אם יש ביטוי מועדף על אמא שלי, זה ‘דז’ה וו’. במבטא צרפתי מתנגן, כמובן. שמעתי אותו יותר מדי פעמים בחיי משארצה אי פעם להשתמש בו בעצמי. אבל מול אלחנן שיושב על הספה בסלון, רגליו פשוטות לפניו, עיתון הפוך על ברכיו והוא מדקלם “אני לא חוזר לישיבה”, המוח שלי בוחר מילים לפני שאני מספיקה להתערב. כל כך הייתי כבר בסרט הזה. כל כך קיוויתי שהוא נגמר.
לא העיפו אותו הפעם, ברוך השם, לפחות לא זה. אבל יום חמישי בלילה, הוא הקדים לחזור מהישיבה, ואומר שזהו, שבאמת הוא מיצה.
יוסף חיים עוד לא בבית, נשאר לשיעור ההלכה הקבוע של יום חמישי בערב בבית הכנסת. אבל עוד מעט הוא יהיה. ואין לי שום סיבה לחשוב שהתגובה שלו לדז’ה וו הזה תהיה רגועה יותר משלי. והפעם, אני חוששת, לא יספיקו שיחות מוטיבציה או נסיונות שוחד, או מה שיוסף חיים לא עשה אתו בסוף כדי לשכנע אותו לחזור לישיבה. גידלתי את אלחנן מספיק שנים כדי להכיר את העקשנות על הפנים שלו. לפעמים אפשר להמס אותה. אבל כשהיא מתהדקת סביב שפתיו ועיניו, זה מלחמה בטחנות רוח.
“לפחות תחכה לסוף הזמן,” אני מתחננת. “מה כבר נשאר? בקושי חודש!”
“החודש הכי מעצבן. לא רוצה את אדר בישיבה עם כל המגבלות שלהם. הת”ת מותר רק ככה, ולשתות רק בפורים, וכל בדיחה אתה חוטף מקלחת מהמשגיח על ליצנות. למה הייתם חייבים לשלוח אותי לישיבה הכי צו”לית באיזור!”
“אתה רצית אותה!” אני מתקוממת על האי־צדק.
“כאילו שהיו לי הרבה אופציות!” הוא מחזיר. “לפחות פה ידעתי שיהיו לי חברים!”.
“נו, מה השתנה?”
הוא מושך כתף. “בוסו כבר עזב וכהן בדיכאון לדעתי. ונמאס לי לדבר רק עם שלום כל הזמן.”
אין לי כוח, השם, אין לי כוח. אני מפנה גב לאלחנן הולכת למטבח, נושמת נשימות עמוקות. מאגרפת כפות ידיים שכבר התחילו לרעוד.
לא הבנתי כמה מתח סחבתי עד אחרי הראיון השבוע, כשיוסף חיים ואני צחקנו כמו שלא צחקנו מזמן. משהו התרכך, נפתח, הפסיק לכאוב כל כך. פתאום יכולנו לדבר בלי שכל שיחה תרגיש כמו משא ומתן על תנאי שביתת נשק. פתאום הוא יכול היה להקשיב למה שאני אומרת בלי להתגונן מיד, ואני יכולתי להקשיב בלי לחשוב איך לגרום לו להרגיש אשם במקסימום בכל התפתחות שלילית בעיני. פתאום היתה לנו תקווה, לא רק שהחיידר אולי יהיה בסדר ושיש הורים שכן חושבים שהמודל שלנו מלכתחילה, אלא שגם אנחנו, אולי, יכולים לאפסן את השבועות האחרונים בבוידם של ‘תקופות פחות מוצלחות בחיי הנישואים’. אבל לא. עכשו אלחנן שוב חונה בסלון, ויוסף חיים לא יסכים לשמוע על עזיבה באמצע הזמן, ולילה שקט כבר לא יהיה לי. איזה לילה? גם שבת שקטה לא.
פתאום היתה לנו תקווה, לא רק שהחיידר אולי יהיה בסדר ושיש הורים שכן חושבים שהמודל שלנו מלכתחילה, אלא שגם אנחנו, אולי, יכולים לאפסן את השבועות האחרונים בבוידם של ‘תקופות פחות מוצלחות בחיי הנישואים’. אבל לא. עכשו אלחנן שוב חונה בסלון, ויוסף חיים לא יסכים לשמוע על עזיבה באמצע הזמן, ולילה שקט כבר לא יהיה לי. איזה לילה? גם שבת שקטה לא.
