“אמא, צריך עוד משהו?” נתנאל מגיח מהאמבטיה, נושא בזרועותיו פילטרים שטופים היטב של המזגנים.
“ברור שצריך, תחזיר אותם קודם למקום.”
הוא מחזיר, ואני יודעת שתכף הוא יגיע למטבח, שם אני בשלבי ניקיון סופיים של המקפיא, כדי לקבל את ההוראות הבאות. הוא מקווה כמובן שאני אשחרר אותו כמה שיותר מהר, כי יש לו ספר חדש על ריגול שהוא ממש רוצה לקרוא, אבל נתנאל כמו נתנאל בודק קודם כל שאני מרוצה מתרומתו למאמץ ערב פסח לפני שנעלם. ואת זאת אי אפשר להגיד על האחים והאחיות שלו.
“שריתי!” בפעם השלישית שאני קוראת היא מגיחה אל המטבח, עדיין בפיג’מה, כתמי צבע על אפה.
“את מציירת? עכשו?”
“אמרת לי לסדר את כל המגרות או שאת תסדרי בעצמך ותזרקי הכל לפח!”
“בהחלט,” אני מסכימה. “לא אמרתי לך לנסות עכשו את כל הצבעים, בטח לא את הגואש. את רואה מה השעה? עוד חצי שעה אני רוצה לשמוע שסיימת עם המגרות, סופית. הודיה סיימה עם הארון והמיטות?”
“לא, היא מדברת בטלפון.”
די, נו. אני טורקת מגרת מקפיא מצוחצחת ומנסה להרגיע את הכעס הבלתי קפוא בעליל שגועש בי. ילדה בת שש עשרה. מה תעשי? תקחי לה את הטלפון בכוח? זה כמובן בדיוק מה שאמא שלי היתה עושה לו מצאה אותי מפטפטת עם חברה בטלפון ארבעה ימים לפני פסח, אבל אבל אפילו היא מודה שהיום זה דור אחר לגמרי.
אני צועדת לחדר הבנות. שריתי ממיינת בנחת פריטים בין המגרה ושקית האשפה. הודיה, כמדווח, יושבת על המיטה ומצחקקת לתוך האוזניות של הטלפון. אני תופסת את מבטה, ומרימה את גבותי לגובהן המקסימלי. היא משיבה לי בסימון הבינלאומי של ‘תכף’. “תכף פסח!” אני צועקת לעברה בלחישה. רק זה חסר לי, שהיא תתלונן שאני עושה לה בושות באוזני החברות.
אני צועדת לחדר הבנות. שריתי ממיינת בנחת פריטים בין המגרה ושקית האשפה. הודיה, כמדווח, יושבת על המיטה ומצחקקת לתוך האוזניות של הטלפון. אני תופסת את מבטה, ומרימה את גבותי לגובהן המקסימלי. היא משיבה לי בסימון הבינלאומי של ‘תכף’. “תכף פסח!” אני צועקת לעברה בלחישה. רק זה חסר לי, שהיא תתלונן שאני עושה לה בושות באוזני החברות.
“נו, רגע, אמא.”
אני יוצאת מהחדר לפני שחמתי תתפרץ בצורה בלתי חינוכית בעליל, חוזרת אל המקפיא והפינישים במטבח. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התחלתי הכנות לפסח כל כך מאוחר, ועכשו אני משלמת על כך בלחץ אינסופי וילדים שמשדרים לי שאני אמא חסרת אחריות, רק כי בניגוד למה שקורה בדרך כלל, לא הספקתי לסיים תשעים אחוז מהפסח לפני שהם יצאו לחופשה.
“אני רעב.” אלחנן, כמובן. הוא נכנס ברעש בדלת. שלחתי אותו להפקיד את כל שקיות הגניזה במתקן הגניזה שליד בית הכנסת, והוא מצהיר עכשו בנימת סיפוק מהדהדת שאכן כך עשה. ההצהרה הזו לא כוללת הסבר לעובדה שהשליחות הזו, שהיתה אמורה לקחת עשר דקות, ארכה כמעט שעתיים.
