במשרד שלי בטיפת חלב יש לי בקושי שתי דקות לאפס את עצמי לפני שהאם הראשונה דופקת בדלת. למרבה המזל, אני כבר רגילה לבצע התאפסויות מהירות כאלה. אימהות שמגיעות לטיפת חלב מצפות לקבל אחות קשובה במאת האחוזים ומרוכזת רק בפעוט הפרטי שלהן, לא בפעוטות הקטנים או הגדולים שהשאירה בבית.
האם הראשונה היום היא חני פנחסי, והחיוך העליז שלה לא מסייע לי בהתנתקות מהטרדות הפרטיות. חני היא אחת מאימהות רבות שפוגשות אותי בטיפת חלב, אבל גם בארועים של התלמוד תורה. למעשה, הילדים שלה נמנו עם המחזורים המייסדים של החיידר. כשאני מברכת אותה לשלום ומציעה קשקשן צבעוני לבנצי שלה, אני תוהה לעצמי בשקט אם היא שמעה על החיידר החדש, ואם היא יודעת מיהם אותם הורים בלתי מרוצים שכבר התחייבו לגיס של עטייה להעביר את ילדיהם מוסד.
בנצי מהדס בחדר על זוג רגליים שמנמנות בגרביים צהובים, וחני עונה על השאלות שלי לגבי הרגלי האכילה שלו, הרגלי השינה, הברזל שהוא עדיין לוקח. היא מניפה אותו אל המשקל, שמדווח כי הוא שומר על מקומו באחוזון התשעים. אני עוברת על כל שלבי הבדיקה, מזכירה לעצמי שאני חייבת להתייחס באותה רצינות גם לילד שמיני במשפחה, שאמא שלו כנראה יכולה להחליף אותי בתפקיד, לפחות מצד מעקב ההתפתחות. אבל כצפוי, הדיווחים של חני מדויקים בהחלט ובנצי עושה את כל מה שניתן לצפות מילד בגילו, כולל למשוך בעכבר של המחשב ולהשליך את הבקבוק שלו לרצפה.
“אז אילו חיסונים את רוצה לתת היום?” אני שואלת את חני, אחרי שאני מונה את חיסוני גיל שנה לפי הלוח של משרד הבריאות. הטלפון שלי רוטט בדיוק בשלב הזה. ‘אלחנן’ על הצג. אלף פעמים אמרתי לילדים שאני מרשה להתקשר אלי לעבודה רק במקרי חירום, ורובם גם קלטו את זה לא רע. לא אלחנן.
“רק מרובע, אני חושבת.” היא מרימה את בנצי אל ברכיה. “בדרך כלל מעדיפה לתת את המנה האחרונה של המחומש ולחכות עם המרובע כי כולם אצלי חולים שבוע אחריו. אבל שמעתי שהיו כמה מקרי חצבת לאחרונה בארץ”.
“היו,” אני מאשרת, והולכת להביא את החיסון.
בנצי משמר את המסורת של משפחת פנחסי בצרחות עזות ברגע שהמחט חודרת אל רגלו, וגם בהשתתקות מהירה בשניה שחני, ערוכה מראש וקרת רוח, דוחפת אל פיו איגלו אדום. הוא מוצץ את האיגלו כשאני מסיימת את הרישומים. חני מזיזה חפצים על השולחן כשהיא מחפשת את המוצץ שלו, וכך הטלפון שוב מופיע בשדה הראייה שלי. ושוב רוטט, ושוב אלחנן.
בנצי משמר את המסורת של משפחת פנחסי בצרחות עזות ברגע שהמחט חודרת אל רגלו, וגם בהשתתקות מהירה בשניה שחני, ערוכה מראש וקרת רוח, דוחפת אל פיו איגלו אדום. הוא מוצץ את האיגלו כשאני מסיימת את הרישומים. חני מזיזה חפצים על השולחן כשהיא מחפשת את המוצץ שלו, וכך הטלפון שוב מופיע בשדה הראייה שלי. ושוב רוטט, ושוב אלחנן.
אני נפרדת מחני ובנצי לשלום ועונה לטלפון, משתדלת לדבר באיפוק. “אני בעבודה עכשו”.
אני נפרדת מחני ובנצי לשלום ועונה לטלפון, משתדלת לדבר באיפוק. “אני בעבודה עכשו”.
“אני יודע, אבל אמא, שמעת מה עושים לחיידר של אבא?”
“מה אמרתי על להתקשר אלי רק במקרים דחופים?”
“זה דחוף! איך זה שאבא לא ידע כלום? ניסים אמר לי עכשו בבית הכנסת שעטייה עבד על זה כמה חודשים”.
“אני שמחה לשמוע שהספקת להתפלל. מה עם לחזור לישיבה?”
“אני תכף יוצא, אבל את יודעת שניסים אומר שיש מלא הורים שיעדיפו לשלוח לחדש? מה אבא יעשה עכשו?”
