“יש מצב לעוגה הערב?” יוסף חיים שואל את הודיה.
היא מרימה ראש מהמראה, שבה היא בוחנת מקרוב עד כמה הסנטר שלה זקוק לשיפוץ דחוף שידרוש כנראה כמה תכשירי איפור חדשים.
“מה זה ערב? ולמה?”
“אני אקפוץ לכאן בשבע, תוכלי לדאוג שתהיה איזה עוגה טובה? יש לנו אספת צוות בבית הספר.”
יש לבית הספר תקציב לקנות מאפים כמובן, אבל יוסף חיים אוהב להביא עוגות ביתיות לאספות הצוות. רק שגם הוא כמובן גילה מזמן שהעוגות של הודיה נראות הרבה יותר טוב משלי, כך שהוא מבקש ממנה ישירות.
“זה אף פעם לא עוגה אחת,” קובעת הודיה. “אתה מתכוון שלוש או ארבע, לא?”
“מה שתספיקי זה טוב,” אומר בעלי הדיפלומטי.
“נו, טוב,” היא נאנחת. “אתה יודע שאני יכולה למכור את העוגות שלי ולהרוויח עליהן, כן?”
“לא נתתי לך רק אתמול מאתים חמישים שקלים לקניות דחופות?” הוא משיב בשאלה.
שח. “סבבה, יהיו עוגות,” היא חוזרת למראה.
אני מתאפקת לא לשאול על מה אספת הצוות. מאז שביעי של פסח תכנית הפעולה שלי היא לא להתערב בשום דבר שקשור לחיידר אלא אם כן יוסף חיים מבקש ממני מפורשות לעשות זאת. אני רוצה להוכיח לו שהוא באמת יכול להסתדר בלי מעורבות קבועה שלי. או אולי אני פשוט רוצה להוכיח את זה לעצמי.
אני לא שואלת, אבל הוא אומר בכל זאת. “תהיה אספה קצת רגישה. אנחנו צריכים לדבר על כל השינויים שנעשה, ועל כל השינויים שלא נעשה.”
אני רק מהמהמת.
“את יודעת, חלק מהביקורת עלינו היה מוצדק. יש נהלים שצריך להדק גם אם זה אומר לפעמים שההורים לא יהיו הכי מאושרים. במיוחד שגילינו שככה הורים אחרים לא מאושרים. בערב ההורים אני חושב שקצת דיברנו מדי גבוהה גבוהה, את יודעת.”
“את יודעת, חלק מהביקורת עלינו היה מוצדק. יש נהלים שצריך להדק גם אם זה אומר לפעמים שההורים לא יהיו הכי מאושרים. במיוחד שגילינו שככה הורים אחרים לא מאושרים. בערב ההורים אני חושב שקצת דיברנו מדי גבוהה גבוהה, את יודעת.”
לא יודעת. לא הייתי שם. יש מצב שהוא שכח?
“בקיצור, צריך לפרוט את הדברים לפרוטות. קצת יותר כללים, קצת יותר לעמוד על הכללים, לזכור שיש לנו תחרות עכשו, גם אם ברוך השם היא לא פגעה בנו כמו שחששנו בהתחלה.”
אני שומרת על שתיקה דיסקרטית.
*
“את צריכה לקבוע תור לפסיכולוגית שלי,” אמרה לי אביגיל בקפה הראשון שלנו יחד אחרי פסח. “יש לה תיאוריה שלמה על מה ששלך ומה שלא שלך. אם בעלך לחוץ לנהל את החיידר לבד, זה לא שלך, זה שלו. שילך הוא לפסיכולוג. או למאמן. או לאני לא יודעת מי. אבל זו לא הבעיה שלך. הבעיה שלך זה להחליט אם את רוצה להישאר מעורבת בחיידר או לא.”
“הייתי רוצה להישאר מעורבת קצת,” הודיתי. “אבל נראה לי שהרבה נשות מנהלים מעורבות קצת, לא? ברמה הרגשית? כי בכל זאת זה קשור לבעל ולמשפחה? אבל המעורבות שלי היא הרבה מעבר לרמה הזו.”
