בין הזמנים תמיד עובר לי מהר מדי. הפעם הוא בורח לי ממש. אולי כי אני לא באמת בחופש, גונבת כל יום כמה שעות מלו”ז החופשה כדי לעבוד עם נצחיה. אבל אני נהנית כמעט מכל רגע. אלחנן במצב רוח טוב, שמח להיות בבית אבל גם שמח שהוא חוזר לישיבה בנהריה. נתנאל מקסים כרגיל. הודיה מפזרת יותר חיוכים ופחות זעף מהרגיל, ואני מתחילה לחשוב שהגרוע מכל בגיל ההתבגרות מאחורינו. שריתי מוכיחה לי שהיא באמת חזרה לעצמה כשהיא מבלה את החופש במפגשים אינסופיים עם מיליון חברותיה. אפילו דניק, שמזכיר לנו כל יום כמה טוב שיש חופש והוא לא צריך ללכת לחיידר, אומר זאת בפחות אומללות מפעם. אולי גם הוא מתבגר?
יוסף חיים יודע כמובן שאני עובדת עם נצחיה, אבל עוד לא אמרתי לו כלום על מה זה אומר. הוא חושב שזה יבוא על חשבון העבודה כאחות תחנת בריאות המשפחה, והוא צודק כמובן. אבל לא רק. ואת זה, מאז התגובה שלו בשביעי של פסח, לא העזתי עדיין לומר. הוא ממשיך לשתף אותי בהכל, אני ממשיכה להקשיב, אבל משתדלת בעיקר לשאול, פחות לספק הצעות ותשובות.
ארבעה ימים לפני ראש חודש אלול יש יום היערכות בחיידר. תמיד אני הולכת, מביאה כיבוד, בודקת שכל קישוטי הכיתות רעננים מספיק, מראה נוכחות. אני מחליטה שזה הזמן להראות פחות נוכחות. כשיוסף חיים מוודא בלילה הקודם שאני יוצאת אתו בתשע לחיידר, אני אומרת שיש לי זום עם נצחיה ומרצה חדשה בתכנית. שזה נכון, רק שאני היא שקבעה את הזום לשעה הזו. על הפרט הזה אני מדלגת.
“אי אפשר להזיז?” הוא מחמיץ פנים.
“לא חושבת, אבל זה לא יהיה ארוך,” אני ממהרת לנחם, לא רוצה למתוח את החבל יותר מדי. “אני אסיים ואגיע. אבל את העוגות שהודיה אפתה כדאי שתיקח אתה, ברכב.”
תשע בבוקר מוצא אותי מול הזום, כשרוב צאן הקדשים בבית ישן כמובן. רק נתנאל יצא לתפילה, ודניק בונה חללית מלגו בסלון. אני מעדכנת אותו בקיומו של הזום, הוא מבטיח כדרכו שלא יוציא הגה. הוא אוהב להיות איפה שאני נמצאת, גם אם אני עובדת ועסוקה והוא בכלל משחק. אולי בכל זאת לא התבגר מדי, אבל אני לא יכולה לומר שאני מצטערת על סעיף אי־ההתבגרות הספציפי הזה.
חמש דקות אחרי תחילת הזום, הטלפון שלי רוטט. יוסף חיים. הוא יודע שאני בזום, אז זה בטח דחוף, לוחש קול לחוץ בתוכי. תעני. אני מהססת לרגע, ואז דוחפת את הטלפון הרחק מחוץ לטווח היד שלי. שלא אתפתה. אם זה ממש קריטי, אני עונה לקול הלחוץ, הוא כבר יתקשר לטלפון של אחד הילדים.
חמש דקות אחרי תחילת הזום, הטלפון שלי רוטט. יוסף חיים. הוא יודע שאני בזום, אז זה בטח דחוף, לוחש קול לחוץ בתוכי. תעני. אני מהססת לרגע, ואז דוחפת את הטלפון הרחק מחוץ לטווח היד שלי. שלא אתפתה. אם זה ממש קריטי, אני עונה לקול הלחוץ, הוא כבר יתקשר לטלפון של אחד הילדים.
אני לא שומעת את הטלפונים של הילדים מנגנים את השירים שמאותתים על שיחה, אבל הטלפון שלי רוטט עוד פעמיים בעשר הדקות הבאות. אני מכריחה את עצמי להתרכז במרצה החדשה, בניסיון שלה, בגישת ההנחיה שהיא מציעה, בשאלות של נצחיה. רושמת אפילו קצת הערות תוך כדי על מסמך וורד.
הזום מתארך יותר ממה שציפינו. אנחנו מסיימות רק בעשר. כשאני יורדת מהזום אני שוקלת אם להתקשר חזרה ליוסף חיים, אבל מאחר שבארבעים וחמש הדקות האחרונות לא היתה שיחה נוספת ממנו, אני מחליטה פשוט לנסוע ישר לחיידר. אני לוקחת את התיק שלי, בודקת שהרב־קו והטלפון בפנים, אומרת שלום לדניק ולשריתי שהואילה להפציע בינתיים גם היא, ויוצאת.
