יוסף חיים מתעכב בחזרה מההבדלה. אנחנו רגילים לכך שהוא חוזר רק שעה וחצי אחרי צאת שבת בגלל שיעור קבוע, אבל הפעם חלפו כבר שעתיים והוא איננו. אלחנן ונתנאל לעומת זאת חזרו מזמן הביתה. נתנאל שומע שיעור באוזניות, ישוב ליד השולחן בסלון, ואלחנן עשה הבדלה מיד כשהגיע הביתה ועכשו הוא מטגן לעצמו חביתה. לא, שניהם אומרים, אין להם מושג למה אבא מתעכב.
דניק מיילל שהוא רוצה לישון וחבל שהוא לא הקשיב להבדלה של אלחנן וזהו. נתנאל מציע לעשות לו הבדלה. הודיה אומרת שתכף היא עושה הבדלה לעצמה ולא אכפת לה אם יצמח לה זקן או לא. בדיוק על רקע ההצהרה הדרמטית הזאת נשמעת נקישה בדלת. אני ניגשת לפתוח. יוסף חיים עומד שם, לידו עורך הדין מוטי סוויסה.
“שבוע טוב.” יוסף חיים מדבר בטון ‘מנהל התלמוד תורה’ שלו. “הרב סוויסה יצטרף אלינו להבדלה, בסדר? התעכבנו קצת אחרי השיעור כדי לשוחח, והוא היה שמח לשוחח גם עם אלחנן.”
אני סרה מהפתח. “בבקשה. אתה רוצה טלפון להתקשר הביתה?” אני שואלת את סוויסה, מניחה שגם אשתו תוהה לאן נעלם בעלה.
“שלחתי כבר את בן ציון שלי להגיד שאני מתעכב קצת, זה בסדר.”
על השולחן כבר עומדים כל צרכי ההבדלה, חוץ מהיין שאני מוציאה עכשו מהמקרר. הילדים מתאספים, כולל אלחנן שניאות לזנוח לרגע את החביתה. יוסף חיים עושה הבדלה, מברך ברכה אחרונה, אומר יחד אתי את פסוקי “ויתן לך”. כשאנחנו מסיימים כבר כל הילדים התפזרו שוב איש לענייניו.
“שמעתי מהרב שהגדול שלכם רוצה לעבור לישיבה של אחי.” אומר סוויסה.
אני מאשרת בניד ראש. יוסף חיים לא היה מאושר לשמוע על הישיבה בנהריה, חושד בדיוק כמוני שאלחנן יבלה יותר במסלולי מים בצפון מאשר בין כתלי בית המדרש, אבל אחרי כמה שיחות טלפון הוא נאנח ואמר שגם אם הישיבה הזו אינה פסגת חלומותיו, נשמע שהם יודעים לעבוד שם עם בחורים. ‘לא חושבים שהם רובוטים שרק צריך ללחוץ להם על הכפתור הנכון,’ היה המשפט שלו.
“אחי מאד בררן עכשו. הוא רצה ישיבה קטנה וכבר יש יותר בחורים ממה שהוא מרגיש שנכון למקום כזה. והוא גם מאד לא אוהב לקבל באמצע שנה, לא רק באמצע זמן. אני יודע, כי התארחנו אצלם בשבת האחרונה והנושא הזה עלה. מצד שני, אם אני לוחץ עליו הוא ייתן צ’אנס, אני מאמין.” עיניו מסתכלות סביב. “איפה התלמיד חכם שלכם?”
“אחי מאד בררן עכשו. הוא רצה ישיבה קטנה וכבר יש יותר בחורים ממה שהוא מרגיש שנכון למקום כזה. והוא גם מאד לא אוהב לקבל באמצע שנה, לא רק באמצע זמן. אני יודע, כי התארחנו אצלם בשבת האחרונה והנושא הזה עלה. מצד שני, אם אני לוחץ עליו הוא ייתן צ’אנס, אני מאמין.” עיניו מסתכלות סביב. “איפה התלמיד חכם שלכם?”
“אלחנן!” קורא יוסף חיים.
הוא מפציע שוב מהמטבח, ומגיע לשבת אתנו ליד השולחן. כשהוא רוצה, אלחנן יודע להפעיל קסם אישי. הוא מחייך אל מוטי סוויסה ומספר ששמע שהישיבה של אחיו היא משהו מיוחד ויש להם שיטה אחרת בלימוד והוא מאד היה רוצה להתנסות בה. סוויסה מקשיב לו בלי לשנות הבעה, ואחרי זה שואל אם הוא מעוניין לנסות לעבור לזמן קיץ. לא, אלחנן אומר, הוא רוצה לעבור עכשו. הכי מהר שאפשר.
