המשפחות הכי טובות – פרק ג’

בדרך לאירוסין של שלום ברדוגו מתקשר שוב. יוסף חיים שם אותו על רמקול כדי לדבר תוך כדי נהיגה, וככה אני שומעת כל מילה.

“כבוד הרב,” רק ברדוגו יכול לשפוע כבוד בטון כה שתלטני. “מתי תהיו באולם בבני ברק?”

“חצי שעה, לפי הוויז.”

“אני אבוא לשם קצת אחר כך, זה באמת לא סובל דיחוי ומאוחר יותר אני צריך לנסוע לירושלים. בכל מקרה, אני מכיר את אבא של הכלה. נגיד לו מזלטוב ואז נדבר.” 

אבא של הכלה החדשה של תהילה אחותי הוא עסקן מפלגתי, כך שלא מפתיע שברדוגו מכיר אותו. אני רק מקווה שה’קצת אחר כך’ לא יקרה מיד אחרי שנגיע, ויאלץ אותנו להעלם מיד לפרק זמן ממושך. השיחה הזו, אני כבר מבינה, לא תהיה קצרה. 

תהילה חיתנה כבר שתי בנות, אבל באירוסין קודמים היא הקרינה בעיקר שביעות רצון עזה מהנסיבות כמו גם מהפקת האירוע. כשאני נכנסת לצד הנשים עם הודיה ושריתי הפעם, אני מוצאת אותה עומדת בכניסה, נשענת על כתפה של אמא שלי, ועל פניה הבעה שאני זוכרת מהימים שהיתה תופסת אותי עם סט האיפור שלה.

“איפה הכלה?” דורשת שריתי לדעת אחרי הנשיקות המחויבות.

לרגע ההבעה מתבהרת. “בפנים, שמלה כסופה ארוכה. לכו תגידו לה מזל טוב, היא מותק אמיתית”.

הודיה ושריתי נבלעות בקהל הנשים הממלא את האולם, אני נשארת בפתח. 

“מה הסיפור, אמא? למה אתן פה?”

אמא מרימה גבה אחת. “תילוש רצתה לנשום קצת אוויר”.

“אויש, נו, אמא. רציתי להתרחק קצת מהמחותנת שלי. חופרת לי בלי סוף. הזמינה מליון אורחות והיא מביאה כל אחת אלי להסביר לי כמה היא חשובה ואיזה כבוד שהיא הגיעה. וקלטת איך צפוף פה? שמתי את מימי ונעה לשמור על השולחנות של המשפחה או שגם שם היא תדחוף את האורחות שלה. אוף. אמרתי לשימון שלא עושים שידוכים עם פוליטיקאים. אמרתי לו!”

“הוא לא פוליטיקאי ממש,” אמא מנחמת. “רק עסקן, לא?”

“מערבב פה ושם, חצי מהזמן הוא בכנסת. לא משנה, הכלה עצמה מותק”.

“אמרת. אני נכנסת להגיד לה ולאמא שלה מזל טוב. תזכרי שאת אמא שלה לא תפגשי הרבה”.

“קל לומר,” תהילה רוטנת, והיא ואמא מלוות אותי לתוך האולם. “אני זו שצריכה להפיק איתה חתונה ואת כל המסביב”.

האירוע בהחלט צפוף יותר ממה שאני רגילה. הבר גדול ועמוס מהרגיל, כנראה כדי להציע פתרון לכל האורחים שלא יזכו למקום לשבת. הודיה מוצאת אותי ומושכת לי ביד. “אמא, תשימי את התיק שלך. מימי מתחננת שבמשפחה יתפסו מקומות לפני שלא יישארו כסאות, היא כל הזמן צריכה לגרש נשים”.

האירוע בהחלט צפוף יותר ממה שאני רגילה. הבר גדול ועמוס מהרגיל, כנראה כדי להציע פתרון לכל האורחים שלא יזכו למקום לשבת. הודיה מוצאת אותי ומושכת לי ביד. “אמא, תשימי את התיק שלך. מימי מתחננת שבמשפחה יתפסו מקומות לפני שלא יישארו כסאות, היא כל הזמן צריכה לגרש נשים”.

אני שמה על כסא את התיק שלי, וגם את המעיל. שריתי פושטת את המעיל הוורוד שלה ושמה על הכסא לידי. להודיה אין מעיל. כלומר, יש לה והיא התעקשה להגיע בלעדיו כי הוא לא מספיק אלגנטי או משהו, ואני מסרבת לקנות מעיל חדש כשיש לה מעיל מצוין מהשנה שעברה. אני רואה אותה מתחבטת בין הרצון לרוץ לדבר עם בנות הדודות ובין החשש המבוסס שמישהי תתפוס את מקומה, ומחליטה לרחם עליה. מרימה את המעיל הכבד שלי (לא אלגנטי בכלל, לדבריה של הודיה), ותולה על גב הכסא שלה. 

