ערמות הכביסה הצטברו השבוע. הודיה, שבדרך כלל קיפול הכביסה בתחום אחריותה, נעלמה לתוך ענן של מבחנים, זועקת חמס בכל פעם כשמנסים להסיח את דעתה משינון קדחתני ושיחות טלפון עם חברות על העומס הבלתי נסבל. כשמגיע יום רביעי, היום החופשי שלי, אני מוצאת את עצמי מול סלים עולים על גדותיהם.
היו לי תכניות אחרות לבוקר הזה, אבל כשאני מגלה שהיציאה מהמטבח למרפסת כביסה חסומה בסלי כביסה נקייה, שינוי תכניות מהיר מתרחש מאליו. אני מסיימת לאכול ארוחת בוקר וגוררת את הסלים לסלון, שם אני מתיישבת על הספה ומתחילה למיין פריטים לקראת הקיפול.
יוסף חיים מתקשר. אני נותנת לטלפון לצלצל שלוש וארבע פעמים לפני שאני עונה, מדקלמת ביובש שלא, עט הפרקר שלו לא נשאר על השולחן בסלון, ומנתקת. כבר כמה ימים שאנחנו מתווכחים בעניין החיידר. יוסף חיים רוצה לצאת כבר עם תקנון חדש, לאסוף את ההורים ולהכריז שהמוסד רואה לנכון לחדד נהלים ולהדק גדרים כדי להבטיח את חינוכם הטהור של ילדינו נרם יאיר. אני מתנגדת. על התקנון החדש לחיידר של דניאל סרבתי לחתום – יוסף חיים חתם לבדו ומלמל משהו על כך שמזל שקוולר חבר שלו ולא יעשה בעיות כי חסרה חתימת האם. אני מרגישה קצת ילדותית, אבל מתבצרת מאחורי זעם מנומק היטב. לא די שקוולר מביא לחיידר של דניק גישה שאני חלוקה עליה עמוקות, יוסף חיים עוד מקבל ממנו רעיונות.
אני לא רוצה חיידר שמחפש לרומם את עצמו בטקטיקות כאלה. לא רוצה. הידיים שלי מתהדקות סביב עוד חולצה לבנה שעוברת לערמת החולצות הגבריות הלבנות בקצה הספה. אני משחררת אותה בסוף על הערמה ומתחילה לקפל גרביים.
אני לא רוצה חיידר שמחפש לרומם את עצמו בטקטיקות כאלה. לא רוצה. הידיים שלי מתהדקות סביב עוד חולצה לבנה שעוברת לערמת החולצות הגבריות הלבנות בקצה הספה. אני משחררת אותה בסוף על הערמה ומתחילה לקפל גרביים.
כלומר, מנסה לקפל. הזוג הראשון, אפור מנוקד כחול של דניק, נמתח בין אצבעותי, מתהפך לצד הנכון… ואז אני מגלה שהאצבעות שלי רועדות בלי שליטה.
אני מניחה לגרביים, מרפה את הזרועות. מנערת את כפות ידי. לוקחת נשימה עמוקה. סופרת עד עשר. ועד עשרים. אוחזת שוב בגרביים. עדיין רעד שאין לטעות בו.
אני מכירה את הרעידות הללו. זו לא הפעם הראשונה שהן פוקדות אותי. הן בדרך כלל איתות שאני נושאת בתוכי מדי הרבה מתח, ושהגוף מנסה לפרוק אותו בדרך הזו. ביקרתי בעבר אצל נוירולוג והוא אישר זאת. אני מנערת את כפות הידיים שוב. שוקעת לתוך הספה הקטיפתית. תירגעי, אני אומרת לעצמי, תירגעי.
אני אף פעם לא טובה בלהרגע לפי פקודה, אבל עכשיו אני גרועה בכך מתמיד. כי כשהעיניים שלי עוקבות אחרי הרטט באצבעותי, המוח שלי מחליט לשלוף מהארכיון את התיקיה שבה מתועדת הפעם הראשונה שחוויתי את הסימפטום הזה.
*
אלחנן היה אז בן שלוש. ילד בכור. הודיה כמעט בת שנתיים. נתנאל בן כמה חודשים. חגגנו לאלחנן חלק’ה בחודש סיון. הוא נראה פתאום גדול כל כך, עם כיפה וציצית ופאות קופצניות. אבל גן חיידר לשנה הבאה לא היה לו. בשכונה היה חיידר אחד ליטאי ושני חיידרים חסידיים. רשמנו, כמובן מאליו, לחיידר הליטאי. ולא התקבלנו. כלומר, לא אמרו לנו מפורשות שלא. בראיון הקבלה דוקא שפעו חיוכים. ואחרי זה אמרו שבודקים. ושיחזרו אלינו בשבוע הבא. ושהמזכירה תתקשר עד סוף החודש. ושהמפקח יחזור מחו”ל ויעדכן. בסוף, אחרי שיוסף חיים איבד סבלנות וביקש תשובה ברורה אחרי פסח (נכון יותר, אחרי שאני איבדתי סבלנות ואיימתי לעשות זאת בעצמי), נשלח לנו מכתב רשמי המצהיר שההנהלה מצטערת ממש אבל כרגע אין מקום. אנחנו בהחלט ברשימת ההמתנה.