הגבות של סוויסה מתרוממות, אבל הוא לא אומר כלום. אלחנן אומר לו “תודה מראש על כל העזרה” בחיוך שמעמיק גומות בלחייו, וקם מהשולחן, מותיר לנו לסיים את הדיון.
“אמצע זמן זה ממש פרובלמטי,” אומר סוויסה. “הוא לא יכול לחכות? או שהעיפו אותו?”
“לא העיפו,” אני ממהרת להבהיר. “אבל הוא מרגיש מאד לא בנוח שם. לא מתחבר לצוות, אין לו הרבה חברים. הוא כבר כמה זמן אומר לנו שהוא רוצה לעבור.”
“אני מניח שלא היינו פנויים מאד לשמוע עד כמה זה קריטי לו,” מוסיף עכשו יוסף חיים, ואני מחניקה חיוך. את התובנה הזו אמרתי לו לפחות חמש פעמים בימים האחרונים והוא תמיד הכחיש אותה נחרצות.
“טוב, היה לכם עם מה להתעסק ברוך השם בזמן האחרון.” הוא משחק בחפתים הכסופים שלו. “כתבה מעולה, אגב.”
“גם לך מגיע תודה על הפרגון שם,” אומר יוסף חיים.
“אני מפרגן למי שמגיע, אין אצלי חכמות. שלושה בנים שלי למדו אצלכם וכולנו יודעים שמלאכים צחורי כנפיים הם לא היו,” הוא מושך בכתפיו. “ואני זוכר טוב שגם בישיבה הקטנה המשכת ללוות אותם עד שהמצב התייצב. אחי יש לו עקרונות, אבל הוא לא בקלות אומר לי לא. אני בכל זאת אחיו הגדול,” הוא מצחקק. “אני אפעיל עליו את כל התותחים הכבדים כדי שייתן צ’אנס לבחורצ’יק שלכם. לכל כלל יש יוצא מן הכלל. או צריך להיות.”
הוא מפליג לביתו, לעשות הבדלה סוף סוף למשפחה הפרטית שלו, ואלחנן יוצא אלינו שוב. “הוא מסכים לעזור, כן? הייתי סבבה אתו, נכון?”
מתחשק לי מאד לומר שאין לו שום חלק אמיתי במהלך הזה, שמוטי סוויסה פשוט מכיר טובה עמוקה להורים שלו. אני מניחה שגם ליוסף חיים מתחשק, אבל הוא לא אומר מילה אלא רק טופח על שכמו של אלחנן. וכך גם אני, מטעמי קנאת סופרים, מכריחה את עצמי לגלות אותה מידה של איפוק.
*
קצת לפני עשר אני מתיישבת בכורסא בסלון עם מוסף הנשים של מגזין אנ”ש. בדרך כלל אנחנו לא קונים אותו, אבל הפעם הרי קיבלנו חינם, ואני רוצה להתעדכן מה התחדש בגזרת עיתוני הנשים מאז פגשתי אותה באחרונה, כנראה באחד הביקורים אצל אמא שלי. הבית שקט: יוסף חיים פרש לישון, נתנאל יצא חזרה לישיבה, אלחנן יצא להליכה, דניק ושרית כבר במיטותיהם. הודיה מדברת עם חברה בטלפון אבל עושה את זה בחדרה בקול מהוסה מאד, שמא חלילה תגיע אינפורמציה סודית מסעירה לאוזני מי משאר בני המשפחה.
אני מספיקה לקרוא בדיוק חצי מדור הומור בלתי משעשע כשהטלפון שלי מצלצל. אני קמה להביא אותו מהמדף במטבח שעליו שכן מאז ערב שבת. זו מיכל.
“שבוע טוב אסנת,” הקול שלה זהיר.
“שבוע טוב,” אני מחזירה. מה היא רוצה עכשו? לתת משוב על הכתבה באנ”ש? להגיד שחבל שלא הביאו קולות גם של הורים כמו שלה, שלא מרוצים מרמת הסינון של החיידר?
“יש לך חמש דקות?”
אני מכירה הקדמות כאלה. נאנחת בשקט, סוגרת את המגזין. ממילא ההומור שלהם לא משעשע. “בהחלט, מה חדש?”
“אני יודעת שלא הסכמת אתי כשדיברנו על למה אני מעבירה את הילדים,” היא אומרת במהירות, כמעט בנשימה אחת. “לפחות על למה אני מעבירה את כולם. ואני לא יכולה לומר שבאמת שיניתי את דעתי. כלומר, אני חושבת שהבעיות הן בעיות. אבל… תראי, היה כנס הורים לחיידר החדש, וחילקו תקנון. וגם בעלי מסכים עכשו שהם קצת לא נורמליים.”