“הנה, עכשו ידעו שיושבים פה.” היא מבזיקה אלי חיוך ונעלמת.

“אמא,” שריתי מושכת לי בחצאית, הרגל שלא נגמלה ממנו מאז שלמדה ללכת. “אבא קורא לך”.

“אבא?” אני מסתכלת על הטלפון שלי, חף משיחות נכנסות.

“במחיצה, נו. תסתכלי”.

אני מסתכלת. די צפוף ליד המחיצה, אבל בקצה שלה זרועו של יוסף חיים מנופפת לעברי, מסמנת לי להתקרב. איך שריתי הצליחה להבחין בו נשגב מבינתי, אבל אני מתקדמת ליד המחיצה תוך כדי חלוקת הנהוני שלום חפוזים ונשיקות חפוזות עוד יותר לנקלעות בדרכי.
“אה, הרבנית,” ברדוגו עומד ליד יוסף חיים וקד בראשו לעברי. “נצא רגע לחניה? כבוד הרב אומר שיש דברים שהרבנית יודעת על הרישום וכאלה”.

אני משתדלת לשמור על הבעה ניטרלית, מהנהנת, מנסה לתפוס את מבטו של יוסף חיים. אבל הוא לא מסתכל עלי, רק נושך את שפתו התחתונה במבט מוטרד. 

אנחנו יוצאים לחניה, כלומר לפיסת האספלט המשתפלת שעליה חונים ארבעה רכבים שנצחו במרוץ וזוכים למבטי קנאה מצד כל פוקדי האולם שנאלצו לחפש חניה ברחובות הצרים בסביבה. ברדוגו נשען על מכונית טורקיז נוצצת. מסתבר שהוא אחד מאלה שניצחו בתחרות.

“זה לא סיפור חדש, אתם יודעים.” הוא משלב ידיים, מסתכל אלינו. “יש מוסד שמצליח, מישהו מחליט שהוא רוצה גם. החכמה היא לא לתת לו פתחים, דברים להיתלות בהם. היה לי כזה מוסד בדרום. אחלה צוות, קיבלו בניין חדש מהעיריה, גן עדן. אבל המנהל חשב שהוא מנהל ארגון חסד. קיבל את כל השוטים והמצורעים של האזור. מה נראה לכם, מישהו פתח לו מתחרה בקרוואנים ומשך את המשפחות הכי טובות אליו. אנשים קודם רוצים חינוך, לא בניין יפה, לא חיוכים של מנהל

“אנחנו מציעים קודם כל חינוך,” יוסף חיים מדבר בטון הכי רגוע שלו. “ועל זה מקבלים גם את הקומפלימנטים בדרך כלל. הבניין שלנו לא כזה אטרקטיבי, אני יודע”.

“לפחות יש לכם מבנה. אבל דיברתי על ההוא בדרום, לא עליכם. רק דוגמה, כבוד הרב. רק דוגמה. השאלה היא, מה עטיה והחבר’ה שלו רוצים להציע שלכם אין. נודניק גדול, עטיה”.
כאילו שאנחנו לא יודעים.

“דיבר איתי כמה פעמים בעבר. היו לנו שיחות על זה, זוכר? אמרת לי שהוא לא מייצג. אולי הייתי צריך לחפור יותר, אבל האמנתי לך כי לא שמעתי מעוד הורים. אולי זאת היתה טעות. אם הוא פותח, הוא יודע שיש לו גרעין. ביררתי ככה מפה ומשם, יש לו כבר קבוצה של עשרה הורים מהמכינה שלכם שהבטיחו לשלוח אליו. וכמה מכיתה א’ שאמרו שיעבירו אם הוא פותח כיתה ב’. והוא בקושי התחיל לפרסם, כן? זה רק מה שהוא ארגן מראש”.

עשרה הורים מהמכינה! אני מתקשה להאמין. המלמד הכי טוב בחיידר הוא כנראה המלמד של כיתה א’. המשוב של ההורים לגביו חלומי. לא פעם בהרשמה מזכירים אותו כגורם מכריע בהחלטה לרשום אלינו. מה יש לחיידר החדש להציע שיתחרה בזה?

“המידע שלך, זה מבוסס?” גם יוסף חיים מתקשה להאמין.

“ברזל. סמוך עלי,” הוא שולף חפיסת סיגריות מכיס הקופסה. “ברשותכם – – – “

“לא,” אני אומרת. “עישון מחניק אותי, מצטערת.” 

רק ענני עשן מסריח חסרים לי עכשו בכל הסצנה הזו.

הוא מושך בכתפיו. “לא נחנוק את הרבנית חלילה. אבל לעניין, אמרתי לרב שאין מנוס. צריך לעשות משהו. להדק את התקנון. הם הולכים על הטיקט של החיידר הכי איכותי, הכי תורני. זה אומר לסנן. גם אתם צריכים לסנן יותר. ולהקפיד יותר. לא צריכים להסתובב אצלכם ילדים עם ג’ינס, כמו ההוא שראיתי בביקור האחרון – – – “

בחיידר יש בדיוק ילד אחד שמגיע עם ג’ינס, ואני רותחת. הוא הבן של חברתי רעות. 

