מכללות צריכות מזל, כמו כולנו, ולמכללת ‘יסמין’ היה המזל הזה. בניין אבן מרשים ברחביה, שבחצרו מלבלבים הרדופים ובוגנוויליות לצד עלי זית וברושים סימטריים היטב. ואפילו הציפורים, כך נדמה לי, מצייצות בהרמוניה יוצאת דופן בקמפוס הזה.
הרושם שלי ממשיך גם כשהשומר בכניסה אישר לי להיכנס. בניין לא משופץ מדי, שומר קצת ניחוח ירושלמי של פעם, אבל נקי ונעים, עם שטיחים מתחת לרגליים ותמונות קיר מובנות גם לעין אנושית שלא למדה אמנות מודרנית.
נצחיה פוגשת אותי בחדר קטן יחסית בקומה השניה. השם שלה לא מופיע על הדלת, אבל היא מבטיחה שזה רק עניין של זמן. וחוץ מזה, היא מקווה לקבל משרד יותר גדול.
“יש המון עניין בקורס,” היא אומרת, חוט של פליאה שזור בקולה. פליאה שאני לא שותפה לה. אחת לכמה זמן נפתח קורס – בכל תחום שהוא – בניצוחה של אוטוריטה בתחומה כמו נצחיה?
ועדיין, היא לא רק מרוצה, אלא גם מוטרדת. “אני כל היום עונה על שאלות שחוזרות על עצמן לגבי המסלול, וצריכה להסביר שלא, המכללה לא באמת מרמה רק כי הם פרסמו ‘רוצה להיות יועצת הנקה?’, אבל הקורס הרשמי נקרא ‘מדריכת הנקה’, כי ככה מתחילים, ורק אחרי שיש לך ההסמכה הזו, והשלמת קורסים נחוצים, ועשית את השעות הקליניות, אפשר לגשת למבחן הבינלאומי של יועצת הנקה.”
“לגמרי נשמע לי אשמת הפרסום,” אני אומרת, לוגמת מתה הלואיזה שנצחיה הגישה לי, מכינה אותו בזהירות על שולחן העבודה מתרמוס מים חמים בצבע בורדו ושקיקי תה ששכבו בתפזורת מעל חפיסת עפרונות. “אי אפשר לצפות שכל מי שמתעניינת בעבודה כזו תדע את כל ההבדלים בין מדריכת הנקה ויועצת הנקה. יכלו לנסח מודעה יותר ברורה.”
“אני מדברת עם השיווק כאן כל יומיים על זה!” גונחת נצחיה. “הם אומרים ‘כן כן’, אבל המודעה לא משתנה, וגם לא הפניות שאנחנו מקבלים. הם שולחים לי הכל ומצפים שאטפל, אבל לא עושים מה שאני מבקשת כדי שיהיו פחות אי הבנות!”
“אני מדברת עם השיווק כאן כל יומיים על זה!” גונחת נצחיה. “הם אומרים ‘כן כן’, אבל המודעה לא משתנה, וגם לא הפניות שאנחנו מקבלים. הם שולחים לי הכל ומצפים שאטפל, אבל לא עושים מה שאני מבקשת כדי שיהיו פחות אי הבנות!”
“השיווק יושבים כאן?” אני מבררת.
“בטח, קומה ראשונה.”
“את רוצה שאלך לדבר איתם? לדעתי אם נכין ניסוח חילופי ונגיד להם חד־משמעית שזה הנוסח שחייב להתפרסם, יהיה להם קשה לומר ‘לא’. רק כמובן, הם לא יבינו מה אני מתערבת…”
“יבינו, יבינו, אני תכף כותבת להם שאני שולחת אליהם את רכזת הקורס שלי. את מוכנה להיות הרכזת לצורך העניין, כן? והייתי מעדיפה לא רק לצורך העניין, כמובן.”
“נדבר על זה,” אני בוחשת בכוס התה.
“מה?” היא תובעת. “חשבתי שכבר דיברנו על זה. אני צריכה את הפרקטיות שלך אתי. אני טובה בלהיות רופאה ולעבוד עם אמהות ותינוקות. לא יודעת מה לעשות עם נשות שיווק שלועסות לי מסטיק בפרצוף ומסתכלות עלי כמו איזו קשישה לא רלוונטית שמפריעה להם בחיים.”
“אני רוצה לעבוד אתך, את יודעת.”
“אני מניחה שכן. או לפחות, אחרת לא ממש ברור לי למה את רוצה את המסלול אצלי במקום לעשות על־בסיסי כאחות יועצת הנקה.”
“מאמינה בידע שלך יותר מאשר בידע שאקבל במסלול הזה, זו האמת.” אני מניחה לכוס התה, מניחה לכפית. מסתכלת ישירות על נצחיה. “אבל את יודעת… חשבתי שבשלב הזה אני כבר באמת אקח צעד קדימה מבית הספר שלנו. אמרתי לך שאני מרגישה שמיציתי את מעורבות היתר שם, שנמאס לי להיות חצי מנהלת באופן לא רשמי.”