שטופת רחמים עצמיים אני פותחת את המקפיא להפשיר דגים ועופות לקראת בישולי השבת. לפחות אתקדם במה שאפשר לפני שתתחיל הסערה. כאני מסיימת לאתר במעמקי המקפיא חבילה נשכחת של בשר טחון, קולות עולים מהסלון. אני מנגבת ידיים ויוצאת מהמטבח. יוסף חיים עומד ליד השולחן, משהו צבעוני בידיו. משהו שנראה כמו מגזין.
“אנ”ש?” אני מזהה, למרות שכף היד שלו מסתירה את הלוגו בשער. כבר קיבלתי ד”שים ראשונים מהכתבה, אבל לא היה לי זמן לצאת לקניות, וגם לא היה לי דחוף במיוחד להשיג את הגליון אחרי שבתיבת המייל שלי נח לבטח קובץ מעוצב של הכתבה שאישרנו אחרי שעברנו עליו בקפדנות.
“כן, אבוקסיס נתן לי בבית הכנסת. הם שמו אותנו על השער, כמו שהבטיחו.”
על השער יש תמונה של יוסף חיים על רקע החיידר. תמונה שלי כמובן שאין, אבל הכיתוב מתייחס למוסד כמשהו שהקימו ‘הרב והרבנית’ בעשר אצבעותיהם.
“אתה חושב שאנשים יאמינו שלא קנינו את הכתבה?”
יוסף חיים מושך בכתפיו. “אבוקסיס היה נראה ממש נרגש כשהביא לי את המגזין. אמר שזו כתבה מעולה ורואים שהכתב ממש הבין את הרעיון של החיידר ואת מסירות הנפש שלנו וכולי וכולי.”
“טוב, הוא תמיד היה בצד שלנו.” שלושה בנים של אבוקסיס עברו אצלנו בחיידר. כיום יש שם רק אחד, בכיתה ז’, אבל אך ורק משום שמאז נולדו להם רק בנות.
“עוד פעם התראיינתם לעיתון?” אלחנן, מנשנש דוריטוס משקית שלא אני נתתי לו, ממטיר פירורים בנדיבות על הרצפה כשהוא מתמתח על הכורסה. “ממש נהייתם כוכבי תקשורת.”
“ברוכים הבאים. לא היית אמור לחזור מהישיבה רק מחר?” יוסף חיים שם את המגזין על השולחן ונועץ בבנו בכורו מבט בלתי מחויך.
“שינוי בתכניות. לא חוזר עוד לישיבה הזאת. הסברתי לאמא.”
“תצטרך גם להסביר לי. בכל מקרה, דיברנו על זה כבר. ישיבה אפשר להחליף בסוף זמן, לא באמצע.”
“אתם לא התחלתם בכלל לחפש לי ישיבה אחרת לזמן הבא! אתם רק עסוקים כל הזמן בחיידר ובכל הראיונות החדשים שלכם לעיתונות! בסוף הזמן תגידו לי שהייתם נורא עסוקים בצרכי הרבים וכל שאר המילים הגדולות, ושאני אחכה בבקשה לסוף השנה! אני מכיר אתכם!”
הטלפון של יוסף חיים מנגן ‘כי הרבית טובות אלי’. למרבה המזל, הוא הניח אותו על השולחן לצד המגזין מקודם, ורואה עכשו את השם על הצג. ברדוגו. אני רואה אותו בולע רוק, קרוע בין הרצון לענות לאלחנן כאן ועכשו ובין הידיעה שמוטב לנו לדעת בהקדם מה ברדוגו רוצה. האחריות מכריעה, הוא לוקח את הטלפון ופוסע לתוך המטבח.
אני מסתכלת על מצע פירורי הדוריטוס. באופן רגיל אני אמורה עכשו להרים את קולי על האכלן חסר האחריות ולדרוש ניקוי מידי של הספה והרצפה, אבל עכשו לא נראה לי הזמן הנכון לאופן רגיל. “לך לחדר שלך,” אני מזרזת אותו. “עם הדוריטוס.”
“אני עדיין רעב!”
“תכף אארגן לך טוסט עם גבינה. נו, לך לחדר. לאבא ולי יש דברים לדבר עליהם.”
הוא קם בכבדות, שקית הדוריטוס הריקה למחצה בין אצבעותיו. “טוסט עם גבינת שמנת, לא קטשופ.”
“אני זוכרת, נשמה. לא ילדתי אותך אתמול. קח אתך את המזוודה.”
הוא מסיע את המזוודה במסדרון. דלת חדר הבנים נטרקת שניות ספורות לאחר מכן.
יוסף חיים יוצא מהמטבח, כוס מים בידו. “ברדוגו מבסוט מהראיון, מסתבר שהוא אשכרה ספר כמה פעמים אזכרנו את העמותה ואותו.”
