דמיינתי את אח של סוזי כדומה לה, מדבר בקצב שלה. טעיתי. בני אוזן הוא איש כבן שלושים, ג’ינג’י עגלגל עם עיניים מחייכות ודיבור מתון ורך שגורם לך לתת בו אמון. אולי זה הסוד שהופך אותו לעיתונאי כל כך מוצלח, לטענתה לפחות.
שלא כמו הכתב של המקומון, הוא מבקש לראיין אותנו בבית. לחיידר, הוא מבטיח, יישלח צלם בנפרד. אבל הוא לא רוצה לנהל ראיון עם רעש של ילדים ודפיקות של צוות על הדלת. יוסף חיים מסכים. אני מסכימה גם כן, ואז עורכת ניקיון פסח בסלון ובמטבח.
יוסף חיים לא רגוע לקראת הראיון, גם אחרי שאני מוסרת לו את כל מה שסוזי אומרת. הוא מסכים בהדגשה עם הטיעון שלה ששנינו חייבים להתראיין, אבל לא נלהב במיוחד מעצם הראיון. מפטיר משהו על כך שלדבר עם עיתונות זה השתדלות שהוא כבר עשה מצדו ובשביל מה זה טוב לנסות שוב. אבל כשאני מצביעה על כך שזו יוזמה של ההורים שאתנו ולא חכם להראות להם שאנחנו לא משתפים פעולה, הוא נאנח ואומר ‘שיהיה’.
אני מפחדת שהוא ישדר לבני אנרגיות נמוכות, מנהל ששיאו מאחוריו. מצד שני, לומר לו את זה כנראה לא יהיה הצעד הכי נכון כרגע. אז אני משקיעה בצחצוח של הויטרינה והכסאות ובאפיית שלוש עוגות שונות (רק מהסוג שהודיה מרשה לי להראות בציבור, כמובן), וחושבת על כל התסריטים האפשריים, ואיך לבעוט בו מתחת לשולחן בחשאי אם הוא לא מפגין מספיק התלהבות בראיון.
בסוף מתברר שלא הייתי צריכה לדאוג. בני ממיס את יוסף חיים. לא יודעת אם הוא עיתונאי כוכב או לא, אבל אני שוקלת להציע ליוסף חיים לשכור אותו לצוות. יש לי הרגשה שאפילו עם הורים מתלוננים הוא ידע להתנהל. הוא שופע אמפתיה, לוקח לעצמו ישר פרוסת עוגה (‘תסלחי לי הרבנית, אני לא עומד בפני עוגות ביתיות. אז קחי בחשבון שכשאתם תדברו אני אחסל כנראה את כל הצלחת.’) ואז פותח בהצהרה על אחייניו התאומים וכמה החיידר שלנו היטיב איתם, “וסוזי היא, איך לומר, טיפוס ביקורתי,” הנהון קל, ניצוץ בעיניים. “כשהיא התחילה להשתפך על החיידר שלכם שאלתי אותה אם משלמים לה על זה. אבל לא, היא היתה רצינית. ובאמת מספיק לראות את הילדים ולשמוע איך הם מדברים על החיידר כדי להבין שהיא צודקת.” הוא מסתכל ישירות על יוסף חיים. “אתה יודע, בעולם מתוקן זה לא היה אמור להיות הפתעה. מוסדות חינוך היו אמורים להיות אכפתיים כלפי כל תלמיד ולעשות הכל כדי לעזור לו, במקום להיות טרודים ביוקרה ובשם שלהם. למה לדעתך זה לא המצב? למה אתם יוצאי הדופן?”
“אני לא רוצה לבקר אף אחד – – – ” מתחיל יוסף חיים לענות, והלב שלי מתחיל לצנוח. אבל בני מתערב מיד. “ברור שלא, זו לא השאלה שלי. אני רוצה לדעת רק למה אתה מנהל מוסד בצורה כזו. איך הגעת לפילוסופיית החינוך שלך. על מה חשבת כשהקמת את החיידר. אולי כך גם אחרים ילמדו.”
“אני לא רוצה לבקר אף אחד – – – ” מתחיל יוסף חיים לענות, והלב שלי מתחיל לצנוח. אבל בני מתערב מיד. “ברור שלא, זו לא השאלה שלי. אני רוצה לדעת רק למה אתה מנהל מוסד בצורה כזו. איך הגעת לפילוסופיית החינוך שלך. על מה חשבת כשהקמת את החיידר. אולי כך גם אחרים ילמדו.”