“אולי תשאל אותו?” נשימות עמוקות, פנימה והחוצה. לא כדאי שמאחורי הדלת ישמעו את אחות טיפת חלב צורחת על אחד מילדיה בטלפון.
“התקשרתי אליו מלא פעמים והוא לא עונה לי!” חני מזיזה חפצים על השולחן כשהיא מחפשת את המוצץ שלו, וכך הטלפון שוב מופיע בשדה הראייה שלי. ושוב רוטט, ושוב אלחנן.
“סימן טוב שצריך להפסיק להתקשר. אני גם לא מתכוונת לענות לך יותר בעבודה. תתארגן וצא לישיבה בבקשה”.
אני סוגרת את הטלפון בלי לחכות לתשובה, ממשיכה לכפות על עצמי נשימות עמוקות. בין הכשרון של אלחנן לאחר לישיבה בכל הזדמנות אפשרית לבין המידע שלו על ‘מלא הורים’ שיעדיפו את החיידר החדש, אני צריכה הרפיה מלאה שממש אין לי זמן עבורה הרגע.
האם הבאה בתור, אישה בהירה מאד עם עור שקוף כמעט, דוחפת לפניה עגלת בוגבו שנראית חדשה לגמרי. גם האמהות שלה, אני מגלה, חדשה לגמרי. בת חודש בדיוק. על היום. זהבי כהן, קוראים לה.
אני מדברת איתה על ההתאוששות שלה, היא אומרת שהכל בסדר. היא עונה על שאלון אדינבורו לזיהוי דיכאון אחרי לידה, ואני יכולה להבחין שהיא, כמו אמהות רבות, פשוט מסמנת ביעף את התשובות ה’נכונות’, שלא יחשידו בדיכאון. אבל היא גם לא מותירה רושם שמטריד אותי. מישירה מבט, מדברת בנחת. מחייכת כשהיא מרימה את התינוק מהעגלה ומסתכלת עליו. הוא לא פוקח עיניים.
אני עוברת שוב על מכתב השחרור מבית החולים. נולד במשקל שלושה קילוגרמים. הניסיון שלי מספר לי, בלי לשקול אותו, שהוא לא חווה גדילה מואצת בחודש האחרון. זהבי מפשיטה אותו בתנועות זהירות עבור השקילה, והוא ממשיך לישון. אני מבקשת ממנה להוריד גם את הטיטול ומניחה אותו על המשקל. שלושה קילוגרמים ושני גרמים.
אני מתחילה לברר בעדינות את הרגלי האכילה שלו. הטלפון שוב רוטט, ואני אוספת את כל השליטה העצמית שלי כדי לא להפגין עצבנות. אפילו אלחנן אמור היה להבין כבר שמספיק. הייתי ברורה בהחלט.
לא מסתכלת על הטלפון, מסתכלת על זהבי. מגלה עד מהרה שהילד רק יונק, אבל בעצם נרדם כל הזמן ולא אוכל כמעט כלום. ואמא שלו קראה המון על הנקה לפני הלידה ועכשו מאמינה – אם כי בנימוסה כי רב לא אומרת לי זאת ישירות – שחששות של אחיות טיפות חלב בעניין משקלם של תינוקות הן תסמין ידוע לבורותן הרבה.
“גם תינוק יונק צריך להעלות לפחות מאה וארבעים גרם לשבוע בשלושת החודשים הראשונים לחייו,” אני מנסה להסביר.
אבל היא רק מושכת בכתפיה. “לא נראה לי שצריכים להיות בזה כללים”.
באופן רגיל זה השלב שאני מפנה בדחיפות ליועצת הנקה, אבל משהו ברוגע שלה אומר לי שכאן זה לא יספיק. והתינוק קטן כל כך, ולא פקח עיניים פעם אחת מאז שנכנסה, גם לא כשהפשטנו אותו לחלוטין.
“שמעת אולי על דוקטור נצחיה בנבנישתי?”
בינגו! חיוך מרפרף על פניה. “בטח, היא מהממת! קראתי מלא מאמרים בבלוג שלה על הנקה!”
אני די בטוחה שהיא לא קראה את המאמרים של נצחיה על מה לעשות כשתינוק לא עולה במשקל, אבל לא משנה. יש לי קצה חוט. “היא רופאת ילדים חוץ מזה שהיא מומחית להנקה. באיזו קופה אתם?”
“מאוחדת”.
“מעולה, היא מקבלת גם דרך מאוחדת פה בעיר. אני מציעה שתקבעי אליה תור עוד היום, כי הקטנצ’יק באמת צריך דחוף לעלות במשקל, וכמו שאת יודעת, היא יודעת הכל על הנקה.”
אם נצחיה תתיר לה להמשיך להניק בלעדית אני צנצנת. אבל את זה זהבי כהן הצעירה ממש לא צריכה לדעת כרגע.
הזערור מקבל חיסון צהבת, ממשיך לישון, ואמא שלו מנופפת לי לשלום ומודה לי בחום על ההפניה לנצחיה.