בעשר וחצי אני מול המשרד של יוסף חיים בחיידר. הדלת סגורה, קולות עמומים עולים מבפנים. לפני שאני מספיקה לדפוק, הדלת נפתחת, ומולי עומד מלוא קומתו ברדוגו, סיגריה דולקת בידו.
“בוקר טוב, הרבנית!” לסיפוקי הנסתר, הוא מנער מיד את הסיגריה ומכבה אותה. “אני חייב לרוץ, אבל שתהיה שנת לימודים טובה ושנה טובה ומתוקה. תמשיכו לעשות חיל.” הוא מצדיע לי עם הסיגריה הכבויה, ונעלם בהמשך המסדרון.
אני מסתכלת על יוסף חיים. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול היא למה הוא מאפשר לברדוגו לעשן במשרד שלו, משרד בית ספר. די ברור לי שזה לא חוקי. מצד שני… החלטתי שאני פחות מעורבת, לא? אז אני נושכת שפתיים ולא אומרת כלום.
יוסף חיים מפרש לא נכון את המבט שלי. “התקשרתי להגיד לך שהוא מגיע!” הוא אומר. “התקשרתי כמה פעמים!”
“מה אתה חושב, שאני מצטערת שפספסתי את הביקור המלכותי?” אני מסתכלת מאחורי הכתף שלי, לוודא שברדוגו מחוץ לטווח שמיעה. “תאמין לי שממש לא.”
“אני הצטערתי שאת לא פה, הוא הלחיץ אותי ממש. שלח פתאום הודעה בתשע לומר שהוא בסביבה ורוצה לפגוש אותי. אמרתי לו שזה יום היערכות ואני בחיידר, ואז ניסיתי להשיג אותך. דוקא חבל שפספסת אותו הפעם.”
“למה, מה קרה?”
הוא נסוג חזרה אל תוך המשרד שלו ואני הולכת בעקבותיו וסוגרת את הדלת.
“למה הוא הגיע בכלל?” אני שואלת שוב.
“אז זהו, שהוא הגיע עם חיוך גדול, הסתובב, רצה ללחוץ ידיים למלמדים, עשה קצת רוח על עבודת קודש ותינוקות של בית רבן, ואז בא אתי לכאן ואמר לי שהעמותה תמיד תגבה את העצמאות החינוכית של המוסד.”
“בוקר טוב אליהו.”
יוסף חיים מושך בכתפיו. “זה ברדוגו, מה שמעניין אותו זה לנצח. מסתבר שמבחינתו התמודדנו נכון עם התחרות. כלומר, איבדנו תלמידים כמובן, אבל הוא אמר לי דוגרי שהוא ציפה שנאבד פי שלושה. בפועל השורה התחתונה מבחינתו זה שהרישום לגנים לא נפגע. בסוף הציבור בשכונה גדל, אז גם עם המוסד החדש, תוך כמה שנים הכיתות הנמוכות יחזרו לגודלן הקודם. איך הוא אמר לי? ‘אני איש של מגמות. איבדתם כמה צו”לים, אבל יהיה לכם מספיק קהל שרוצה דוקא את הגישה שלכם’…”
אני יכולה לומר הרבה דברים. למשל שזו היתה הגישה שלי מאז ומעולם. למשל שאם יוסף חיים וברדוגו היו מקשיבים לי מההתחלה היינו יכולים לחסוך לעצמנו הרבה מתח ותסכולים. אבל לשם מה? אולי עוד לא עדכנתי את יוסף חיים, אבל בתוכי אני כבר יודעת שאני לא חצי־מנהלת של החיידר כבר. אני אשתו של המנהל. זה הרבה. מותר לי להתעניין בסיפורי ברדוגו ובעתיד החיידר. אסור לי לשאול ‘אז למה לא פשוט להקשיב לי תמיד וזהו?’. לא אם אני מחליטה להתעלם מהטלפון שמזעיק אותי להצטרף לפגישה עם ברדוגו. וזה, בדיעבד, מה שהחלטתי הבוקר.
“טוב שנפל האסימון בסוף,” אני אומרת במקום. “איך האווירה בצוות?”
“טובה מאד, נראה לי. לא סיפרו לי ישירות אבל שמעתי אותם כבר מריצים בדיחות על תנאי השכר בחיידר החדש… צחקו שברון הלך לשם נטו לשם שמים.”
“אולי,” אני אומרת בלי לחייך. מי יודע? לא חסרים אנשים שמן הסתם חושבים שההתנהלות של יוסף חיים ושלי לגבי החיידר היא בסך הכל התכנית העסקית שלנו. ברדוגו עצמו פשוט השתכנע שאכן עלינו על ‘מוצר’ מתאים לקהל נרחב מספיק, ולכן לא חייבים להשתנות דרסטית בשביל מתחרים. ואני הרי יודעת שזה לא כל האמת. אולי גם לגבי ברון, המלמד הכי מוצלח שהיה לנו, אנחנו לא יודעים את כל האמת.