“בני כהן הוא על הרצף ואלה המכנסיים היחידים שהוא מסכים ללבוש. הסברנו לכל החיידר שזה פטור רפואי מיוחד,” יוסף חיים אומר שוב את מה שאמר כבר אז.

“אז אולי לא צריכים להיות ילדים על הרצף בחיידר. יש ברוכהשם היום מוסדות חרדים טובים מאד בשבילם,” הוא מהנהן לעברנו. “זו מלחמה על הבית, מבינים? אם אתם החיידר של ילדים עם ג’ינס ולא בודקים בציציות, הם ינצחו. הציבור רוצה איכות. הציבור רוצה בקרה. לא התערבתי לכם כשהייתם מוסד בלי תחרות, אבל זה נגמר. יש לכם תחרות”.

יש לנו, למיטב זכרוני, גם הסכם ברור עם העמותה שהניהול החינוכי והרוחני מסור לחלוטין בידיו של יוסף חיים. אבל אני לא אומרת כלום. יוסף חיים בטוח זוכר את הסעיף הזה לא פחות טוב ממני.

“אשתי מכירה טוב את ציבור האימהות,” אומר יוסף חיים, מדוד־מדוד. “היא פוגשת כמעט את כולן בטיפת חלב, וגם כמובן מכירה באופן כללי מהשכונה. לא מעט משפחות שמעו עלינו דרכה”.

אי אז, בשנותיו הראשונות של החיידר, יוסף חיים היה מציג אותי, רק בחצי־בדיחה, בתור ‘הרשמת’. הימים האלה חלפו בעיקר כי החיידר כבר מוכר מספיק ומבוסס מספיק. אבל אם יוסף חיים מזכיר נשכחות לברדוגו, אני כנראה צריכה לחבוש לרגע את כובע הרשמת.

“אימהות תמיד מציינות לטובה את האווירה בחיידר,” אני אומרת. “במיוחד מי שהעבירו ממוסדות אחרים, או שיש להן בנים במוסדות אחרים. הן אוהבות את זה שהצוות קשוב, שאפשר לדבר עם ההנהלה, שהן מרגישות שיש הבנה והקשבה כלפי ההורים”.

“מצוין, תמשיכו כך,” ברדוגו משחק בחפיסת הסיגריות שאני לא מרשה לו לעשן. “זה לא קשור לתקנון, לא קשור לסינון”.

“זה כן קשור. הרבה הורים מתלוננים על סינון לא ענייני במקומות אחרים, או על חיידרים שחושבים רק על היוקרה שלהם. או על תקנונים שמיושמים בצורה סלקטיבית. אלה דברים שהורסים את האמון בהנהלה. ואצלנו אין”.

הוא תולה בי עיני עגל, ואני עוברת לשלב רחל־בתך־הקטנה. “אם החיידר החדש יכריז שהוא מיועד רק למשפחות אברכים למשל, אתה רוצה שגם אנחנו נגיד את זה?”

הוא תולה בי עיני עגל, ואני עוברת לשלב רחל־בתך־הקטנה. “אם החיידר החדש יכריז שהוא מיועד רק למשפחות אברכים למשל, אתה רוצה שגם אנחנו נגיד את זה?”

“אהמם,” הוא מהרהר. “כמה אברכים ספרדים יש היום בשכונה?”

יוסף חיים מעיף בי מבט חפוז ומתערב. “לא מספיק בשביל למלא חיידר אחד, שלא לדבר על שניים. אבל זו לא השאלה”.

בשבילו אולי לא. אני נושכת שפתיים חזק, מתמקדת בצבע הטורקיז הבוהק של הרכב מולי. אם זעם היה יכול לשרוט מכונית, ברדוגו היה יוצא בנזק כבד מהערב הזה.

“תשב על המספרים, תדבר עם אנשים בכנות. תשמע מה כואב להם. אימהות יכולות לשבח את החיידר לרבנית ובבכל זאת להתעצבן מכל מיני דברים. חברים פחות טובים. מושגים פחות טובים. או סתם מין תדמית כזאת, שהמוסד לא יוקרתי.” הוא מנופף מולנו אצבע עבה. “זו חכמה קטנה מאד להצליח כשלאנשים אין ברירה, כשאין עוד חיידר ספרדי בשכונה והחיידרים האשכנזים עושים את המוות למי שנרשם. עכשו תצטרכו להוכיח את עצמכם. אין ברירה,” הוא נסוג מאתנו לקצה החניה, ושם מעז לבסוף להצית סיגריה. 

“נהיה בקשר, כבוד הרב”.

להדפסה