“איזה מזל שהיא מקבלת פה בעיר! אני אלך רק אליה. הזהירו אותי שרופאי ילדים בדרך כלל לא מבינים כלום בהנקה”.
אני לא מגנה על כבודם של רופאי ילדים אחרים, אבל רושמת לעצמי לבדוק עם נצחיה שזהבי כהן אכן מגיעה אליה. מכל מערכת הקשרים שטוויתי לי בשנים שעבדתי בשניידר, הידידות שנרקמה ביני לבין ד”ר נצחיה הוכיחה את עצמה כמשתלמת ביותר. מאז עברתי לעבוד בטיפת חלב, היא היתה לכתובת הקבועה שלי במקרים של תינוקות שלא עולים במשקל ואמהות שבטוחות שאני סוכנת סמויה של חברת מטרנה. יותר מאם אחת הצלחתי להביא אליה למרות שנצחיה כלל לא עבדה עם קופת החולים שלה.
הטלפון רוטט שוב. והפעם אני מרשה לעצמי להסתכל על הצג. למרבה המזל – בעיקר של אלחנן –לא הוא שמתקשר, אלא יוסף חיים. ויוסף חיים באמת לא מתקשר אלי כמעט אף פעם בעבודה. אני עונה מיד.
“יכולה רגע לדבר?” הוא נשמע לחוץ.
“רגע כן, השניה יצאה מפה אמא”.
“כמה קריטי שנגיע לאירוסין של שלום הערב?”
“אתה צוחק ממני? אין מצב שאנחנו מפספסים את זה.”
“אני יודע.” הוא נשמע לחוץ עוד יותר. “אבל ברדוגו מהעמותה רוצה להפגש אתי הערב. בבני ברק.”
“האירוסין בבני ברק בסוף, לא אמרתי לך?”
“לא, אבל לא משנה. אם ככה אין בעיה. אני אוריד אתכם באולם ואמשיך אליו.”
העצבים שלי מגיעים לקצה. “אני לא באה לאירוסין שאחותי עושה לבד רק כי ברדוגו החליט שהוא חייב אותך הרגע. תגיד לו שיש לך שמחה משפחתית ושנעבור אצלו אחריה.”
“לא יודע מה הוא יגיד – – – “
“ככה אני גם אוכל להיות בשיחה שלכם.”
“באמת עדיף,” הוא נאנח. “אבדוק ואעדכן אותך.”
ברדוגו הוא איש קטן קומה עם אף מחודד במיוחד ולשון מחודדת עוד יותר. אני לא סובלת אותו ואת הצורה האדנותית שבה הוא נוהג לדבר עם יוסף חיים, אבל למרבה המזל אני לא צריכה לפגוש אותו יותר מדי.
ברדוגו הוא איש קטן קומה עם אף מחודד במיוחד ולשון מחודדת עוד יותר. אני לא סובלת אותו ואת הצורה האדנותית שבה הוא נוהג לדבר עם יוסף חיים, אבל למרבה המזל אני לא צריכה לפגוש אותו יותר מדי. יוסף חיים אסיר תודה על כך שהעמותה של ברדוגו נתנה לו גב כשהקים את תלמוד התורה, והוא מסוגל להתנהל מולו ברוב אדיבות. אבל בכל פעם כשאני נתקלת בו באירועים של החיידר, עומד מול יוסף חיים וידיו בכיסיו ומונה את כל חסרונות המוסד, גואה בי הרצון לשכנע את יוסף חיים להתפטר על המקום מתפקידו, ולהותיר לברדוגו לנהל את החיידר כראות עיניו.
תהילה צברי, עוד מכרה ותיקה, נכנסת עכשיו לחדר. היא מציגה לראווה תינוקת בת חודש, שונה מאד מהתינוק של זהבי כהן: שמנמנה, שחומה, עיניים גדולות ופקוחות לרווחה. היא מפטפטת בעליזות על ההתרגשות של הבנים מהנסיכה הראשונה במשפחה.
אני מהנהנת, תורמת חיוכים וקולות הסכמה, מתעדת בעקומה עלייה של קילוגרם שלם במשקל, והולכת להביא את החיסון לצהבת.
אבל נראה שאני לא באמת מצליחה לשדר עסקים כרגיל, כי תהילה מאחלת לי בנועם: ‘תרגישי טוב’ כשהיא יוצאת מהחדר. אני מהנהנת לעברה בתודה, אבל כל מה שאני חושבת עליו הוא שכל הבנים של צברי לומדים בחיידר שלנו.
לעת עתה, לפחות.
4 תגובות
כתוב מושלםםםםםם
מי מתי אחות טיפת חלב שואלת אימא איזה חיסונים היא רוצה לתת? היא קובעת!
דווקא התיאור בטיפת חלב היה אוטנטי להפליא, אהבתי מאד את התיאור על זהבי
וואווו
אהבתי ממש ממש. כתיבה מעולה