כל התינוקות והילדים שאני רואה היום עצבניים, גם אם אני בסך הכל עורכת בדיקה התפתחותית ולא מנפנפת בשום מזרק. אני מוציאה עוד צעצוע ועוד אחד, משמיעה קולות של חיות, מציגה מיני-מחזה בעזרת בובות הכפפה שאני שומרת במגירה. ועדיין. חיוכים בוקעים רק בקושי. ההורים, בהתאם, לא נראים עליזים הרבה יותר.
אני כמעט תוהה אם איזה ענן של דיכאון ירד על העיר ולא התעדכנתי על כך בתחזית, כשליה שוב פותחת את דלת החדר שלי בלי לדפוק, שתי שניות אחרי שיצאו מהחדר זוג הורים עם בן שנתיים בטנטרום מתמשך שרק התגבר בעקבות החיסון לחצבת. מול ליה אני נאלצת לוותר על התיאוריה שלי, כי על פניה דווקא משוח חיוך רחב במיוחד. “יש איזו מישהי מוזרה שמחכה לך בכניסה”, היא מבשרת, לא טורחת במיוחד להנמיך את הקול.
“ביקשתי – ממך – לדפוק – על הדלת – לפני – שאת – נכנסת”. אני מבטאת כל מילה באיטיות.
“דפקתי!” היא נעלבת.
“ולחכות עד שאני אגיד שאפשר להיכנס!”
היא נותנת בי מבט פגוע וחוזרת אל העמדה שלה. אני יוצאת לעבר הכניסה, סקרנית לגלות מי זו ששעשעה כל כך את ליה.
דמות צנומה, סוודר צהוב אוברסייז, שרשרת חרוזי עץ. כובע קש על הראש. אני מכירה בדיוק אישה אחת שהולכת עם כובע שמש כזה גם בחורף. “נצחיה!”
היא מרימה את הראש מהטלפון שלה, וקורנת אלי: “אסנתי!”. כהרגלה, היא מתקרבת ועוטפת אותי בחיבוק ענק. “לא זכרתי את הכתובת שלך, אבל זכרתי שאת עובדת בטיפת חלב כאן בשכונה. מזל שיש רק אחת כזאת!”.
אני מחזירה לך חיבוק, מוצפת בתחושת הנשימה לרווחה שהשהות בחברת נצחיה תמיד השרתה עלי. “לא יכולת להתקשר? שנים לא דיברנו”.
“לא שנים, אל תגזימי. מאז יום ההולדת שלך, לא? אותו אני אף פעם לא שוכחת”.
“נו, הוא היה באלול. זה מזמן”.
“שיהיה”, היא מושכת בכתפיה. “בכל מקרה רציתי אותך פנים אל פנים, מה שנקרא, ואיכשהו לא יצא לנו לתאם. אבל הייתי בייעוץ הנקה אצל יולדת פה בשכונה, אז החלטתי לקחת הימור ולבדוק אם את פה”.
“אני פה ושמחה לראות אותך. ונדמה לי שגם סיימתי להיום”, אני חוזרת רגע לדף התלוי ליד החדר כדי לבדוק. “כן, סיימתי. רוצה לשתות?”
היא רוצה, אני לוקחת אותה לפינת המטבחון, מכינה לה קפה נמס שהיא מעקמת עליו את האף, כי הוא לא בטעם וניל, אבל שותה בכל זאת, כי ‘אני צריכה קפה, מותק, אז נתפשר על מה שיש’.
את נצחיה הכרתי כרופאת ילדים שעברתי בשניידר, וכבר אז היא התמחתה בהנקה. בשנים שעבדתי כאחות בתחנה לבריאות המשפחה שלחתי אליה, לדעתי, מאות אימהות. אבל מעבר למקצועיות שלה, נצחיה היא פשוט סוג הטיפוס שמי שנתקל בו והתברך בקצת שכל ישר, מתאמץ לשמור בחיים שלו. חמה אבל קרת רוח, עליזה כרונית אבל לוקחת את החיים ברצינות. לא שמה על אף אחד אבל דואגת לכל מי שנקלע בדרכה. היא מצידה הפכה לחברה שלי בעקבות אירוע חירום בבית החולים, שלאחריו היא הגיעה להחמיא לי על העובדה שאת ‘הסוג שלא נכנס לפאניקה גם אם כולך סביבך כן’.