לא ידענו מה לעשות. כל גן חיידר אחר היה במרחק של כחצי שעת נסיעה באוטובוסים בעומס של הבוקר. רכב לא היה לנו. ולחיידרים שבאו בחשבון לא היו הסעות. יוסף חיים למד בכולל שהתחיל בשבע וחצי בבוקר עם תפילת שחרית משותפת ועמד על השתתפות של כולם. אני תמרנתי בין משמרות בבית החולים, ונעזרתי לא פעם בשמרטפית – בת של השכנים – בשליחת הילדים למטפלת ולגנון בבוקר. איך אלחנן יוכל להגיע לגן?
רצנו לעיריה, אבל היא גילתה חוסר עניין מופלג בבעיה שלנו. אם לחיידר אין מקום, משך בכתפיו מנהל אגף החינוך, מה אתם רוצים בעצם. יוסף חיים הסביר שאנחנו יודעים על הורים שנרשמו אחרינו והתקבלו, אבל זה רק זיכה אותו במשיכת כתף נוספת. מנהל האגף הציע שיוסף חיים יעבור כולל כדי שיוכל לקחת את אלחנן בבקרים. ולהחזיר. או שתמצאו הורה אחר שלוקח את הילד שלו ויקח גם את שלכם. כולם מסתדרים.
החברותא של יוסף חיים חיבר אותו עם סגן ראש העיר, בן דוד של אמא שלו. הוא היה בוטה יותר מראש אגף החינוך. “למה אתם לא רושמים לחיידר ספרדי?” הוא דרש לדעת. “החיידר הזה מקבל פחות מעשרים אחוז תלמידים ספרדים, בעיקר פרוטקציונרים. מה חשבתם לעצמכם?”
“אין בשכונה חיידר ספרדי!” מחיתי בפגישה. “בבקשה, תקימו אחד כזה. נשלח אליו.”
הסגן משך בכתפיו. “זה לא תפקידה של העיריה לפתוח מוסדות חינוך פרטיים.”
אני זוכרת שהייתי אחרי משמרת לילה קשה במחלקת הילדים, ילד בן ארבע שכבר כמעט השתחרר הביתה התדרדר פתאום והועבר לטיפול נמרץ. סיימתי את המשמרת על רקע יפחות קורעות לב של אמא שלו שהגיעה לבית החולים אחרי שהרשתה לעצמה ללכת לישון הלילה בבית ולהשאיר אותו עם הסבתא. האדישות של פוליטיקאי היושב רגל על רגל, פוליטיקאי מרשימה שאני עצמי הצבעתי לה בבחירות האחרונות, מוססה את שאריות השליטה העצמית שלי. שאלתי אותו בזעם אם זה לא תפקידה של העיריה לדאוג לילדים בגיל חוק חינוך חובה לפתרון חינוכי במרחק הליכה מביתם או למצער להסעה, והאם הוא זוכר שבכל השכונה הגדולה שלנו אין שום פתרון לא פרטי, שום גן עיריה, גם אם היינו רוצים בכך. הוספתי משהו על כך שבתור נציג של רשימה ספרדית, הייתי חושבת שזה יהיה אינטרס שלו לא לגרום למשפחות כמונו להרגיש שהן צריכות לעבור לעיר אחרת כדי לקבל שירותים מינימליים.
עד היום אני זוכרת לו לטובה שבמקום להתעצבן עלי בחזרה הוא התיישר בכסא שלו ואמר שבאמת יש צדק בדברים שלי, והוא יבדוק אם יש סיכוי לעשות משהו מול החיידר. “לכאורה, אם הכיתה מלאה, אין הרבה מה לעשות. אבל משרד החינוך הנוכחי מכריח אותם לשמור כמה מקומות לשיבוץ ועדת ערר.”
זו היתה הפעם הראשונה ששמענו על ועדת ערר. סגן ראש העיר הסביר שלא מדובר במנגנון חדש, אבל בעבר הוא היה לדבריו ‘בדיחה’. עכשו זה אחרת, הוא הבטיח. שר חינוך חדש. ממשלה בלי מפלגות חרדיות. לוועדת ערר יש שיניים.