יוסף חיים מלכסן אלי מבט שאני מתעקשת לא להבין. הוא שצריך להתחיל בהסבר. הוא מסיק שממני לא תגיע הישועה, חופן את זקנו ומהרהר מספר שניות.
“אני יודע על מה לא חשבתי כשפתחתי את החיידר,” הוא אומר לבסוף. “לא חשבתי שאני רוצה להיות מנהל. הייתי אברך עם תכניות להמשיך בכולל לנצח. אבל כשהגענו למצב שהרגשנו שחייבים לפתוח את החיידר, היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות את זה נכון. להתמקד בחינוך, לא בסלקציה. לתת הזדמנות לכל ילד, גם אם יש לו אבחנה כלשהי, גם אם הוא לא הילד שהכי קל להתמודד אתו.”
אני נושכת שפתיים בשקט, מתרכזת בקנקן המים הקרים על השולחן. זה מה שהיה ברור לנו אי-אז, אבל כמעט והפסקתי להאמין שזה עדיין ברור לו.
הוא לוקח נשימה עמוקה ואז אומר את אחד הדברים ששמעתי ממנו לא פעם, אבל ברבים הוא בדרך כלל נמנע מלומר: “אנחנו יהודים שמחונכים להאמין שניתן דין וחשבון על כל המעשים שלנו. רק מה, פחות מקובל להגיד את זה ביומיום, כן? אבל מוסד חינוכי מתעסק עם נשמות. אני לא שוגה באשליות שהקדוש ברוך הוא יעשה לי פרוטקציה רק בגלל שאני המנהל ויש לי אג’נדה חינוכית. ברור, אני יכול לטעות. כולם טועים. אבל אני אף פעם לא שוכח שיש לי בוס מעלי ומעל כולנו, ושבשמים לא יקבלו ממני תשובות כמו ‘רציתי שם יוקרתי יותר לחיידר’ או ‘המלמד התלונן שהילד הזה לא יושב בשקט’.”
בני נותן בו עוד מבט מתנוצץ. “אתה יודע, את הנאום הזה אני יכול לקבל מכל מנהל מוסד בערך.”
יוסף חיים מסתכל עליו חזרה. “כן, לדבר זה קל. אתה חושב שאני רק מדבר?”
“במקרה שלך, אני יודע שלא. איך הורים אמורים להבדיל בין המנהל שרק מדבר וזה שגם עושה?”
“בשביל זה לא היית צריך לראיין אותי,” הוא מחייך. “דבר עם ההורים אצלנו.”
“זה בתכנית לגמרי, אמרתי לכם. ממך אני רוצה להבין מה גורם לך לא רק לדבר. אולי זה באמת קשור לכך שלא תכננת לפתוח חיידר. אז מה באמת גרם לך לקום ולהחליט לעשות את זה?”
“אה.” יוסף חיים מצביע עלי, כמעט באנחת רווחה. “מי שקם והחליט הוא אשתי, לא אני. היא שגייסה אותי.”
“אז נשאל את הרבנית,” בני פונה אלי. “אני אשמח לשמוע את הסיפור.”
ואני מספרת.
*
סוזי מתקשרת אלי עשר דקות אחרי שבני יוצא. “תקשיבי, הייתם סבבה, הוא ממש התרשם. אמר שממש רואים שאתם זוג אידאליסטים מהסוג שכמעט ואין כבר היום. אבל אל תדאגי, הוא לא חושב שאתם הזויים בגלל זה, אמר שאתם גם סופר מקורקעים ומבינים עניין ובכלל אולי שתפתחו רשת, הוא רוצה חיידר כזה גם ליד הבית שלו בנתניה.” היא מפזרת צחוק באוזני, אבל לא מחכה לתגובה ממני. “הוא עכשו ידבר עם הורים מהרשימה שנתתי לו. מה אני אומרת כבר הכתבתי לו, הכל קומפלימנטים אז תהיי רגועה. אבל אל תוותרי בשום אופן על אישורים!”
“אישורים?”
“כן־כן, אסור להם לרדת לדפוס בלי שאת מאשרת. העורכים שלהם קצת רחפנים לדעתי, ולפעמים מוסיפים דברים לא קשורים. עברתי את זה איתם בעבר, כשפרסמנו כתבות שיווק. הם צריכים לשלוח לך לאישור פעמיים: פעם אחת טקסט סופי, זה תקבלי מבני. אבל אל תוותרי גם על פי־די־אף מעוצב סופית, למה את לא רוצה לגלות פתאום שיש לך עוד שני ילדים שאת לא מכירה או שהחיידר שלכם עבר שכונה בלי לספר לך.”