“כי את אשכרה מנהלת ביחד עם יוסף חיים. הכתבה הבהירה את זה יופי.”
“אז לא רוצה, לא רוצה לנהל. לא משלמים לי על זה, כמו שהודיה שלי הזכירה לי מזמן. אז נכון שנכנסתי לזה מרצון, כי חשבתי שהיה צריך. ויוסף חיים לא היה נכנס לכל ההרפתקה הזו בלעדי. אבל הלו, אנחנו כבר חמש עשרה שנים בסיפור הזה. הוא יודע מה שהוא עושה! והוא עדיין נכנס לפאניקה כשאני אומרת שאני רוצה לשחרר. את יודעת, לפנות לי זמן לדברים אחרים, כמו ההכשרה לייעוץ הנקה.”
“כן, סיפרת לי. אבל הפאניקה היא שלו, כמו שהפסיכולוגית שלי היתה אומרת. כמו שאני מנסה לומר לך.”
חזרתי הביתה וניסיתי לשנן את התובנה הזו, אבל כל המסקנה שהצלחתי להגיע אליה היתה שאני צריכה למצוא דרך לגרום ליוסף חיים לא להרגיש יותר את הפאניקה. אני רוצה לשחרר, אבל צריכה שהוא יהיה בסדר עם זה. הפסיכולוגית של אביגיל מן הסתם היתה מצקצקת. אני בכל אופן לא הצלחתי להאמין בשום דרך אחרת שתאפשר לי באמת לצאת בנחת לדרך חדשה.
*
יוסף חיים קופץ בשבע ומגלה חמש עוגות יפהפיות, מה שגורם לי לחשוד שהודיה מתכוונת לבקש תוספת כספית לקניות הדחופות, אבל אני סוכרת את פי ורק מהנהנת בהסכמה לשמע המחמאות שהוא מעתיר עליה. אנחנו עוזרים לו לארוז את העוגות והוא לוקח אותן לרכב. הודיה פונה לענייניה, ואני הולכת להעסיק את עצמי בקריאת חלק מהחומרים שנצחיה שלחה לי, טעימה מהסילבוס שהיא מכינה לקורס.
בעשר וחצי המפתח של יוסף חיים מסתובב במנעול והוא נכנס.
“איך היו העוגות, אבא?” הודיה, שעסוקה בנישנוש לילה במטבח, יוצאת לקדם את פניו.
“מצוינות, אכלו הכל ולא השאירו כלום,” הוא מבטיח לה.
היא קורנת, מן הסתם סופרת כבר את השטרות שתצליח להוציא ממנו מחר. אבל אני מקשיבה גם לטון שמתחת למילים. אני מחכה שהודיה תיעלם בחדרה לפני שאני שואלת: “אז איך באמת היה?”
“מסובך.” הוא הולך למקרר, מוציא פחית קולה קרה, חוזר לסלון וצונח על הספה לידי. “ממש מסובך.”
אני מתחבטת אם לשמר את מדיניות השתיקה שלי או שהוא יפרש אותה כאי־אכפתיות ויצא שכרי בהפסדי. אין לי כוח לעוד מריבות. די בטוחה שמיצינו את הקטע לשנה הזו. למזלי, הוא לא מחכה שאעודד אותו לדבר.
“זו היתה טעות שלי שלא דיברתי עם הצוות מסודר מזמן. כמובן שדיברתי עם כולם בסופו של דבר, כל אחד בנפרד. וכמובן שהיה ערב ההורים והסברנו אותו לפני זה. אבל… הם הבינו שמתמודדים עם תחרות וחוסר ביטחון ואולי המוסד במגמת שקיעה. איכשהו הם גם לא היו ערים לגמרי לעד כמה יצאנו יחסית בסדר. כאילו, כמובן שאיבדנו תלמידים. אבל זה לא שכיתות הצטמקו לגדלים מגוחכים. ולא כולם ידעו אפילו על ההורים שהתחרטו והחזירו.”
