היום של המבחן הפומבי הוא יום שיא שנתי בשבילי מאז שהתחלנו לערוך אותו, אי אז לפני עשר שנים. כל הכיתות, מכיתה ב’ ומעלה, מקושטות ומלאות בילדים נרגשים והורים גאים, ובכל כיתה בוחנים את הילדים בעל פה מחנך הכיתה ביחד עם רב אורח. באולם הכנסים מתאספת כיתה ח’, רגע לפני הבחינות לישיבות, לארוע מרשים עוד יותר.
זה ארוע שאמהות מוזמנות אליו מלכתחילה, ומגיעות, תמיד, כולן. אני מסתובבת בין הכיתות, לוחצת ידיים, מחבקת, שומעת משובים שמחממים את הלב, פוגשת מבטים זהירים שמנסים לשאול בלי מילים ‘את בסדר?’. החודשים הקשים שעברו עלינו לא עשו זאת בדיסקרטיות. כולם יודעים על האתגר החדש, כמעט כולם קראו את הכתבה. חלק מההורים שנמצאים כאן היום ומחייכים אלי בנימוס לא יהיו כאן בשנה הבאה. הם העבירו את הילדים לחיידר החדש של זיקרי.
דניק נלחץ אימים לקראת הארוע, ובתחילה מסרב להיכנס לכיתה ונלווה אלי לסבב שלי. אחרי ביקורים בכמה כיתות אני מחליטה שמספיק, והוא צריך להצטרף לילדי כיתה ב’. “אבל את לא נשארת אתי!” הוא מיילל. טענה צודקת שהתכוננתי אליה מבעוד מועד. יוסף חיים עסוק הרבה יותר ממני הערב וחייב להיות בכל מקום. הוא הסדיר עם המלמד שדניק יישאל שאלות רק כששני ההורים שלו יהיו בנוכחות. “תכף הודיה מגיעה,” אני מבטיחה לו. “ורק אז אני אלך קצת ואחזור.”
הסיכום כבר הושג בבית, אבל זה לא מונע ממנו לשלוח אלי מבטים אומללים עכשו. אני משתדלת להתעלם. נכנסת אתו לכיתה, מצביעה בפניו על הכיבוד. מתיישבת. הודיה מגיעה עשר דקות אחר כך, ואני ממתינה עוד חמש דקות ואז מתגנבת החוצה. באולם כנסים עוד לא הייתי.
הארוע של כיתה ח’ הוא טרום מסיבת סיום, למעשה, ומבחינתי לפחות מרגש יותר. במסיבת הסיום יש נאומים ושירים ותמונות ותעודות, אבל לא שלושים ילדים שעונים בביטחון תשובות על שאלות בגמרא. והם עונים בביטחון, כי יוסף חיים אומר תמיד שהמבחן הפומבי לא שווה כלום אם ילדים יצאו ממנו מבוישים. ויש מנגנון שלם לוודא שילדים יקבלו שאלות שהם יכולים להתמודד אתן. אבל בכיתה ח’ בדרך כלל אנחנו לא נזקקים למזימות מיוחדות כדי להציג את התלמידים באור טוב. בשלב הזה בדרך כלל הם אכן שולטים בחומר.
אביחי מזור מכיתה ח’ מנגן בקלידים, והכיתה כולה שרה “יפה ותמה, תורה תמימה”. אחר כך מגיעה מחרוזת שירים חסידיים. ואז יוסף חיים מדבר, ואם הקול שלו קצת נסדק שהוא אומר עד כמה הוא מתרגש לעמוד כאן, עם ילדי כיתה ח’ בחליפות ומגבעות שרק אתמול היו זאטוטים בכיתה א’, יש מצב שרק אני שומעת את זה. ההורים מוחאים כפיים, מי בנימוס ומי בהתלהבות. אבל נדמה לי – אני מקווה שאני לא משלה את עצמי – שרובם מביעים הערכה אמיתית.
