בשביעי של פסח אנחנו אצל ההורים. אנחנו לא מתארחים אצלם יותר מפעמיים בשנה כבר שנים רבות, אבל לאמא יש לוח מסודר של תורנויות לגבי חגי תשרי ופסח, ועכשו הגיע תורנו.
הילדים מאוהבים בבית הישן והבני־ברקי של ההורים שלי. הוא רחב ידיים באופן שקשה למצוא בבתים מודרניים, הוא מרוהט בטעם העתיק של אמא שלי שמתמקד בספות וכורסאות ופופים שקל לטבוע בתוכם, והוא מכיל בתוכו בערך כל מזון פסחי שאנחנו אוכלים, ואת אמא שלי על תקן השפית האולטימטיבית. כשאנחנו נוחתים עם המזוודות, כבר מחכות לנו מוכנות עוגות הפסח האהובות עלינו, כולל עוגת הגבינה ספיישל לשריתי, על הכיריים מבעבע סיר מסקי עם נתחים נדיבים של בשר כבש, ועל מגש על השולחן מונחים המוני ‘בורקסים’ פסחיים: מצות שטוגנו היטב כשבתוכן פירה תפוחי אדמה. אני לא מספיקה לטעום לפני שהילדים משתלטים על כולם, אבל גם יודעת שאמא כבר שמרה לי בצד, בנפרד.
יצא לי לדבר לא מעט עם חברות על כך שחזרה לבית ההורים כמבוגרות יוצרות בנו רגרסיה מוזרה. פתאום אנחנו קצת ילדות, קצת בנות נעורים, לא כל כך אמהות מיושבות בדעתן כמו שאנחנו מנסות להעמיד פנים ביום יום. אביגיל טוענת בבטחה שמדובר בתופעה ידועה ומוכרת בעולם, כך לפחות לדברי הפסיכולוגית שלה. אבל אני תוהה אם יש תופעה אחרת שמדברת על שינויים בהתנהגות כשמתארחים אצל סבא וסבתא. אצלנו לפחות זה בולט מאד. מצד אחד, המריבות מפסיקות ונראה שרוח נינוחות שורה על כולם. מצד שני, עד כמה שהילדים שלי לא להוטים במיוחד לעזור בבית, אצל סבתא הם עוברים למצב בטטה רשמי.
אולי זה קשור לעובדה שאמא שלי לא מרשה לי להטריד אותם ממנוחתם המקודשת. אין מה שממוגג אותה כמו לראות ערמת נכדים, כל אחד שרוע בפינתו עם ספר או עיתון ואוכל מעשה ידיה, ועל פניו הבעה של מעין־עולם־הבא. רק שהחג טרם נכנס, ובבית אני מתנגדת נחרצות להקדמת שלוות השבת בטרם הגענו בשלום להדלקת נרות. את ההתנגדות הנחרצת הזו למדתי כמובן מאמא שלי, שאת האמירות החדות שלה אם מצאה אותנו קוראות ביום שישי במקום לצחצח את הבית אני נושאת אתי עד היום. וראו זה פלא: הגיע הדור שלא ידע את יוסף. הנכדים במצב פינוק מוחלט, והיא רווה נחת.
“עזבי,” אומר כרגיל יוסף חיים כשאני פורקת את המזוודה בחדר שבו נישן ומתלוננת, גם כרגיל. “זה הכיף שלה. כמה אנחנו כבר באים? הנה אני בא לעזור בכל מה שצריך.” והוא פושט את הז’קט, מפשיל שרוולים והולך אתי אל המטבח. שם מתברר שצריך לסיים לנקות את השיש, להעביר שטיפה אחרונה, וגם בעצם, היא עוד לא עברה על השרותים באקונומיקה כמו שהיא אוהבת. יוסף חיים הולך לטפל בשרותים, ואני עוזרת לה לסיים במטבח.
“רזית,” היא אומרת לי, תוך כדי שאני משפשפת כתמי סלק אדום מנייר הכסף שעוטף את השיש. “עבדת קשה מדי החג?”
“לא חושבת. לא יותר מהרגיל.”
