“אני לא הולך לחיידר הזה יותר.” דניאל מתפרץ הביתה במצב הפרוע הרגיל שלו בחזרה מהחיידר. סוודר נגרר על הרצפה, חולצה חצי בחוץ, פאות עפות ברוח.
השעה ארבע ורבע. אני עוד עייפה מהאירוסין אתמול, ומשורה של הורים היסטריים במיוחד שפקדו היום את טיפת חלב. אמא אחת פרצה בבכי כי הבן שלה לא שיתף פעולה עם הבדיקה, וזוג הורים צעיר ומפוחד התעקש שהילד מתנהג מוזר מאז החיסון, למרות שהוא בעיקר רצה לישון.
“שלום דניק, בא תאכל.” אני תמיד מנסה לדחות את הדרמות לאחר האוכל. בדרך כלל זה אפילו עובד, אבל הפעם דניאל לא מוכן לזרום אתי.
“לא הולך לחיידר הזה. גם אשר אנסבכר אמר שהוא לא הולך יותר. עשו לנו תקנון חדש והם לא מרשים שום דבר.”
אני מניחה על השולחן בפינת האוכל צלחת עם פסטה ושניצל. הוא מסב אליה את גבו. “תראי אמא, תראי!”
הוא דוחף ליד שלי צרור דפים. אני מרימה גבה. על התקנון של החיידר חתמנו כשדניאל התקבל, והוא היה עמוד אחד בסיסי למדי. לבוש ההולם בני תורה. זהירות מטכנולוגיה. איך הגיעו פתאום לחוברת שלמה?
אני פותחת, ומגלה בדיוק איך הגיעו. קודם כל, כל סעיף תפח לכדי רשימת סעיפים. יש סעיף על הכיפה, על החולצה, על המכנסיים, על הנעליים, על התספורת. הטכנולוגיה מתפצלת גם היא לסעיפים. בלי גישה לאינטרנט. בלי גישה לטלפונים חכמים. בלי גישה לטאבלטים. אין לראות סרטים. סרטים על רבנים גם אין לראות. אין משחקי מחשב. בכלל מחשב הוא כלי עבודה שרצוי שלא יהיה בבית, אבל בכל מקרה אחריות ההורים לדאוג שלעולם לא יגשו אליו הילדים. סעיף אחד על וידאו משפחתי אני קוראת שלוש פעמים כדי להבין. נשמע שגם מכך רצוי להימנע.
וזה לא הכל. כי הסעיפים הבאים עוסקים בלבוש האבות, בלבוש האמהות, בשפת הדיבור, בחוגים (אסור, הכל), בספריות (אסור, הכל), בספרים שמותר להביא לבית הספר (ספרי צדיקים בלבד), בעיתונים שמותר להביא (אין כאלה)
וזה לא הכל. כי הסעיפים הבאים עוסקים בלבוש האבות, בלבוש האמהות, בשפת הדיבור, בחוגים (אסור, הכל), בספריות (אסור, הכל), בספרים שמותר להביא לבית הספר (ספרי צדיקים בלבד), בעיתונים שמותר להביא (אין כאלה), בשינה אצל חברים (אסור), ברדיו (מי שומע בימינו רדיו?) במוזיקה (‘רק מוזיקה יהודית מעודנת הראויה לבני תורה’), בנגנים (אסור, תמיד), ועוד היד נטויה.
“אח של אשר אמר שהם התחרפנו לגמרי,” אומר דניאל, ובשקט בשקט אני נאלצת להסכים עם אח של אשר. אבל כמובן אני לא אומרת את זה בקול.
“המחנך חילק לכם את זה?” אני מוודאת.
“המנהל נכנס לכל הכיתות וחילק,” אומר דניאל. “צריך להביא חתום למחר.”
“אוקיי,” אני אומרת, לא רואה שום תועלת מלהיכנס לדיון בנושא. “שב לאכול.”
“אני לא הולך לחיידר יותר,” הוא אומר ומתיישב סוף סוף ליד השולחן.