אביחי מזור מכיתה ח’ מנגן בקלידים, והכיתה כולה שרה “יפה ותמה, תורה תמימה”. אחר כך מגיעה מחרוזת שירים חסידיים. ואז יוסף חיים מדבר, ואם הקול שלו קצת נסדק שהוא אומר עד כמה הוא מתרגש לעמוד כאן, עם ילדי כיתה ח’ בחליפות ומגבעות שרק אתמול היו זאטוטים בכיתה א’, יש מצב שרק אני שומעת את זה. ההורים מוחאים כפיים, מי בנימוס ומי בהתלהבות. אבל נדמה לי – אני מקווה שאני לא משלה את עצמי – שרובם מביעים הערכה אמיתית.
כשהרב פדידה, ר”מ כיתה ח’, מתחיל לבחון את התלמידים עם הרב שמשוני מירושלים, יוסף חיים מסמן לעברי ומצביע על השעון. אני מבינה שזה הזמן שסוכם למבחן של דניק. מתרוממת מהכסא ויוצאת החוצה בשקט, ועד מהרה פוגשת גם את יוסף חיים. “בואי נזדרז, חשוב שאהיה ברוב המבחן כאן.” אנחנו שועטים אל המדרגות, והוא אומר, “ראית את עטיה?”
“לא, לא חושבת. אבל הם פה, לא? ראיתי את הילד על הבמה.”
“כן, ילד מצוין, ברוך השם. אבא שלו פה, ראיתי מקודם, כשהילדים שרו.”
“יש להם גם ילד בכיתה ב’, אולי האמא שם.”
המלמד של דניק מחייך חיוך רחב כשאנחנו נכנסים. “ועכשו נגיד כולנו שלום לרב המנהל ולרבנית,” הוא מצהיר בפני הכיתה והאורחים. “הפעם הם פה בתפקיד ההורים של דניאל הצדיק.”
אני הולכת לשבת בצד הנשים, יוסף חיים בצד הגברים. הפנים של דניק עוטות הקלה, והוא עונה בשטף לשאלות שמציגים לו המלמד והרב הבוחן על פרשת משפטים. כולם מוחאים כפיים, דניק מקבל שקית ממתקים מהמלמד ושולח אלי חיוך ענק. חמש דקות אחר כך, כשהוא עסוק בחקירה מקרוב של תכולת השקית, יוסף חיים בורח חזרה לאולם הכנסים. אני נשארת. כיתה ח’, אני בטוחה, תסתדר גם בלעדי.
כשהמבחן בכיתה ב’ מסתיים, עם זאת, אני שולחת את דניק הביתה עם הודיה ומבטיחה שתכף אבוא גם אני, אבל יש לי עוד כמה דברים לעשות. הדבר הראשון שאני עושה הוא לחזור לארוע של כיתה ח’. הפעם אני מסתכלת היטב סביבי, ומגלה שגברת עטיה, שלא איתרתי בכיתה ב’, אכן נמצאת באולם, עיניה נעוצות בבנה היקיר שעל הבמה.
כשהארוע מסתיים, אני רואה את עטיה צועד במהירות לבמה, קורא לבן שלו. הוא חולף בדרך על פניו של יוסף חיים, אבל מתעלם ממנו לגמרי. אני משפילה מבט, אבל עד מהרה רואה מישהי ניגשת אלי, ומרימה עיניים שוב.
סימי עטיה.
היא רזה ולבושה בקפידה כמו תמיד, אבל על פניה מבע מתוח שאני לא מכירה. “רק רציתי לומר תודה על הערב הזה,” היא אומרת בשקט. “היה מאד מרשים. יצחקי חיכה לערב הזה.”
“הוא יודע מצוין, ברוך השם,” אני מחייכת אליה. “ילד מוכשר מאד.” לא רק היא יכולה להיות נדיבה. גם אני מסוגלת לזה. לפעמים.
“כן, ברוך השם. אבל הוא גם קיבל פה הרבה. הרב שלו השנה, במיוחד, כל כך משקיע.”
“זה נכון,” אני מסכימה. “שנה של ישיבות, משתדלים להביא את כולם למבחנים במצב הכי טוב.”
“חבל לי שזה באמת הפעם האחרונה שאנחנו במבחן כאן,” היא אומרת בשקט. “חבל לי גם ששאולי פספס כי הוא חולה.”
“אויש, לא ידעתי,” אני משתתפת בצערה. “באמת לא ראיתי אותך שם כשהלכתי לשמוע את דניאל שלי.”