כמה ימים אחר כך הוא התקשר ליוסף חיים ואמר לו שהוא השיג את מצבת התלמידים של החיידר לשנה הבאה, ובכיתת הגן בהחלט יש עוד מקום. תגישו ערר, הוא המליץ. תשלחו פקס למשרד החינוך ותכתבו בדיוק את השתלשלות הדברים מול המוסד. תצרפו גם את המכתב שמצהיר שאין מקום. רק תעשו טובה ואל תגידו לאף אחד שהייתי מעורב בזה.
שבוע לפני תחילת שנת הלימודים מצאנו את עצמנו בבניין משרד החינוך בירושלים, יושבים עם ראש המחוז החרדי, סגניתו ומגוון פקידים בכירים. הסברנו שלילד אין גן לשנה הבאה. נופפנו במסמך שמוכיח שבגן יש בהחלט מקום, גם לולא היו מחויבים להשאיר מקומות פנויים להחלטות הוועדה. הסברנו שלא, אנחנו לא יכולים לומר מהיכן השגנו את המסמך, אבל קל לראות שהוא אותנטי.
המפקחת האחראית על הגנים החרדים בעיר התבקשה על ידי ראש המחוז לספק הסברים, ואמרה במתק לשון ש’הבעיה מוכרת’ ומה לעשות שאין גנים נוספים בשכונה הזו. ילדים רבים לומדים מחוץ לשכונה והיא תוכל לשבץ בקלות גם את הילד המדובר במוסד כזה. אמרתי בזעף שהמוסד הקרוב ביותר שהיא מציעה נמצא במרחק שלושה קילומטרים, וסגנית ראש המחוז פתחה גוגל מפות ואישרה שאמת אני דוברת. “אין הסעות?”
“אין!” הצהרתי, והמפקחת נאלצה לאשר.
ראש המחוז, איש צנום ואפור שיער, דפק באגרופו על השולחן, ואמר שנמאס לו לגמרי. “מספיק לי הדיונים שאני מנהל מול מוסדות על ילדות שלא מתקבלות לסמינר כי ראו אותן בקניון או משהו כזה. למה אנחנו מגיעים למצב שדיונים כאלה מתנהלים על ילדים בגן? זה לא ברור שילד בגיל הזה צריך ללמוד קרוב לבית? למה הרשות לא עושה את תפקידה?”
“מנהל אגף החינוך של העיריה לא הגיע,” מסרה סגניתו ביובש. “שלח מייל שאומר מה שאמרה גברת לוסקי.”
גברת לוסקי, המפקחת, חייכה אל כולנו במאור פנים. “נו, בוודאי, שנינו מכירים את הסיטואציה.”
“מה הסיטואציה?” תבע ראש המחוז לדעת. “שגן לא מקבל ילדים מהשכונה למרות שיש לו מקום?” הוא פנה ליוסף חיים ואלי. “שימו את הקלפים על השולחן. למה באמת לא קיבלו אתכם, אם זה לא חוסר מקום?”
“אנחנו ספרדים,” אמר יוסף חיים בפשטות. “הם מקבלים כמעט אך ורק ילדים אשכנזים, בכוונה תחילה. רשימות השמות מעידות על כך.”
“רוב המשפחות הספרדיות בשכונה שלכם רושמות לחיידר ספרדי, זה טבעי,” אמרה המפקחת.
“אני מזכיר שוב, אין חיידר כזה בשכונה שלנו,” אמר יוסף חיים באיפוק.
מנהל המחוז התעצבן בשלב זה ברצינות והזכיר לכולם שהוא לא מוכן לשמוע שום דבר על מוסד עדתי ממומן בכספי המדינה. הוא ביקש מאתנו לצאת ולחכות בחוץ, בזמן שהם יושבים עם מנהלי המוסד שיציגו את הצד שלהם. המנהל, יחד עם שני בכירים אחרים מהעמותה, נכנסו, נמנעים בנחישות מלפגוש את עינינו.
חמש דקות מאוחר יותר זומנו שוב פנימה. אנשי המוסד עדיין ישבו שם. “טוב, מובן שהסיפור שלהם אחר,” חתך מנהל המחוז. “הם טוענים שאתם פשוט לא מתאימים לרמה הרוחנית של המוסד.”
“יש לנו, גם לפי החוק, זכות לעצמאות בקביעת התקנונים שלנו והסטנדרטים הרוחניים של החיידר,” אמר נציג העמותה הבכיר באגרסיביות. “המשפחה הזו, עם כל הכבוד, לא עומדת בהם. האמא עובדת בסביבה חילונית ומאפשרת לתמונות שלה להתפרסם ברשת – – – “
“מה!” מחיתי בתדהמה. “אני אחות בבית חולים לילדים!”
