להם לא להגיע גם כשדעתם משתנה קמעא בגלל נסיבות מלחיצות מסוגה של מגפת חצבת מקומית.
“אם הוא מפסיק לדבר או משהו כזה, מה אני עושה?” שואלת האם. אני מתרשמת שגם עכשו היא לא היתה מגיעה לחסן אם האב, שנמצא גם הוא בחדר ובעיקר שותק, לא היה מתעקש.
“זה לא יקרה. אנחנו נחכה אתו עכשיו פה רבע שעה לוודא שאין תגובה אלרגית, שזה דבר נדיר. מעבר לזה, אחרי חמישה ימים יכולים להופיע חום, דלקת גרון, דלקת עיניים. זה נורמלי וזה עובר. את יכולה לתת לו אקמול או נורופן, אם את נותנת בדרך כלל.” יש מתנגדי חיסונים שגם אקמול עבורם הוא מילה גסה, אבל באוכלוסיה שאיתה אני עובדת לא נתקלתי בכך. חיסונים הם מסוכנים, אבל בתרופות הם נוטים להאמין.
“אתם רוצים אולי שאתן לו גם חיסון טטנוס?” אני מנסה, הניסיון היחיד שלי בדרך כלל במקרים כאלה. “הוא בטח רץ ומתרוצץ ומשחק בכל מיני מקומות ונפצע לפעמים.”
“לא, לא, יש לי משחה הומאופתית טובה לפצעים.”
“אני בטוחה שאת מטפלת בפצעים שלו, אבל קחי בחשבון שאם זה פצע עמוק מהרגיל, או כוויה, או פצע מלוכלך מעפר או רוק – הוא בכל מקרה יצטרך לקבל חיסון טטנוס. אחרת זה פשוט סכנת חיים, גם עם המשחות הכי טובות, רגילות או הומאופתיות.”
היא לא כל כך מקשיבה, אני שמה לב, אבל האב מקשיב, מקמט מצח. הם יוצאים החוצה לחכות רבע שעה כדי לוודא שאין תגובה אלרגית, ואני רואה אותו נפנה אליה: ‘תקשיבי, חני – – – ‘ ואני מחייכת לעצמי. יש לי הרגשה שאני יודעת על מה הם ידברו ברבע השעה הזו, ואני מאחלת בלבי לאב בהצלחה.
הטלפון רוטט על השולחן. יוסף חיים. אני מרימה גבה, אבל עונה. מאז סיפור החיידר החדש זו כבר הפעם השלישית שהוא מתקשר אלי בשעות העבודה, ואני די בטוחה שזה יותר מכל הטלפונים שלו אלי בשעות העבודה בכל השנתיים הקודמות.
הטלפון רוטט על השולחן. יוסף חיים. אני מרימה גבה, אבל עונה. מאז סיפור החיידר החדש זו כבר הפעם השלישית שהוא מתקשר אלי בשעות העבודה, ואני די בטוחה שזה יותר מכל הטלפונים שלו אלי בשעות העבודה בכל השנתיים הקודמות.
“אסנת,” הוא אומר, והטון שלו לחוץ כפי שהוא אך לעתים נדירות. “המזכירה של צחי איפרגן התקשרה, הוא רוצה לפגוש אותי אצלו במשרד, בעיריה.”
“המזכירה שלו התקשרה? ממתי צחי צריך את המזכירה כדי לתקשר אתך?”
“בדיוק. פעם ראשונה שאני שומע שיש לו מזכירה בכלל.”
“אל תגזים. הוא לא סגן ראש העיר – ממלא מקום ראש העיר – משהו? אבל עזוב. מה אתה חושב שהוא רוצה?”
“אם הוא קובע דרך המזכירה, זה לא חדשות טובות.”
אני מסכימה לגמרי, אבל מנסה לחשוב על משהו מעודד לומר. “תראה, מה הכי גרוע שיכול להיות? הוא לא יכול לקחת לנו את המבנה. הוא לא יכול להגיד לך לסגור את המוסד. אולי הוא פשוט רוצה להסביר לך שהוא לא יכול להיות רק הפטרון שלנו, עכשו כשיש עוד חיידר ספרדי בשכונה.”
“אה, זה אני מניח כמובן מאליו. הם עשו נטוורקינג טוב.” אני יודעת לפי הטון שהוא מושך בזקנו בעצבנות. “לא, מה שבאמת מדאיג אותי זה ההקצאה.”
“אף אחד לא הבטיח שנקבל אותה בכל מקרה.” המבנה המקורי של החיידר עולה על גדותיו, וכבר שנתיים אנחנו מנסים לקבל שטח נוסף. הבניין במקורו חולק בין שלושה מוסדות שונים. אחד מהם הוא חיידר חסידי ששומר על אוכלוסיה קטנה אך יציבה, השני החיידר שלנו, והשלישי בית ספר קירוב שנסגר. השטח שלו היה הקטן ביותר, המבנה הכי פחות משופץ. עדיין היו לא מעט קופצים על השטח, והעיריה התמהמהה בהחלטה.