“הוא ממש בכה. בעלי אמר שהוא ילך לבקש מהמלמד את שקית הממתקים שלו.” היא עוצרת רגע, מהססת. “אבל כמובן, בכל מקרה אנחנו נפרדים בסוף השנה מכם… ואני מקווה שאת יודעת שאנחנו – שאני מעריכה את כל מה שנתתם, גם אם היו לנו חילוקי דעות.”
אני מהנהנת, מתקשה לחייך. משהו בעיניה מעורר בי חמלה, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר נבון שאני יכולה לומר בהשראת הדחף הזה. אף פעם לא התרשמתי שסימי היא הבעיה העיקרית שלנו עם משפחת עטיה, גם כשבעלה שלח אותה להתקשר אלי כשלא השיג את יוסף חיים, היא נשמעה נבוכה בעליל ולא מאושרת מהסיטואציה. אני תוהה עכשו אם היא בכלל רצתה את החיידר החדש שבעלה הקים עם גיסו.
“… בכל אופן… אני יודעת שאת ממש חלק מצוות הניהול…” היא מחייכת אלי חיוך מאולץ. “… אז רציתי להעביר את התודות שלי. ואני באמת מצטערת אם היו לכם בעיות בגלל החיידר שאחי ובעלי פתחו. מובן שזה יהיה מוסד יותר לפי העקרונות של בעלי – העקרונות שלנו. ובעלי באמת חושב שאין ברירה וזה היה דבר נצרך לפתוח אותו… אבל אני בטוחה שיחסרו לנו דברים שקיבלנו כאן, והיחס שלכם, והגישה לילדים.”
מחשבה צינית מרפרפת במוחי, שואלת אותי אם לא היה נכון אולי להזמין גם אותה לערב האמהות אצלי בסלון.
” – – – בקיצור,” היא מתחילה לסגת אחורנית, כמי שחוששת שאמרה יותר מדי, ” – – – רק רציתי… להגיד שלום יפה, את יודעת…”
“אני יודעת,” אני נחפזת להרגיע אותה מול קמט האומללות שמעמיק במצחה. “דברים כאלה קורים, והורים תמיד מחפשים את המוסד החינוכי שהכי מתאים להם, זה בסדר לגמרי. אבל נהנינו מאד מהבנים שלכם – – – ” זה לפחות נכון, הצאצאים לבית עטיה לא ירשו שום די־אן־אי נראה לעין מהאב. “תהיה לכם הרבה נחת מהם, בעזרת השם.”
“אני יודעת,” אני נחפזת להרגיע אותה מול קמט האומללות שמעמיק במצחה. “דברים כאלה קורים, והורים תמיד מחפשים את המוסד החינוכי שהכי מתאים להם, זה בסדר לגמרי. אבל נהנינו מאד מהבנים שלכם – – – ” זה לפחות נכון, הצאצאים לבית עטיה לא ירשו שום די־אן־אי נראה לעין מהאב. “תהיה לכם הרבה נחת מהם, בעזרת השם.”
“אני באמת מצטערת.” היא כבר במרחק של כמעט עשרה צעדים ממני כשהיא פולטת את המשפט הזה. “אני – זה לא אני רציתי – ”
אני די בטוחה שאני לא מסוגלת עכשו לדיון על יחסי הכוחות במערכת הזוגית של אדון וגברת עטיה. מצד שני, הקול שלה כבר מתחיל להיסדק, כמו קולו של יוסף חיים מקודם בדבריו להורים. אז אני מתקרבת אליה, נוגעת בכתפיה, ומעניקה לה את החיוך הרחב והחמים ביותר שאני מסוגלת לו. “את לא צריכה להתנצל על כלום. אם בעלך פותח חיידר עם אחיך, זה הכי טבעי בעולם שתעדיפו אותו ותעבירו את הילדים לשם.”
הפנים שלה מתבהרות בבירור. “כן, אה? זה לא הגיוני שאני אתעקש על משהו אחר… אבל זה לא שאני מעורבת בחיידר הזה כמו שאת חצי מנהלת פה, את יודעת.”
אני יודעת. כשהיא מסתובבת ופונה לצאת מהאולם כנסים אחרי נפנוף לשלום, אני מניחה לחיוך להחליק מפני, ולהעלם בלי להשאיר אחריו זכר.