“חשבתי שרצית יותר הקפדה על דברים כמו טכנולוגיה.”
“רציתי ילדים שלא רואים סרטים בבית, כן. הם כותבים שלהורים מותר אך ורק טלפון כשר, שום טאבלט או טלפון חכם. אני חייבת לעבודה טאבלט במינימום. יש לי חסום לגמרי, כשר, בלי דפדפן! מה הקטע שלהם?”
“את שואלת אותי? תשאלי אותם.”
“… והלבוש של האמהות, נכנסו לפרטי פרטים ממש. מה רע בפאה עם סרט? ממתי זה מודרני? זה יצא מהאופנה מזמן! לייס אני מבינה. סרט? אין לי כסף לקנות עכשו פאה אחרת. ואסור לק ג’ל ואסור בערך שני שליש מהבגדים שלי לדעתי. שאלתי את מוישי אם הוא מצפה שאחליף לוק והוא היה ממש מבולבל. הוא לא מבין מה הבעיה באיך שאני נראית. אחר כך הוא אמר שאולי זה רק תירוץ כדי לדחות מי שהם לא רוצים, ואותנו קיבלו בשמחה, כי הוא אברך, אז לא יעשו לנו בעיות.”
המהמתי. לדעתי מוישי קרא נכון את המפה.
“… אבל, את מבינה? זה כזה… להרגיש רע כל הזמן. אני צריכה עכשו להסתיר את הטאבלט. ולדאוג כל הזמן שאולי בכל זאת יעירו לי על הפאה או הציפורניים. או להיות זאת שמסתכלים עליה שהיא לא שומעת לתקנון. ואת הילדים בטח יכריחו ללכת לפי התקנון. למה צריך כיפה שחורה בלבד מגיל גן? יהיה להם מספיק זמן לכיפות שחורות כל החיים!”
“… אבל, את מבינה? זה כזה… להרגיש רע כל הזמן. אני צריכה עכשו להסתיר את הטאבלט. ולדאוג כל הזמן שאולי בכל זאת יעירו לי על הפאה או הציפורניים. או להיות זאת שמסתכלים עליה שהיא לא שומעת לתקנון. ואת הילדים בטח יכריחו ללכת לפי התקנון. למה צריך כיפה שחורה בלבד מגיל גן? יהיה להם מספיק זמן לכיפות שחורות כל החיים!”
“מיכל… לא אני כתבתי את התקנון.”
“כן, ואת בטח חושבת לעצמך שאני טיפשה ומה חשבתי לעצמי כשרציתי כזה מוסד.”
הצליל המריר מפעיל את המצפון שלי. “אני לא חושבת שאת טיפשה, אבל אני גם לא מאד מופתעת.”
“טוב, אני מופתעת. ומוישי עוד יותר. אנחנו לא בטוחים שאנחנו ערוכים להחליף מלתחה לגמרי לילדים, ולהסתיר את הטאבלט שלי, ולקוות שלא יקראו לי לשיחות נזיפה על איך שאני נראית. כאילו, מוישי אומר שזה בטוח לא יקרה, אבל אני כבר לא בטוחה. חוץ מזה, לא תכננו שהוא יישאר אברך לנצח. אבא שלי תמיד אמר שישמח לצרף אותו לעסק ברגע שירצה, ואני לא רואה איך המשכורת שלי לבד סוחבת אותנו עוד הרבה שנים. ומה יהיה אז? אנחנו כבר לא נהיה משפחה מבוקשת.”
קול קטן בראש שלי אומר לי בבירור לאן השיחה הזו מובילה, אבל אני מצווה עליו שתיקה. מיכל צריכה להגיד את זה, אני לא אומר במקומה.
“… בקיצור… אני יודעת שזה סופר־מביך… מוישי לא הסכים לעשות את זה מרוב שזה מביך, אבל אמרתי שאני אנסה אתך, את לפחות לא תטרקי לי בפרצוף… יש מצב להתחרט ולהשאיר את הילדים אצלכם? באמת שלא הבנו עד הסוף מה זה אומר.”
כשאני נכנסת לחדר השינה שלנו בתום השיחה עם מיכל, יוסף חיים שקוע בשינה עמוקה. כשאני מתעוררת בבוקר הוא כבר בתפילה, ולא חוזר לפני שאני יוצאת לעבודה. כך, רק למחרת בצהריים אנחנו נפגשים שוב, ואני מספרת לו על זוג הורים ראשון שהחליטו שהדרישות של החיידר החדש גדולות עליהם, ואולי בכל זאת עדיף לסבול את החסרונות שלנו. הוא מצדו תורם לי עדכון משלו: סוויסה הצליח לשכנע את אחיו לקבל את אלחנן לישיבה.