“אין בישולים היום,” אני אומרת לקונית, מעבירה מטלית על חלקו החיצוני של המקפיא, מסתכלת סביבי לחשב מה נשאר לי לעשות ומתי נוכל להתחיל להפוך את המטבח לחללית נייר הכסף שהוא מתגלגל אליה מדי פסח.
“אני אבשל!”
“אין שום בישולים, של אף אחד!” לא להרים את הקול, אסנת, לא להרים את הקול. “תלכו לקנות פלאפל או פיצה או משהו. ותאכלו אותם בחוץ!”
“סבבה, איפה האשראי?”
“תתאם קודם עם כולם מי צריך אוכל ואיזה. תכף גם השאר פה ייזכרו שהם רעבים.”
הוא הולך לאסוף הזמנות. אני חוזרת לאקונומיקה. עוד ארבעה ימים פסח. מה קרה לי שהתעכבתי ככה?
סיבה אחת היא החתונה של שלום ושבת החתן, כמובן, שתפסו הרבה זמן ואנרגיות. אבל זה רק חלק מהתשובה, אני יודעת. והתשובה המלאה היא שמהסתיו ראשי ורובי בענייני החיידר. ורק כשהבנתי עד כמה פסח קרוב קלטתי שהכנות בזמן לחגים לא היו הדבר היחיד שהזנחתי. חשבתי שבסך הכל אני מתפקדת למופת, אבל נראה שהאמירות בעבודה על כך שאני נראית עייפה והתלונות של הילדים שעלו בקצב בחודשים האחרונים לא היו מחוסרות בסיס.
כמעט חשבתי שזה מאחורי. הכתבה היתה הצלחה. תריסר ילדים שעזבו כבר נרשמו בחזרה על ידי ההורים. אפילו ברדוגו אמר שבעצם… אולי לא צריך לעשות שינויים גדולים מדי. ואם החיידר החדש סובל מנטישה עוד לפני שנפתח בפועל, אולי הוא סתם נמר של נייר, איום מדומיין, חלום שיקרוס כמעט ברגע הראשון כשעטייה וגיסו יבינו מה זה באמת אומר לנהל מוסד. ויוסף חיים ואני חזרנו לתקשורת נורמלית, לא של התחפרות בקווי מלחמה.
“אני לא נאיבית,” אמרתי אתמול לאביגיל, כשניסיתי להסביר מה עובר עלי. “אני יודעת שכן עוד יהיו אתגרים, ותחרות היא עובדה קיימת עכשו. אבל חשבתי ש… דברים התייצבו.” חשבתי גם, ואת זה משום מה לא אמרתי לאביגיל, שמעכשו כבר יהיה לי אכפת פחות. שאחרי שסבלתי כל כך בגלל המעורבות הרגשית הגדולה שלי בחיידר, הפגישה עם נצחיה והאופק החדש שנפתח לי ישחררו אותי מן האכפתיות העזה מדי.
אז חשבתי. ברון סידר לי מחדש את המחשבות.
כשהמטבח נקי לשביעות רצוני, אני מגלה שאני בבית ריק. הילדים כנראה יצאו כולם לאכול את הג’אנק פוד של ערב פסח בחדר המדרגות או בחצר. אני מרימה טלפון ליוסף חיים, שעורך את הקניה הגדולה לחג. הוא עונה לי בתוך קול רעש המולה ומבטיח שכן, הוא השיג את הכל, גם את רבע הכבש שממנו נחתוך את הזרוע. וכן, הוא בדרך הביתה.
כצפוי, הוא והילדים נכנסים ביחד לבית שמתמלא שקיות מצרכים, ואני מבלה את השעה הבאה בחלוקת פקודות עד כדי הצטרדות כדי לוודא שכל הפריטים מגיעים למקומם הראוי להם, וששום דבר לא במגע עם חשש חמץ.
“סיימנו?” הודיה תובעת לבסוף, כשהיא יוצאת בפרצוף זועף מהחדר שלה, שבו אילצנו אותה לאחסן חלק מכלי החד־פעמי לחג מטעמי מצוקת מקום במטבח.
“אני חושבת.” אני מסתכלת על ים שקיות הניילון למרגלותי. “דניק, להרים את כל אלה למתקן השקיות בבקשה.”