“במסיבת חנוכה בחיידר הוא כמעט הבטיח לי שנקבל את השטח. לא אמרתי לך רק כי, את יודעת, הבטחות כאלה לוקחות את הזמן שלהן.”
דפיקות על הדלת שלי. השיחה הזו לא יכולה להמשך עכשו. “מתי הוא רוצה פגישה?”
“היא הציעה היום, עוד שעה בערך. הסכמתי.”
“טוב, תעדכן. ואל תרוץ ישר לקטסטרופות,” אני מציעה לו את העצה חסרת התועלת ביותר עבור אנשים מודאגים.
הדופקים הם האמא והילד הבאים בתור, שמגיעים לחיסוני גיל שנה וחצי באיחור קל של חצי שנה בלבד. אני משתדלת כמיטב יכולתי לחייך כרגיל, לדובב את הילד, להיות אסנת האחות המקצועית שכולם מעדיפים אותה, כלומר כולם חוץ מאמהות שהוציאו את ילדיהן מהחיידר שלנו. אני לא בטוחה שאני מצליחה. האמא נראית קרירה למדי כשהיא מאשרת שהיא תמתין בחוץ רבע שעה כנדרש. אבל כשהיא יוצאת מופיע בפתח אביו של בן הארבע שחיסנתי לפני כן, ומודיע שהם רוצים גם חיסון טטנוס. ‘הם’ הוא בוודאות לא הגדרה מדויקת, לפי הבעת פניה של האם. אבל היא לא מעלה התנגדות, ואני אוספת את כל האנרגיה שלי כדי לשעשע את הילד לכדי שיתוף פעולה לחיסון נוסף. בהתחשב בכך שלא חוסן מעולם, הוא משתף פעולה יפה, במיוחד כשאני משתמשת בבובת הכפפה של הג’ירפה כדי לרקום סיפור על מבצע חיסונים ביער, שבו הוא עצמו מככב.
הם יוצאים שוב להמתין. אני צונחת על הכסא. נראה שאף אחד לא מחכה לי בחוץ לעת עתה. אני חוזרת לחשוב על צחי איפרגן, שפתאום צריך מזכירה כדי לדבר אתנו.
אני שידכתי בין יוסף חיים לצחי. נועה אשתו היתה בקבוצת ההתעמלות שלי כשהיינו בתחילת הדרך. צחי היה גם הוא בתחילת דרכו הפוליטית. אבל היו לו קשרים והיה לו מרץ, לפחות לפי הסיפורים של אשתו. וכך הזמנתי את שניהם אלינו למלווה מלכה במוצאי שבת אחד. השולחן היה ערוך בפוקצ’ות מעשה ידי ומבחר סלטים מבושלים וחיים מעשה בית, ויוסף חיים ואני נתנו את הפרזנטציה הטובה ביותר שיכולנו על החיידר שהיה בחיתוליו, מגן עד כיתה ב’. הוא אהב את מה שסיפרנו, הגיע לראות את המוסד, ומאז היה חבר נאמן בעיריה. ככל שהוא התקדם בתפקידים, מטבע הדברים, היו לו עוד מוסדות רבים ואינטרסים מגוונים לקחת בחשבון. אבל הוא תמיד השתדל להגיע לארועים של החיידר, תמיד ניסה לעזור, תמיד הפליג בשבחים על מה שאנחנו עושים. תמיד התקשר בעצמו, לא דרך מזכירה.
ליה המזכירה דופקת על הדלת ונכנסת בלי לחכות לתשובה. זה הרגל מגונה וותיק שלה, אבל עכשיו אני פשוט לא מצליחה להכיל אותו. “אפשר בבקשה להפסיק להכנס ככה לחדר שלי? אני צריכה לנעול כדי שתחכי עד שפותחים לך?” היא מסתכלת אלי בהפתעה, לא רגילה לטון. לכי תסבירי לה שאני במתח בגלל שיחה של בעלי בעיריה. העיקר אמרתי לו לא לדמיין קטסטרופות.
“סימון צריכה ללכת הביתה, יש לה מיגרנה”, היא מחליטה להתעלם מהעצבים שלי, להגיע ישר לעניין. “אפשר להעביר לך את התורים שלה או לדחות להם?”
“מה עם התורים שלי?”
“יש לך רק עוד ארבעה היום, ואף אחד עוד לא הגיע. אצלה עוד ארבעה ושניים כבר כאן. יש מצב לדחוף?”
“תדחפי,” אני מאשרת בעייפות. יש מצב שאגלה עכשו שאני מטפלת בילד של אמא שביקשה במיוחד את סימון, כלומר לא אותי, אבל שיהיה.