אני לא מודאגת במיוחד מההצהרה הזו, שהוא בכל מקרה משחרר בממוצע פעם ביום. עדיין, המצח שלי מתוח כשאני חוזרת לארגן את השיש. מנהל החיידר של דניאל, ישראל קוולר, הוא ידיד ותיק של יוסף חיים. כשדניאל סבל כל כך במכינה של החיידר שלנו עד שפסיכולוג הורה לנו חד־משמעית להעביר אותו בית ספר, החיידר של קוולר נראה לנו האופציה הטובה ביותר. לא בשכונה, אמנם, אבל חיידר טוב עם מוניטין של התנהלות בריאה ונטולת קיצוניות.
מאיפה הגיע פתאום התקנון הזה?
הודיה ושריתי מגיחות מהחדר שלהן, ודניאל תוקף אותן מיד בסיפור עוולות החיידר שלו. הודיה צוחקת, שרית זועמת ביחד עם דניאל. “איזה חצופים! מה זה שאסור לכם נגנים!”
“חכי שתהיי בסמינר,” אומרת לה הודיה. “בתקנון שלנו הכל אסור.”
“אל תגזימי,” אני מתנגדת. “מותר אצלכן נגנים, רק בלי רדיו.”
“בסדר, גם בתקנון שלנו לא חסרות שטויות. מה אכפת להם עם בנות מתאפרות או לא? אני דוקא חייבת שיראו לי את הפצעים?”
“אף פעם לא העירו לך על מייקאפ,” אני מזכירה לה. “רק על מסקרה.”
“ומה אני אשמה שאין לי ריסים ארוכים ויפים כמו לציפי למשל!” היא מתלהטת.
אני יודעת שהוויכוח הזה לא יגיע למקום טוב. הודיה לא מפגינה מרדנות מיוחדת בסמינר, אבל נראה לי שהמחזור שלה – או אולי זה הדור כולו – נהנה במיוחד להסתכל על כל מגבלה המוטלת עליו כעל רשעות מכוונת שנועדה למרר את חייו. לא שאני וחברותי אהבנו את תקנון הסמינר שלנו, אבל גם לא זכור לי שראינו בו עדות לרצון של המורות לכער אותנו.
כשיוסף חיים חוזר אחרי ערבית ואנחנו יושבים לאכול סלט, דניאל כבר לא בשטח. הוא משחק אצל אנסבכר, ומניסיון אני יודעת שלא יחזור עד שנקרא לו – או עד ששולי אנסבכר תשלח אותו הביתה. האופציה השניה אף פעם לא מתרחשת, כי שולי עובדת בערבים מהבית ושמחה על כל מה שמעסיק את אשר.
אני מראה את התקנון ליוסף חיים, ומרשה לעצמי עכשו, בלי אוזניים צעירות בשטח, להביע את תמיהתי בקול. “מה עובר עליהם?”
יוסף חיים מדפדף, מושך כתף. “תחרות, כנראה. יש להם כבר שנתיים את החיידר של עמותת אורייתא באותו רחוב. ישראל אמר לי שהם ממתגים את עצמם מאד בתור פרומרים יותר.”
“מה אכפת לו? לא כולם מחפשים פרומרים יותר.”
“אם הוא כותב תקנון כזה, כנראה הוא רואה שזה משפיע. אותה בעיה שיש לי עכשו, בעצם. אין חדש תחת השמש.”
“מה הוא הולך להרוויח מהתקנון החדש?” אני מנופפת בדפים מול אפו של יוסף חיים. “הוא הולך לזרוק עכשו מהחיידר כל הורה שיש לו טלפון מוגן וכל ילד שיביא פעם קומיקס לכיתה? מה זה ההגזמות האלה?”
“אה, את הרוב הוא בטח לא ינסה אפילו לאכוף,” יוסף חיים צוחק קלות. “בטח לא את הקומיקס. אבל ככה הוא מציין שינוי כיוון. קודם כל, ההורים מקבלים את המידע שהחיידר רוצה להציג את עצמו אחרת והם ייזהרו יותר לפחות בפומבי – את יודעת, אבות ישימו ז’קט לפני שהם באים לאסוף את הילדים, כאלה דברים. וחוץ מזה, זה חשוב לרישום. כל מי שיבוא להירשם יקבל כזה תקנון, וכל מי שיהסס בגלל אחד מהסעיפים – הנה יש לישראל תירוץ לא לקבל אותו.”