את נצחיה הכרתי כרופאת ילדים שעברתי בשניידר, וכבר אז היא התמחתה בהנקה. בשנים שעבדתי כאחות בתחנה לבריאות המשפחה שלחתי אליה, לדעתי, מאות אימהות. אבל מעבר למקצועיות שלה, נצחיה היא פשוט סוג הטיפוס שמי שנתקל בו והתברך בקצת שכל ישר, מתאמץ לשמור בחיים שלו. חמה אבל קרת רוח, עליזה כרונית אבל לוקחת את החיים ברצינות. לא שמה על אף אחד אבל דואגת לכל מי שנקלע בדרכה. היא מצידה הפכה לחברה שלי בעקבות אירוע חירום בבית החולים, שלאחריו היא הגיעה להחמיא לי על העובדה שאת ‘הסוג שלא נכנס לפאניקה גם אם כולך סביבך כן’.
“טוב, קודם כל זה לא במקום יציאה נורמלית ביחד”, אומרת נצחיה. יציאות נורמליות עם נצחיה, יש לומר, הן מסובכות. היא שונאת בתי קפה וגם שופינג. אנחנו תמיד צריכות למצוא איזו פינת טבע שמעניקה לה מספיק השראה ולא מאתגרת מידי את אהבת הנוחות שלי עצמי. “אבל תמיד טוב לראות אותך, אפילו שאת נראית כאילו את לא ישנה טוב בלילות”.
“לא כל כך”, אני מודה.
“תזכירי לי לשלוח לך מאמרים על היגיינת שינה. ותבדקי את הסוכר שלך”, היא מטיפה לי עוד קצת מוסר בנימה אופיינית, ואז מספרת על האמא הצעירה שראתה, ועל הביקורת שיש לה על יועצת ההנקה שביקרה אותה לפניה. “יש לנו דווקא יועצות מעולות בארץ, אבל לא מספיק לדעתי. אחת הסיבות שאני הולכת לפתוח קורס יועצות הנקה בעצמי”.
“את?” אני מופתעת. היא אף פעם לא שחררה רמז על עניין בהוראה.
“כן, את רואה. בסוף אני רק בנאדם אחד, ולא יכולה להיות בכל מקום. יש מכללה שמציקה לי כבר המון זמן להעביר מסלול יועצות הנקה מוסמכות אצלם, והחלטתי ללכת על זה”.
נצחיה בראש מסלול ייעוץ הנקה נשמע לי כמו משהו שמצדיק כותרות בעיתונים. ידעתי מנסיון האימהות שהפניתי אליה עד כמה עמוסה היא הפכה להיות בשנים האחרונות.
אני מתחילה לנאום בהתלהבות על הפוטנציאל המדהים של הרעיון, ואז עוצרת. אולי הפוטנציאל המדהים לא רלוונטי רק לנצחיה ולאימהות העתיד. אני אוהבת לעבוד עם אמהות, אוהבת לעבוד עם תינוקות. אולי, בעצם, גם לי יש פוטנציאל פה.
“האמת היא—” אני פותחת, ואז נושכת שפתיים. על מה אני חושבת? צריכים אותי בבית. ובחיידר. מצד שני… ובכן, הפעם אני מרגישה בעוצמה שאכן יש צד שני.
נצחיה יודעת לשמוע פערים בשיחה. “מה רצית לומר, אסנתי?”
“סתם, חשבתי — היה מעניין אותי ללמוד בקורס הזה, אם הייתה לי אפשרות…”
“ולמה אין לך אפשרות?” היא תובעת לדעת.
“כי אין לי כזה הרבה זמן. וגם מתבגרים דורשים הרבה. ובעלי כמעט לא בבית. ו—“
“בית הספר שלכם”, משלימה נצחיה. על הסאגה האחרונה היא לא יודעת. על המעורבות ההדוקה שלי בחיידר היא יודעת המון.
“כן, גם. את יודעת שתמיד רציתי לעשות קורס על-בסיסי במיילדות, אבל וויתרתי כי זה לא הסתדר עם החיים העמוסים שלי”.
“ובכן, זה כמובן החלטה שלך, אבל אני לא באמת רואה קשר בין הדברים. מותר לך ללמוד מיילדות גם אם את כבר יועצת הנקה מוסמכת. ובאשר לשלב הזה בחיים שלך, הקורס שלי אמנם אמור להיות אינטנסיבי, אבל בהחלט לא ידרוש ממך מה שתדרוש השתלמות על-בסיסית במיילדות”, היא משחקת בחרוזי העץ שעל צווארה. “את יודעת מה? אני כבר חושבת לטווח הרחוק. אני רואה אותך לא רק עוברת את ההכשרה אלא עוזרת לי בהמשך לנהל אותה. אני צריכה נשים פרקטיות ומאוזנות לעבוד איתן, את יודעת. בלי דרמות. את תהיי יועצת הנקה מעולה, זה בטוח, כי את רגועה ומעשית ויש לך כישורי אנוש מעולים. אבל כשאני חושבת על זה… נראה לי שתוכלי להיות פרטנרית בשבילי גם מעבר, אחרי שתהיה לך ההכשרה”.