הוא עושה את זה בפרצוף זועף דומה לזה של אחותו. אין ספק שהצלחתי להקנות לילדים הרגלי עזרה בבית מתוך חדווה ונחת.
“אבא, יש עוד דברים באוטו להביא או שסיימנו?” נתנאל, שיהיה בריא, כבר עם הספר ביד אבל בכל זאת שואל.
“סיימנו.” יוסף חיים פוטר אותו לדרכו. הוא נעלם בחדר. דניק מסיים עם השקיות ונעלם בחדרו שלו, הודיה שרועה על הספה בסלון עם האוזניות. אלחנן ושריתי לא נראים בשטח, וזה מעורר בי חשד שהם הצליחו לפטור את עצמם מעבודה כבר בשלב מוקדם יותר.
“יש לי עוד משהו ברכב,” אומר לי יוסף חיים, כשרק שנינו נשארים במטבח.
“לא אמרת שסיימנו?”
“לא רציתי שהילדים יביאו. חכי רגע, כבר מעלה את זה.”
הוא יוצא, אני מתחילה לחשוב. אולי מתנה בשבילי? מקווה מאד שלא. בין מעלותיו התרומיות של יוסף חיים לא נמנים כישורי רכישת מתנות מוצלחות. את המצוה לשמח אשה בערב חג הוא מקיים בכך שהוא מפנה ערב ושולח אותי עם מעטפת כסף לעשות קניות רק לעצמי.
אני לא מספיקה להתעמק בספקולציות נוספות, והוא כבר נכנס חזרה הביתה, מחזיק בידו מגש זכוכית גדול, עטוף צלופן מרשרש וסרטי בד זהובים. הוא מניח אותו על הבר במטבח, ואני מסתכלת מקרוב. מעמד של ברכונים מזכוכית בשילוב כסף. כלי למצות, גם כן שילוב של זכוכית וכסף. בקבוק יין יקר ושוקולדים פסחיים משובחים.
אני לא מספיקה להתעמק בספקולציות נוספות, והוא כבר נכנס חזרה הביתה, מחזיק בידו מגש זכוכית גדול, עטוף צלופן מרשרש וסרטי בד זהובים. הוא מניח אותו על הבר במטבח, ואני מסתכלת מקרוב. מעמד של ברכונים מזכוכית בשילוב כסף. כלי למצות, גם כן שילוב של זכוכית וכסף. בקבוק יין יקר ושוקולדים פסחיים משובחים.
“מתנה מהורי התלמידים?” אני מופתעת. אנחנו מקבלים בדרך כלל משלוחים מאורגנים בפורים, וגם השנה קיבלנו. לחגים אחרים יש מתנות אינדיבידואליות מכמה משפחות, אבל לא משהו מאורגן. מה קרה הפעם?
“מתנה מברון,” הוא מתקן אותי.
“מה?” אני מסתכלת על המגש, על יוסף חיים, ושוב על המגש. “הוא חזר בו ורוצה לפייס אותך? מה הסיפור?”
“הוא לא צריך לפייס, זכותו.” יוסף חיים מתעקש להישמע סטואי. “ולא ידוע לי שהוא חזר בו. להפך, מהמכתב שהוא צירף הוא רואה בזה סוג של פרידה יפה… מזכיר עד כמה הוא מעריך אותנו ותודה שנתנו לא צ’אנס שהוא רק התחיל, ועוד כאלה מילים יפות.”
“הוא אשכרה משאיר אותנו בלי מלמד לכיתה א’ והוא חושב לפצות על זה בכמה קשקושים ושוקולדים?” הנה הוא שוב, הכעס שמבעבע בי לעתים קרובות מדי לאחרונה.
“יהיה מלמד לכיתה א’, אל תדאגי.”
“אני דואגת? לא דואגת בכלל!” אני שולפת את בקבוק היין מהמארז, מעבירה אותו לארון היינות. מסתכלת שוב בחוסר חיבה על המשלוח. “לא מבינה אנשים,” אני מסבירה לצלופן. “פשוט לא מבינה.” ולמה זה עדיין משנה לי כל כך, למה.