“אני הייתי מהססת בגלל תקנון כזה. הוא יכול להפסיד גם משפחות שהוא רוצה.”
יוסף חיים מגלגל עיניים. “אסנת, את לא באמת כזאת תמימה. חיידרים אף פעם לא מפסידים משפחות שהם באמת רוצים. מהן לא צריך בכלל לבקש חתימה על התקנון. או שאפשר להסביר ישירות שזו חתימה לצאת ידי חובה וזהו, ‘אנחנו יודעים שאתם בני תיירה והכל בסדר, זה רק עניין פורמלי.’ ככה זה.” הוא משחק בסלט שלו, תנועותיו עצבניות. “זה ג’ונגל, אני אומר לך. לא הכרנו את זה עד עכשו מקרוב כי לא הייתה לנו תחרות. ברדוגו צודק בקטע הזה.”
“ברדוגו לא צודק בכלום.”
“הוא בנאדם פרקטי. בשביל הרבה משפחות מוסדות חינוך הם סמל סטטוס, וזה שמסנן יותר נחשב יוקרתי יותר. ומשפחות אחרות באמת מפחדות מכל דבר שקצת שונה מהם.” הוא מסתכל עלי. “צברי בא לדבר אתי היום. היה מאד כן. מעריך אותנו וכל זה, אבל חושב להוציא את הילדים שלו כי לא נוח לו עם חלק מהחברים שלהם.”
תהילה צברי היתה אצלי רק אתמול בטיפת חלב. לא אמרה כלום. לא שהיתה צריכה להגיד משהו כשהיא מגיעה עם התינוקת. אני יודעת את זה בהיגיון, ועדיין מתלהטת מבפנים.
תהילה צברי היתה אצלי רק אתמול בטיפת חלב. לא אמרה כלום. לא שהיתה צריכה להגיד משהו כשהיא מגיעה עם התינוקת. אני יודעת את זה בהיגיון, ועדיין מתלהטת מבפנים.
“מה החברים כבר עשו?” אני שואלת.
“לילד שלו בד’ יש חבר ממשפחה שנהייתה מודרנית יותר לאחרונה. אני מנסה לטפל בזה, המחנך מנסה, אבל הילד מזכיר שמות של סרטי ילדים בכיתה, וגם מתאר אותם. זה מעצבן מאד חלק מההורים. ולילד שלו בו’ יש כמה חברים שהמשפחות דוקא שמורות אבל הוא טוען שהן לא משתלטות על הילדים, והחבר’ה כל הזמן רק מחפשים תירוצים לצאת לזלול ביחד. אני לא יכול לומר שאלה לא דאגות לגיטימיות.”
“לחיידר החדש אין בכלל ד’ או ו’.”
“כן, הוא יודע את זה. אבל הוא שוקל לגבי הקטנים. הוא שאל אותי דוגרי אם אני מתכוון להעיף את הגדולים אם הוא יעביר את הקטנים. אמרתי לו שלא, כמובן. לא מאמין בזה בכלל.”
“שיקווה שהחדש בכלל יקבל אותו אם הגדולים אצלך,” אני ממלמלת.
“כן, הוא גם תוהה לגבי זה.” יוסף חיים מושך שוב בכתפו. “הוא לא באמת רוצה להעביר, מבינה? הוא יותר העביר לי מסר. שהוא מודאג. ושהחיידר החדש נותן פה אופציה. ואם הוא אומר לי את זה ישירות, אחרים לא יגידו כלום, בטח אם אין להם גדולים שחייבים להישאר אצלנו. אבל הוא היה שמח אם נוכל לעשות שינוי שיאפשר לו להישאר אצלנו בלב שקט.”
“מה עוד אנחנו יכולים לעשות?” אני רוצה לדעת.
יוסף חיים, בלי מילים, מצביע על הדפים המהודקים על השולחן בינינו. התקנון החדש של דניאל.
2 תגובות
אליפות של סיפור!!!
כתיבה מושלמת
תוכן מקורי וכנה!
וואו איזה פרק.
איזה ניתוח של מה שקורה כיום בהרבה מוסדות חינוך.
תודה על כתיבה יפה וזוית ראייה נוספת על הדברים!
פרק יפהפה