בן שנתיים שחור תלתלים עם חיוך נוטף דבש הוא הפציינט הראשון, ואני מפשירה. את אמא שלו אני בהחלט לא מכירה, והיא אכן מספרת לי שהם חדשים בשכונה, בדיוק העבירו את התיק מטיפת חלב הקודמת שלהם בראשון לציון אלינו. היא חובשת מטפחת טורבן גבוהה ולובשת טוניקה ארוכה וצבעונית מעל מכנסי טייץ שחורים, שמסתיימים בגרבי כותנה ונעלי ספורט בצבע טורקיז. השחרחר המתוק הוא הבכור שלה, אני מגלה. קוראים לו עמית, ‘על שם הרב שהחזיר אותנו בתשובה,’ היא מספרת בגאווה.
עמית מתחסן, עובר בדיקה התפתחותית בהצלחה, מקבל מדבקה ומנפנף לי לשלום בחיוך שיכול להמס קירות. חיוך קל נשאר בזוויות שפתי גם כשאמא שלו סוגרת את הדלת מאחוריה. אני מקווה שהיא תרשום את עמית לחיידר שלנו בבוא היום, לא כל כך בגללנו, במקרה הזה, כמו בגללם. החיידר החדש לא יחון אותם במבט בכלל.
השעה וחצי הקרובות עוברות עלי בסחרחרה של חיסונים, בדיקות התפתחות וייעוץ תזונתי בלתי צפוי להורים שהבת שלהם מציגה דפוסים מדאיגים של הפרעת אכילה בררנית. אני נותנת להם את כל המידע הדרוש לבירור רפואי, משתדלת להרגיע את האם שמנגבת דמעות של ייאוש (‘הכל ניסיתי, הכל!’), נותנת את מספר הטלפון של חברה שלי שעובדת במרפאה לבררנות אכילה בשניידר. נותנת לה גם את המספר האישי שלי ליתר ביטחון. כשהם יוצאים, שקט משתרר. אף אחד לא דופק בדלת. אני נוטלת לידי את הטלפון, מתקשרת ליוסף חיים.
השעה וחצי הקרובות עוברות עלי בסחרחרה של חיסונים, בדיקות התפתחות וייעוץ תזונתי בלתי צפוי להורים שהבת שלהם מציגה דפוסים מדאיגים של הפרעת אכילה בררנית. אני נותנת להם את כל המידע הדרוש לבירור רפואי, משתדלת להרגיע את האם שמנגבת דמעות של ייאוש (‘הכל ניסיתי, הכל!’), נותנת את מספר הטלפון של חברה שלי שעובדת במרפאה לבררנות אכילה בשניידר. נותנת לה גם את המספר האישי שלי ליתר ביטחון. כשהם יוצאים, שקט משתרר. אף אחד לא דופק בדלת. אני נוטלת לידי את הטלפון, מתקשרת ליוסף חיים.
“הרגע יצאתי מצחי,” הוא אומר בלי הקדמות.
“נו, ו – – – ?”
“כמו שחשבתי. אין הקצאה כרגע. הוא טוען שעברנו ממגמת צמיחה למגמת צמצום, ולמרות שהוא מאמין בנו בלה־בלה־בלה, אי אפשר להתעלם מזה שמצבת התלמידים ירדה. אבל חכי, זה לא החדשות הכי גרועות.”
“סליחה?”
“הוא אומר שהחיידר החדש לוחץ מאד לקבל את השטח הזה, ויש מצב שזה מה שיקרה.”
אני שותקת רגע בהלם. חיידר מתחרה זה קשה מספיק. חיידר מתחרה שצמוד אליך? נשמע לי סיוט.
“צחי אומר שהוא מנסה למנוע את זה, להקפיא את המצב, שיחכו עוד עם ההחלטה. אבל הוא אמר שהוא רוצה לשים את הקלפים על השולחן ושנדע איפה הדברים עומדים.”
“הם רוצים להיות שכנים שלנו?” אני מנסה בכל הכוח לא להרים את הקול. “הם לא אמורים לפחד שהחבר’ה חסרי החינוך שלנו יקלקלו את הצדיקים שלהם?”
יוסף חיים צוחק, ובצחוק הזה אין אפילו צליל אחד של הומור. למזלו, כי אני כל כך כועסת עכשיו, שרק האמונה שכרגע לפחות הוא מרגיש בדיוק כמוני מונעת ממני מלהתחיל מריבה חדשה. עדיין, מחליטה לא לקחת סיכון. “נדבר אחר כך, אני צריכה לצאת הביתה”.
אני באמת צריכה, אבל מחליטה ללכת הביתה בדרך הארוכה ביותר האפשרית. למעשה, אני לא בדיוק הולכת הביתה; יותר מקיפה את כל השכונה לפני שאפנה גם לכיוון הבית. בהתחשב בכך שרשמית עוד לא הגיע הקיץ, היום חם למדי, ואני מברכת על כך. אולי הליכה נמרצת במזג האוויר הזה תאדה קצת מהכעס שלי. כי אם לא היא, אני לא יודעת מה יוכל לעשות את זה.