“הילדים לא עוזרים?”
“עוזרים, אין להם ברירה.”
“אז מה? עוד פעם את לחוצה ממשהו ואין לך תאבון?”
מכירה אותי, האמא הזו שלי. “לא לחוצה. לא ממש. סתם… חושבת יותר מדי, לא סגורה על עצמי.”
היא נאנחת. “תכף את מחתנת ילדים, אסנת. זה לא נראה לך משהו מלחיץ? תראי את אחותך, לא ישנה כמעט ואז בוכה לי שיש לה סחרחורות. את צריכה ללמוד להישאר רגועה. גם אם יש בעיות בחיידר.”
אמא מעודכנת בגרסה זהירה ומצונזרת של ארועי החיידר. לא חשבתי שנכון להסתיר ממנה לגמרי, וגם לא רציתי לספר לה עד כמה באמת התחרות החדשה מטלטלת אותנו. אבל היא כתמיד הבינה יותר ממה שאמרתי, ואחרי שהאחים שלי הביאו לה את הכתבה בעיתון, הבינה אפילו יותר. הם חשבו שהיא פשוט תתפאר בבתה המוצלחת. היא כמובן ישר הרימה אלי טלפון: “מה קרה שהיית צריכה לדבר בעיתון, מה?”
“זה לא ממש החיידר,” אני מנסה להסביר עכשו. כתמי הסלק נעלמו, ואני מכינה דלי של מים וחומר שטיפה לשטיפה אחרונה של המטבח לפני כניסת החג. “אני חושבת שדברים מתחילים להסתדר. אבל יש עדיין קצת בעיות, כמו המלמד של כיתה א’ שעוזב – – – “
“כמה קשה למצוא מלמד לכיתה א’?”
“מלמד כמוהו קשה מאד. הוא המורה הכי טוב שלנו. ובאמת שלא חשבנו שהוא יעזוב. וזה מעצבן אותי שהוא עוזב, מאד. וזה מעצבן אותי שלא הכל יכול להיות יציב שם כדי שאני אוכל להתרכז בדברים אחרים.”
“איזה דברים אחרים? את רוצה להתחיל שידוכים לאלחנן?”
אני מעקמת את האף. “אני לא רוצה, אבל לא אתפלא אם הוא ירצה עוד מעט. לא, התכוונתי… אני רוצה להתחיל קורס יועצות הנקה, ולעשות עוד דברים בחיים חוץ מלהיות אחות בטיפת חלב.”
“מי מפריע לך?” היא אורזת עוגות בניילון נצמד, מעבירה את חלקן לאחסון במקרר. “מה זה קשור לחיידר?”
“זה קשור. אם הייתי רגועה שהכל בחיידר בסדר, הייתי יכולה להשאיר ליוסף חיים להסתדר אתו ולהתמקד בדברים חדשים שאני רוצה לעשות.”
“הכל היה בסדר בחיידר לפני חצי שנה ולא רצית לעשות שום דבר חדש,” מציינת הורתי.
אופס. “אולי הייתי צריכה להתחיל לרצות כבר אז,” אני אומרת, שופכת מים על הרצפה בתנועה נמרצת מדי. טיפות ניתזות על השרוולים שלי. “אולי אז הייתי לוקחת ללב קצת פחות את כל הסיפור של החיידר.”
“באמת? נגיד שהחיידר היה רק של יוסף חיים ולא היית מעורבת בכלל, כמו שתהילה נגיד לא מעורבת בישיבה של בני. לא היה משנה לך כל החיידר החדש הזה? את הרי מתעצבנת כל פעם כשאת מספרת לי על איך הם מתנהלים.”
“הייתי כנראה מתעצבנת.” אני עוצרת רגע ונשענת על המגב, מנסה למצוא את המילים המדויקות. “את יודעת מה? הייתי מתעצבנת אפילו אם לא היה לנו שום חיידר, וחיידר כזה היה נפתח בשכונה. אבל… לא ככה, אני חושבת. לא ככה.”
“היית מתעצבנת בלי לרזות בגלל זה, אני מתכוונת?”