אני מגלגלת עיניים. לא מופתעת.
“מצד שני חושב שהיה מן הראוי לראיין גם אותו – – – “
“הצעת את זה לכתב!”
“זה מה שאמרתי לו. מקווה שהאמין. בכל מקרה הסכים אתי שעיתונאים עושים בסוף מה בא להם, והזכיר לי שלכן זה היה סיכון להתראיין בכלל.”
“לא אמרת לו שקיבלנו את הראיון לאישור?”
“לא, הוא היה חושב שעם כזו רמת מעורבות אנחנו באמת אחראים לזה שהוא לא רואיין גם כן.”
“טוב, תכל’ס?” אני רוצה לדעת. “מה השורה התחתונה?”
יוסף חיים דוחף את הטלפון לכיס החולצה. “שורה תחתונה, ברדוגו זה ברדוגו. חוגג את הפרסום, כמו שחשבתי, העביר את הכתבה כבר לכל הפטרונים שלו ולכל המנהלים שהוא רוצה לעקוץ על כך שהם עוד לא סידרו לעצמם יח”צ כזה טוב. אבל רוצה שנזכור מי הבוס.”
“אוף,” אני אומרת מעומק הלב.
“עזבי, יש לנו צרות יותר גדולות עכשו. מה עם אלחנן?”
אבל הטלפון מצלצל שוב. הורים מהחיידר שקראו את הכתבה ורוצים ‘לחזק את ידינו’. ואז עוד שיחה, מגיס של יוסף חיים. קיבל את הכתבה מחבר ורוצה להשתפך בהתרגשות. ואז המלמד של כיתה ו’. ואז סוזי, מתקשרת ישירות ליוסף חיים הפעם ואומרת שהיא שלחה את הכתבה במלא קבוצות וואטסאפ מגזריות ושלא נתפלא אם נקבל ד”שים גם ממי שלא קוראים את המגזין.
איפשהו בין הטלפון השלישי לרביעי אני נזכרת בטוסט שאלחנן הזמין ורצה למטבח. כשהוא מוכן ואני מעמיסה אותו על צלחת לצד מפית וצועדת לחדר הבנים, יוסף חיים עדיין עונה לטלפונים.
“אה, חשבתי שכבר שכחת אותי,” זו התודה שאני מקבלת. אלחנן מגיח מהחדר רגע ליטול ידיים, חוזר במהירות, ממלמל ברכה ונוגס. “מת מרעב,” הוא מעדכן בפה מלא.
“לבריאות.”
אני יושבת על קצה המיטה שלו, מביטה בו אוכל לכמה שניות, ואז אומרת: “כל הקטע הזה של לעבור ישיבה – אתה יודע בכלל לאן אתה רוצה לעבור? יצא לך לחשוב על זה?”
אני יושבת על קצה המיטה שלו, מביטה בו אוכל לכמה שניות, ואז אומרת: “כל הקטע הזה של לעבור ישיבה – אתה יודע בכלל לאן אתה רוצה לעבור? יצא לך לחשוב על זה?”
“בטח, שאלתי כל מי שיכול להבין בזה משהו.”
“ו…?” אני מעודדת אותו.
“יש בנהריה ישיבה, של אחד סוויסה. אני רוצה ללכת לשם. לשנות אווירה לגמרי. זה סגנון אחר. גם בלימוד. וגם, את יודעת, אני אוהב את הצפון.”
אני מתאפקת לא לשאול כמה זמן הוא יבלה בתוך ישיבה שנמצאת בחבל הארץ האהוב עליו, ובמקום זה אומרת: “אבא יודע מי הסוויסה הזה?”
“לא יודע, אבל הוא אח של מוטי סוויסה, זה שהבן שלו למד שנה מתחתי בחיידר.”
אני זוקפת אוזניים. מוטי סוויסה, עורך דין שלא יצא לי להתקל בו יותר מדי, הוא אחד מההורים שסוזי גייסה לדבר טובות עלינו באוזני הכתב.
“אני אדבר עם אבא,” אני מבטיחה. “תנסה בינתיים לא לשגע אותו בכוונה. ואתה יודע, אני ואבא לא התראיינו בשביל הכיף, כן? חשבתי שגם אתה חושב שצריך להציל את החיידר.”
“אני חושב בעיקר שצריך ללמד את עטייה לקח.”
הוא מסיים לאכול, דוחף את הצלחת ממנו. משתרע חזרה במיטה. “אבל מאמין לך שזה לא בשביל הכיף. שום דבר בחיידר הזה כבר לא נראה לי כיף בכלל.” הוא מרים את גבותיו לעברי. “לפחות לא בשבילך.”