אני מכריחה את עצמי לא להרים גבה. לא מתאים ליוסף חיים לא לדאוג יותר לשמור על הצוות מעודכן. אבל אני נזהרת לא לומר מילה. רק זה חסר לי שהוא ייקח את זה כהוכחה נוספת לכך שהוא צריך יותר עזרה ממני, לא פחות.
“… אז היו לי הרבה הבהרות לתת. ואז היו הרבה שאלות. כי בהתחלה הם הבינו שזה מלחמת הישרדות ואולי בגלל זה יהיו שינויים. אבל עכשו, שזה נראה שהמצב לא כל כך גרוע בסך הכל, הם פחות מבינים. היו כאלה שאמרו במפורש שזה שטות, שאם הורים עושים אחורה פנה גם ככה, למה להתייחס לכמה נודניקים שרוצים יותר פיקוח או משהו. הייתי צריך ממש להסביר שאנחנו צריכים להיות כנים, ושיש דברים שבאמת היינו צריכים להקפיד עליהם יותר, כמו הכללים באשר לחשיפת תלמידים לטכנולוגיה, או לא לתת להכלה של תלמידים עם צרכים מיוחדים לבוא על חשבון הכיתה כולה.”
“זה ממש לא פשוט,” אני פולטת.
הוא לוגם מהקולה, מהנהן. “אני יודע. אין לי את כל התשובות וגם אמרתי להם את זה. אבל אנחנו צריכים להבין שאלה דאגות לגיטימיות של הורים. אולי אנחנו לא יכולים לעשות את השינויים שההורים האלה רוצים, אבל סביר שיש משהו לפחות שאנחנו כן יכולים לעשות, ואני רוצה שנחפש את המשהו הזה.”
הוא לוגם מהקולה, מהנהן. “אני יודע. אין לי את כל התשובות וגם אמרתי להם את זה. אבל אנחנו צריכים להבין שאלה דאגות לגיטימיות של הורים. אולי אנחנו לא יכולים לעשות את השינויים שההורים האלה רוצים, אבל סביר שיש משהו לפחות שאנחנו כן יכולים לעשות, ואני רוצה שנחפש את המשהו הזה.”
“אוקיי,” אני תורמת לקונית.
“… אבל מסתבר שממש לא כל הצוות חושב כמוני,” הוא נפנה אלי. “חלק חושבים כמוך, שאי אפשר לעשות שינויים כאלה בלי שהמחיר יהיה גדול מדי ועל חשבון הדרך החינוכית שלנו. אחרים חושבים עקרונית שלא צריך לעשות כאלה שינויים. ויש, למען האמת, שפשוט אוהבים את אזור הנוחות ולא רוצים שום שינוי. הייתי צריך לשכנע ולשדל ו… היה מתיש. מזל שהיו עוגות טובות. כשהם אכלו יכולתי לדבר יותר בשטף ועם פחות הפרעות.”
אתה המנהל, אני רוצה לומר, אתה אמור להיות מסוגל לדבר בלי הפרעות גם בלי עוגות.
אני לא אומרת.
“ברון היה שם והנהן במרץ להרבה דברים שאמרתי,” מוסיף עכשו יוסף חיים, חיוך עגום על פניו. “לא שזה עוזר לי משהו, כן? מסכים אתי ועוזב. אני צריך כאלה שמוכנים לעבוד אתי על לשמר את מה שטוב ולהשתפר איפה שצריך. כנראה שיש לי פחות חבר’ה כאלה ממה שחשבתי.”
הוא לא מוסיף שכנראה גם אשתו פחות כזו ממה שהוא חשב, אבל יש לי חשד חזק שזו בדיוק המחשבה שחולפת במוחו.
תגובה אחת
חבל זה סיפור מהמם אבל התחיל קצת לחזור על עצמו ולהיות משעמם