צחוק פורץ ממני לפני שאספיק לעצור אותו. “כן, משהו כזה.”
*
יוסף חיים נראה כמי שיירדם ברגע שראשו ייגע בכרית. סעודת ליל החג היתה כמיטב המסורת אצל ההורים שלי, מהסוג שנוטה להותיר אנשים מלאים עד כדי להתפקע ומנומנמים עוד לפני שהגיעו למיטותיהם. אבל אני נשענת על השידה בחדר ולא עושה שום תנועות של התקדמות לקראת הליכה לישון, והוא שם לב.
“הכל בסדר?” הוא מברר.
“כן. לא.”
הוא נאנח, ומתיישב זקוף יותר במיטה. “משהו שאני יכול לעזור בו?”
“לא יודעת. אולי.”
אם הוא היה מספק תשובות כאלה, כבר הייתי שולפת הערה סרקסטית. אבל יוסף חיים הוא יוסף חיים, וסרקזם הוא לא בארגז הכלים שלו. “מה הסיפור?”
“אני לא רוצה שהחג ייגמר.”
“לא ראיתי שאת כל כך נהנית מהחג הפעם.”
“כי אני עצבנית, כן. אבל אני בטוח רק אהיה עצבנית יותר כשנחזור לשגרה ולכל העניינים של החיידר. תגיד, אם היית רק אתה מנהל את החיידר וזה לא היה קשור אלי בכלל, אתה חושב שזה גם היה משפיע ככה על האווירה בבית? מכניס כזה מתח בגלל משהו כמו החיידר החדש?”
הוא מושך בכתפיו. “זה לא היה יכול לקרות, כי בחיים לא התכוונתי לנהל חיידר.”
“תכף תגיד שהכרחתי אותך,” אני ממלמלת מעם השידה.
הוא שומע אותי. “לא הכרחת, אבל בטח שכנעת. ונכנסתי לזה רק כי אמרת שזה יהיה משהו ששנינו נעשה ביחד. אני צריך להזכיר לך?”
“לא, אני זוכרת מצוין. זוכרת הכל.” זוכרת אותו מתחנן על חיי הכולל שלו. זוכרת אותי נואמת ומלהיבה, מבטיחה להיות שותפה. זוכרת אותו מציין שהעבודה שלי לא משאירה לי מדי הרבה זמן לפרויקטים כאלה, זוכרת אותי אומרת שאני אעשה שינוי, שיאפשר לי להיות הרבה יותר זמינה.
“אז מה השאלה עכשו?” הוא מפהק.
“עבר כבר זמן, אתה מנהל ותיק, המעורבות שלי כבר לא כזו משמעותית.”
“אנחנו מוסד מבוסס ברוך השם, אבל ברור שעדיין צריך אותך. תראי את כל הסיפור עם החיידר החדש.”
“היית יכול להתמודד יפה בלעדי.” אני מתאפקת לא להוסיף שחלק נכבד מהזמן הוא אכן התמודד בלעדי.
“אולי. אבל בסוף זה פרויקט של שנינו. לא סתם התראיינו שנינו למגזין.”
“בסדר, אני גאה בחלק שלי. אני רק אומרת… לא חושבת שעדיין צריך שאני אהיה כל כך מעורבת. אתה תסתדר מצוין לבד”.
הראש שלו, שכמעט שקע חזרה לתוך הכרית, מתרומם בתנועה חדה. “מה פתאום, על מה את מדברת? אני צריך אותך לגמרי בחיידר, את יודעת את זה. למה, מה קרה?”
“כלום, כלום.” צליל הפאניקה בקולו כל כך ברור, שאני דוחפת מהר הצידה את כל שאר הדברים שרציתי לומר. “לא קרה שום דבר. סתם חשבתי על כל מה שעברנו… אבל ברור שאנחנו ביחד בזה.”
אני רואה את הכתפיים שלו נרגעות כשהוא מתמסר שוב לישנוניות. “הלחצת אותי לרגע. הולכת לישון?”
“תכף,” אני מבטיחה. “לילה טוב.”