היא משלבת ידיים בהבעה סבלנית, מהסוג שראיתי על פניה לא פעם כשהיא מאזינה לאמא מודאגת במיוחד. “אמרת, נכון. אז מה? שינית את דעתך מאז?”
“לא, ממש לא. עדיין רוצה לשים בצד את בית הספר ולהתרכז בלימודי ייעוץ הנקה אצלך, וממש אשמח להיות רכזת הקורס ולריב בשבילך עם אנשי שיווק.” היא צוחקת קלות, אני לא. “אבל… בעלי עדיין לא במקום הזה, ואני לא בטוחה שאני יכולה להביא אותו לשם. חשבתי שאחרי ששרדנו משבר כזה גדול, הוא יבין שהוא מסוגל להתמודד גם עם אתגרים רציניים, והוא לא באמת צריך לחשוב עלי כל הזמן כעל חלק חיוני מהצוות. ניסיתי לומר לו את זה, והוא נבהל נורא.”
“נבהל? מה זאת אומרת נבהל?”
“זאת אומרת שהוא אומר באופן הכי ברור שהוא לא היה נכנס לכל הרפתקת בית הספר בלעדי, שזה נכון לגמרי. אבל עברו מאז כל כך הרבה שנים! אני בטוחה שהוא יכול להסתדר!”
“אבל הוא לא בטוח. אני מבינה.” נצחיה מסתכלת עלי מאחורי משקפיה העגולים. “אז מה יקרה אם את אומרת: ‘מצטערת, מעכשו אני כבר לא זמינה לענייני בית הספר, עסוקה לגמרי בלימודים החדשים שלי ובלהציל את נצחיה מאנשי שיווק’?”
הפעם אני מצליחה לחייך. “אני לא יודעת בוודאות מה יקרה, כמובן, אבל מבין השורות שלו נשמע שהוא חושב שאם אני עוזבת אז גם הוא לא חייב להישאר.”
“כלומר? הוא יתפטר ממשרת מנהל בית הספר?”
מול השאלה הישירה של נצחיה, אני חייבת להודות שהאפשרות הזו לא נראית לי סבירה במיוחד. יוסף חיים אולי לא רצה להיות מנהל מלכתחילה, אבל אני לא בטוחה שכיום התואר הזה כל כך מכביד עליו. מצד שני, הרעיון שאשאיר אותו לבד בצמרת ללא ספק הכביד עליו בבירור. “לא יודעת, לא יכולה להיות בטוחה. אבל גם אם לא מיד, אני יכולה לדמיין שהוא יחליט די מהר שזה יותר מדי בשבילו אם אני כבר לא זמינה לכל העזרה והתמיכה שתמיד סיפקתי לבית הספר. אני לא חושבת שזה יהיה הגיוני מצדו לעשות את זה, כן? חוץ מהכל, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לחיות בלי המשכורת שלו כיום. אבל הוא כל כך מתנגד שאעזוב, שאני באמת לא יכולה להיות בטוחה שהוא לא ימצא דרך לעזוב גם הוא.”
נצחיה מהמהמת קלות. היא פותחת מגרה, שולפת מתוכה עיתון, מדפדפת, דוחפת אלי. “זו המודעה הנוכחית שהמכללה מפרסמת. אני שולחת הרגע הודעה לשיווק שהרכזת שלי בדרך אליהם. רוצה לנסות להפעיל את קסמייך? בלי התחייבות להיות הרכזת שלי באמת, כמובן, כל עוד את לא סגורה על עצמך. אני אחשוב בינתיים על מה שסיפרת לי עכשו.”
אני נעתרת ברצון. מסיימת את התה, משליכה את הכוס החד־פעמית לפח, לוקחת מנצחיה את העיתון ויורדת אל הקומה הראשונה. משרד השיווק מפואר פי כמה מהחדרון שהוקצה לנצחיה. הבחורות שם לא לועסות מסטיק כשאני נכנסת, אבל אני מבינה מיד על מה נצחיה דיברה כשהתלוננה על חוסר הקשב שלהן. “אני הרכזת לקורס של נצחיה,” אני מודיעה מיד אחרי ‘שלום’ כללי לחלל החדר. “יש לנו נוסח חדש דחוף למודעה על הקורס לייעוץ הנקה. המודעה לא ברורה ולכן אין מספיק פניות, צריך לנסח אותה כדי שיהיה יותר עניין, כרגע אנחנו מפספסים סטודנטיות פוטנציאליות.”
מישהי עם רעמת תלתלים שחורה מתרוממת מהדסק השני מהכניסה. “חשבתי שיש מלא פניות,” היא אומרת.
“אנחנו צריכות פניות שייסגרו,” אני מסבירה. “מה זה עוזר אם פונות כאלה שלא נרשמות? ומצד שני, לא פונות נשים שבאמת רוצות את הקורס של נצחיה. יכולה לתת לי דף רגע?”
היא מושיטה לי דף, אני משרבטת נוסח.
תמיד חלמת לעזור לאמהות להניק בכיף ובבריאות?
בואי לממש את החלום בהכשרה מיוחדת בניהולה של ד”ר נצחיה דגן.