“אני אחשוב על זה”, אני מבטיחה. “זה באמת ממש-ממש מדבר אלי”.
את עשר הדקות הבאות היא מקדישה להראות לי תמונות עדכניות של כל הילדים והנכדים, ואז אנחנו נפרדות בהבטחה לפיקניק במעיין קרוב מתישהו לפני פסח. או לאחריו. אבל לא מידי לאחריו.
**
“החברה שלך היא לא היחידה”, אומר לי יוסף חיים בערב, כשאנחנו אוכלים ביחד ארוחת ערב מאוחרת.
“החברה שלי?” לרגע אני חושבת על נצחיה ותוהה. לא סיפרתי לו עדיין כלום על הביקור שלה בעבודה שלי היום.
“מיכל, זו שרוצה להחזיר את הילדים אלינו”.
“אמרת שזה בסדר מבחינתך”, אני מניחה לסכו”ם, מסתכלת עליו.
“חשבתי שכן. מקרה חד פעמי. והיא עוד חברה שלך. אפשר לבוא לקראת. אבל כמו שאמרתי, היא לא היחידה. כבר קיבלנו עוד שלוש בקשות כאלה, ואני מתחיל לא להיות בטוח בעצמי. אולי זה לא נכון”.
“זה מה שברדוגו חושב?”
עכשיו הוא מניח לאוכל כדי להתפנות להתעצבן עלי. “אני לא שואל את ברדוגו מה לחשוב. ואם את רוצה לדעת, עוד לא סיפרתי לו בכלל כלום על הפניות האלה. אני קודם כל מדבר איתך”.
אני מאד רוצה לומר משהו כמו: “למדת משהו”, אבל מתאפקת בכל הכוח. “אוקיי”, אני אומרת במקום. “אני לא מבינה איפה הבעיה. זה מראה שיש יותר ממקרה אחד של הורים שלא חשבו עד הסוף ושהחיידר החדש מתנהל בצורה טיפשית ולא מצליח לשמר את אלה שנרשמו. מעולה בשבילנו”.
אני מאד רוצה לומר משהו כמו: “למדת משהו”, אבל מתאפקת בכל הכוח. “אוקיי”, אני אומרת במקום. “אני לא מבינה איפה הבעיה. זה מראה שיש יותר ממקרה אחד של הורים שלא חשבו עד הסוף ושהחיידר החדש מתנהל בצורה טיפשית ולא מצליח לשמר את אלה שנרשמו. מעולה בשבילנו”.
“מצד אחד. מצד שני, אם אנחנו מחזירים בקלות את כל מי שהוציא ילדים, אולי אנחנו גם מדרבנים אחרים לעזוב. את יודעת, אפשר להוציא את הילדים בלי לחשוב הרבה, ממילא החיידר הפראייר הזה יקבל אותנו בחזרה צ’יק צ’ק אם נרצה”.
“מי שרצה להוציא, הוציא”, אני טוענת. “פשוט לא הבינו עד הסוף במה מדובר. עכשיו מבינים, ואם כבר, לדעתי אנשים יחשבו פעמיים כשהם יודעים שיש הורים שחזרו בהם”.
“לא יודע. או שכן או שלא. אולי לפחות צריך לבקש איזו התחייבות מהורים שהחזירו. או במינימום לתת להם תחושה שעושים להם טובה גדולה”.
אני חוזרת לאכול את הסלט והחביתה בצלחת שלי, מהרהרת בדברים. אבל איכשהו, מהר מאד הראש שלי מפסיק להתעסק בהורים שחווים חרטה מול הכללים של החיידר החדש, וסוחב אותי חזרה לשיחה שלי בצהרים עם נצחיה. ללמוד ייעוץ הנקה. לפתוח אולי קליניקה במחסן שלנו למטה, זה ששנים מושכר לאחרים. לעבוד עם נצחיה, ללא ספק אחת מחמשת בני האדם החביבים עלי בתבל. אולי אשאר אחות בטיפת חלב, אולי לא. אבל יהיו לי אופציות. ונצחיה צודקת: זה לא וויתור על החלום להיות מיילדת.
“אז מה את אומרת?” הוא מתעקש לדעת.
“נראה לי שאפשר לקבל אותם חזרה בלי עניינים מיוחדים, הם כבר למדו את הלקח”, אני אומרת. בערוץ מקביל אני מדמיינת כרטיסי ביקור עם השם שלי, לצד ‘אחות מוסמכת’ וגם ‘יועצת הנקה מוסמכת IBCLC’. “אבל תעשה מה שאתה חושב”.
אני קמה לפנות את הכלים. רק כשאני לוקחת את הצלחת הריקה של יוסף חיים, אני מבחינה במבט ההמום בעיניו.