אחרי שעתיים בחיידר אני מעדכנת את יוסף חיים שאני יוצאת. הפעם לא תכננתי זום במיוחד. אומרת שאני צריכה להיות בבית וזהו. לא מסתכלת מקרוב לראות איזה פרצוף הוא עושה. אומרת ‘בהצלחה’ ונעלמת לפני שהוא מספיק להתווכח.
בלילה הוא חוזר מערבית במצב רוח טוב. אלחנן מציע לעשות מנגל במרפסת, ויוסף חיים נרתם במרץ שלא שכיח אצלנו בשעות כאלה. בדרך כלל אני קמה בשלב הזה לעזור עם תיבול וסלטים, אבל אני מחליטה שאין צורך, יש בבית מספיק בוגרים שיכולים להתמודד עם המנגל שמתחשק להם פתאום. וכך אני נשארת ישובה ליד השולחן ומדפדפת במגזין שהגיע לא מזמן, מדלגת מפרק לפרק של הסיפורים בהמשכים. הילדים קצת פוזלים לעברי, אבל אני מתעלמת. וכך נתנאל משרה פרגיות וחזה עוף בשמן ותבלינים, ואז חותך ירקות. יוסף חיים מארגן תבניות ושיפודים, אלחנן מנצח על הנפנוף. הודיה בורחת לחדר כדי ‘לא להתפתות להתבשר’ אבל שאר המשפחה נעה בין המטבח למרפסת בקול הצהלות והפטפוטים שהם מוזיקת בין הזמנים האהובה עלי ביותר.
אנחנו אוכלים פרגיות ושיפודים וסלט גדול, ואחר כך עושים צ’יפס בתנור ומשגרים למנגל גם כנפיים. איפשהו באחת עשרה בלילה כולם מחליטים סוף סוף שהם שבעו ופורשים לחדריהם, מותירים כמובן מאחוריהם מטבח הפוך ומלוכלך. אני מתלבטת אם להניח להם או לבצע התערבות חינוכית מידית למרות החופש והשעה, אבל כשאני רואה את יוסף חיים מפשיל שרוולים ומתחיל לטפל בכיור הבשרי, אני מוותרת. הולכת לארגן את המרפסת בעוד הוא שוטף את הכלים.
בחצות המטבח מצוחצח ואנחנו יושבים ליד הבר לכוס תה קמומיל לפני השינה. יוסף חיים עדיין לא נראה עייף מדי, סימן ברור לכך שמבחינתו היום כולו טען אותו באנרגיות חיוביות. אני תוהה אם הפרחים לברדוגו.
זאת נראית לי שעת רצון, אז אני מחליטה שזה הזמן לתת את ההודעה הרשמית. גם אם יוסף חיים ייבהל, הוא יתגבר. הוא הסתדר עם ברדוגו בלעדי. הוא הסתדר עם המשבר שעברנו למרות שלא הקשיב לי בהתחלה. הוא יכול לנהל את החיידר מצוין בלעדי. ואם יחליט שלא… אז אני אלמד עוד משהו על לשחרר.
“התכנית של נצחיה נפתחת עוד שבועיים,” אני אומרת לו. “זה יהיה אינטנסיבי מאד, במיוחד בהתחלה. היא רוצה שאני אהיה איתה במכללה שלושה ימים בשבוע. ביומיים האחרים אני עדיין אעבוד בטיפת חלב, בינתיים.”
“התכנית של נצחיה נפתחת עוד שבועיים,” אני אומרת לו. “זה יהיה אינטנסיבי מאד, במיוחד בהתחלה. היא רוצה שאני אהיה איתה במכללה שלושה ימים בשבוע. ביומיים האחרים אני עדיין אעבוד בטיפת חלב, בינתיים.”
הבעתו מתקדרת מאחורי ספל התה. “את מנסה עוד פעם להגיד לי שכבר לא תהיי פנויה לענייני החיידר?”
“לא יותר מכל אשת מנהל אחרת, אני חוששת.” אני משעינה סנטר על כף יד מאוגרפת. “אני באמת רוצה להתקדם במסלול של ייעוץ הנקה ועבודה עם נצחיה, ואי אפשר הכל. את זה למדתי מזמן, עוד כשעזבתי את העבודה בשניידר. אבל החיידר מבוסס ואתה מסתדר מצוין, אפילו ברדוגו חושב ככה…”
“בגלל זה לא ענית לי לטלפון בבוקר? שאתמודד אתו לבד?”
“אני ידעתי שהוא מגיע?” אני עונה בשאלה. “הייתי בזום עם נצחיה. ידעת את זה. אי אפשר הכל, זה בדיוק מה שאני אומרת.”
הוא נאנח. “חבל מאד. ברור שאני יכול להסתדר איכשהו, יש לי ברירה? אבל אני לא מצליח להבין איך את מוותרת על זה. חשבתי שהיה גם לך כיף לעבוד ביחד בחיידר.”
“היה כיף,” אני מסכימה.
אבל גם דברים כיפיים, מסתבר, צריכים להסתיים לפעמים. אולי רגע לפני שהם כבר לא יהיו כיפיים בכלל.
תגובה אחת
סיפור מעולה!! נהנית מכל פרק..