קורס מדריכות הנקה מקצועי ויסודי,
שסולל לך את הדרך גם להסמכה כיועצת הנקה עם הכרה בינלאומית.
אני מושיטה לה את הדף. “נצחיה צנועה מדי לומר לכן, אבל השם שלה מוכר לכל אשה בארץ שמתעניינת בהנקה. הוא צריך להופיע מוקדם במודעה, ובהדגשה. ובלי קשר, במודעה הנוכחית אנחנו מציעים מסלול שלא קיים בארץ ולא חוקי בכלל להציע אם אתם לא תחת פיקוח משרד הבריאות, ואתם לא. המודעה הזו תביא הרבה יותר פניות רלוונטיות.”
הרעמה מסתכלת על המודעה, ואז עלי. “את אשת שיווק? פרסומאית? קופירייטרית?”
“התעסקתי בכל אלה.” מה שנכון. שנים הייתי אחראית על כל מודעה שהחיידר הוציא, ועל כל מאמצי השיווק, סליחה הרישום.
“רואים,” היא מהנהנת אלי. “אין בעיה, נחליף את המודעה עוד היום.”
“מעולה, אני אעדכן את נצחיה.” אנחנו נפרדות בחיוכים ידידותיים, ואני עולה במדרגות שוב לקומה השניה.
“אין עלייך בעולם,” אומרת לי נצחיה כשאני מעדכנת אותה. “אני הייתי נתקעת שם לשעה, מצטרדת מוויכוחים, ולא בטוח שמשהו היה יוצא מזה. את רואה למה אני חייבת אותך?”
“הבטחת לחשוב על מה שסיפרתי לך,” אני מזכירה לה.
“חשבתי. תגידי אסנתי, אם היית פשוט אומרת ‘אוי חבל’ כשאני מספרת לך על הצרות שלי עם השיווק פה והולכת הביתה, ואני הייתי נשארת לבכות על רוע מזלי, והפרסום היה נכשל, והקורס לא היה נפתח… זו היתה אשמתך?”
אני די בטוחה שאני יודעת לאן היא חותרת. “לא, אבל כנראה עדיין היו לי רגשי אשמה למה לא עזרתי.”
“כן, כי את זו את. אבל רציונלית את בטח מבינה שאת לא אחראית על זה שאני לא מצליחה להיות אסרטיבית או לגייס עזרה במפורש כדי שהקורס יצליח. אבל בסוף, לא משנה כמה את רוצה שאני אפתח את ההכשרה הזו, האחריות היא קודם עלי. ואם אני הייתי מחליטה שאין לי כוח לנשות שיווק שלועסות מסטיק ולשוטות ששולחות לי מיילים לשאול אם אפשר לעשות את ההכשרה בחודש אחד, זה היה לגמרי ענייני.”
“כן, כי את זו את. אבל רציונלית את בטח מבינה שאת לא אחראית על זה שאני לא מצליחה להיות אסרטיבית או לגייס עזרה במפורש כדי שהקורס יצליח. אבל בסוף, לא משנה כמה את רוצה שאני אפתח את ההכשרה הזו, האחריות היא קודם עלי. ואם אני הייתי מחליטה שאין לי כוח לנשות שיווק שלועסות מסטיק ולשוטות ששולחות לי מיילים לשאול אם אפשר לעשות את ההכשרה בחודש אחד, זה היה לגמרי ענייני.”
אני מהנהנת, כי מה יש לי לומר?
“… וזה אותו דבר עם בעלך, חמדתי. את יכולה להחליט בשביל עצמך שאת לא רוצה להיות מעורבת בחיידר. את לא יכולה להחליט שום דבר בשבילו. גם הוא בן אדם בוגר ועצמאי. אם הוא צריך לפרנס את המשפחה, זה עדיין בחירה שלו למצוא את הדרך לעשות את זה. אם הוא נשאר או עוזב כמנהל, זה עליו. ואם הוא שמח או מדוכא בזה, זה גם עליו. את לא יכולה גם לרצות לעזוב את המעורבות בניהול, וגם לרצות לשלוט על כל התוצאות.”
“את בטוחה שאני לא יכולה?” אני מחייכת, ואין בחיוך הזה שום שמחה.
“בטוחה לגמרי. בדיוק כמו שאני בטוחה שאם הייתי ממש רוצה, הייתי יכולה לפתור בעצמי את סאגת הפרסום ולפתוח את הקורס גם בלעדייך. רק מה, אני לא רוצה. ואני כן ממש רוצה שנעבוד ביחד.”
אני גם רוצה. אני בולעת גוש בגרון שמנסה לספר לי כמה אני רוצה. זה לא שלך, זה שלו, אמרה לי אביגיל. את לא יכולה לשלוט על כל התוצאות, אומרת לי עכשו נצחיה. ומקום קטן ושפוי בתוכי צועק לי כל הזמן מאז פסח: פשוט תשחררי.
אני לא יודעת איך לשחרר. אני חושדת שאולי אף פעם לא ידעתי. אבל בחדר הקטן וההפוך של נצחיה אני מחליטה לא לחכות לידע הזה. לא לחכות לשום דבר.
“בסדר,” אני אומרת. “נעבוד ביחד.”