אני נחרדת מהרעיון, מבטיחה לדרוש את האישורים ולעבור עליהם בשבע עיניים.
“- – – ואל תשכחו את הצלם. לא לוותר על הצלם. בעיקרון הם קמצנים ויעדיפו שאתם תשלחו תמונות, אל תסכימו. שישלחו צלם, לא יזיק להם. יש להם כסף. וזה עושה רושם יותר רציני כשהתמונות הן של הצלם מהעיתון. בני אמר שהצלם מגיע מחר בבוקר, תבדקי שזה קורה.”
אני מבטיחה גם את זה. מודה לה שוב. אומרת שזה מחמם את הלב כל כך שהורים כמוה נרתמים בשביל החיידר. היא פוטרת אותי בעוד צחוק. “אתם מחממים לי את הלב יותר, תאמיני לי. שרק תהיה לכם נחת מהילדים.”
אני אומרת ‘אמן’ בכוונה גדולה. אלחנן דיבר אתי חצי שעה אתמול בערב. יותר נכון, אני בעיקר דיברתי. הוא מצידו רק חזר בווריאציות שונות על ‘אני לא מוכן להישאר בישיבה הזאת יותר’.
“בני יצא מרוצה, ככה סוזי אומרת,” אני מדווחת ליוסף חיים, שאוכל עכשו את הפרוסה האחרונה בצלחת, היחידה שבני הותיר לפליטה.
“אני חושב שגם אני.” הוא מרים אלי מבט. “זה היה שונה מהראיון הקודם. הוא באמת רצה לדעת מה אנחנו עושים אחרת. ואיך. ומבחינתו ה’אחרת’ היה דבר טוב.”
“שאלה של מסגור, כנראה. הקודם פשוט קיבל הוראה מברדוגו להציג אותנו בתור חיידר נורמלי שיודע לסנן ולאכוף תקנון, ושאל בהתאם. הוא קיבל הוראה מסוזי להוציא אותנו החיידר הכי טוב בעולם.”
“טוב, לא צריך להגזים.”
“את זה תגיד לסוזי, לא לי.” אני מושכת בכתפי, אוספת כוסות חד־פעמיות משומשות מהשולחן. “אפרופו ברדוגו, סיפרת לו על הראיון הזה?”
“שלחתי לו מייל הבוקר, בינתיים לא שמעתי כלום. אבל למה שיתנגד לכתבת שער של מוסד של העמותה באנ”ש? חלום חייו הוא עוד יח”צ.”
“אם הוא יקרא את הכתבה, ואם בני יצטט אותך נכון, אני לא רואה איך הוא יאהב אותה. אמרת בדיוק את הדברים שהוא הזהיר אותנו להפסיק לומר.” ושאני שיגעתי אותך להמשיך לומר, ושבגלל שהפסקת לומר אנחנו בקושי מדברים כבר כמה שבועות טובים.
“אם הוא יקרא את הכתבה, ואם בני יצטט אותך נכון, אני לא רואה איך הוא יאהב אותה. אמרת בדיוק את הדברים שהוא הזהיר אותנו להפסיק לומר.” ושאני שיגעתי אותך להמשיך לומר, ושבגלל שהפסקת לומר אנחנו בקושי מדברים כבר כמה שבועות טובים.
“אני לא יכול לשקר כששואלים אותי ישירות איך אני רואה חינוך, תפקיד של מוסד.” הוא מסיים את הפרוסה, דוחף ממנו את הצלחת. “אבל גם אמרתי על ברדוגו מספיק תשבחות, לא? כמה העמותה עוזרת וכמה הוא ספציפית עומד לימיננו וכולי וכולי, לא נראה לך שזה יספיק?”
“קשה לדעת. אני אמורה לקבל את הטקסט הסופי לאישור. אולי ליתר בטחון כדאי שנוסיף לו כמה ‘העוסק בצרכי ציבור באמונה’, ‘איש חיל רב פעלים’, וכל הקשקושים האלה שאתה מכניס למודעות הברכה בכל פעם שהוא מארס ילד.”
“ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד,” מהמהם יוסף חיים. המבטים שלנו נפגשים, וצחוק אמיתי, מתגלגל, שלא חווינו יחד כבר חודשים, בוקע משנינו וממלא את הסלון.
תגובה אחת
וואו ממש אהבתי את הטוויסט סיפור טוב וכתיבה מושלמת!