“… שהוא מוסד חילוני, ואחת המזכירות שלנו מצאה ברשת תמונה של צוות האחיות בארוע של בית החולים, שבה מופיעה גם האמא. לא מתאים בהחלט. זה ברור לגמרי שאין מדובר במשפחת בני תורה קלאסית, עם כל הכבוד לאב הנכבד, שהרי אפשר לראות שהאמא גם לא מקפידה לכסות את ראשה כראוי – – – “
כסא חרק בקול כשיוסף חיים נעמד. תפסתי בקצה שרוול החליפה שלו ומשכתי בו בכל הכוח. “שב,” התחננתי בלחש. ראש המחוז בינתיים לקח את ההגנה עלי לידיו ונזף בראש העמותה, מצהיר שאין לו מושג מה הוא רוצה ושיוסף חיים ואני נראים חרדים סטנדרטיים לגמרי, לבושים לפי כל הקודים החרדים שהוא מכיר.
כסא חרק בקול כשיוסף חיים נעמד. תפסתי בקצה שרוול החליפה שלו ומשכתי בו בכל הכוח. “שב,” התחננתי בלחש. ראש המחוז בינתיים לקח את ההגנה עלי לידיו ונזף בראש העמותה, מצהיר שאין לו מושג מה הוא רוצה ושיוסף חיים ואני נראים חרדים סטנדרטיים לגמרי, לבושים לפי כל הקודים החרדים שהוא מכיר.
“יש רמות שונות, וסטנדרטיים קהילתיים חשובים,” אמר מנהל החיידר.
“הוא מתכוון לומר שאני עם מטפחת ולא פאה,” תרגמתי לראש המחוז, משגיחה עדיין מזווית עיני על יוסף חיים.
“זה לא מעלה בעינינו, אכן. להפך,” אמר המנהל בקרירות. “וזה נוגד את החוק והתקדימים לאלץ אותנו לקבל לחיידר ילד שאמא שלו לא מתלבשת ולא מתנהלת בצניעות הראויה לאשה חרדית.”
היד הימנית שלי, שעדיין היתה קרובה לשרוול של יוסף חיים, התחילה לרעוד. עד מהרה הצטרפה גם היד השמאלית. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הרטט המוזר הזה, שאיני מסוגלת לעצור. הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה.
הערר שלנו התקבל לבסוף, אבל המוסד שנאלץ לקבל אותנו עשה הכל לשדר לנו עד כמה אנחנו לא רצויים. בחודש כסלו, אחרי התקף רעד נוסף בעקבות טלפון נוזף מהמנהל על סוג הנעליים של אלחנן, נשברתי. “אפשר להכניס אותנו בכוח לחיידר, אבל אי אפשר להכריח את החיידר באמת לקבל אותנו,” אמרתי אותו ערב ליוסף חיים. “אני לא מוכנה להמשיך ככה עד שהוא יעלה לישיבה. ויש לנו עוד בן. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו פתרון.”
הוא לא הבין אותי בתחילה. “איזה פתרון?”
“בוא נפתח חיידר בעצמנו.”
ככה הכל התחיל.
8 תגובות
וואו איזה מרשים! אהבתי את לקיחת היוזמה! ובכלל הסיפור ממש מרתק הן מהפן על הקמת וניהול חדר ספרדי והן משיתוף הפעולה בין הבעל לאישה במיוחד עכשיו כשיש חילוקי דעות..
רק שאלה קטנה: למה מתבטאים במילים ‘חיידר ספרדי’? חיידר זו הברה אשכנזית למילה חדר. למה לא לומר ‘חדר ספרדי’ או ‘ת”ת ספרדי’ פשוט ולעניין?
חדר זה חדר וחיידר זה ת״ת
מה לעשות המילה השתרשה וככה קוראים לזה גם אצל ספרדים
זה לא תרתי דסתרי?
מצד אחד ת”ת ספרדי שאמור להכיל תלמידים ספרדים, לחנך אותם לתפילה ולימוד בהברה ספרדית, ללמד אותם את מנהגי ספרד ומצד השני השם שלו – ושם מורה על המהות – הוא חיידר במבטא אשכנזי??
או שאולי זה באמת חלק מהותי – לחקות את האשכנזים כי לספרדים אין שום עבר מפואר בעניין?? (ברור שיש)
לא האמנתי שנושא כזה יכול לעניין אותי, אבל אני מוצאת את עצמי מחכה לפרק הבא.
עצוב וכואב שזה המצב.
תותחית את!
כמעט גם הידיים שלי התחילו לרעוד מרוב זעם.
זה מכעיס כל כך (כלומר, המציאות שהסיפור כל כך מיטיב לתאר אותה)
והכתיבה גאונית, פשוט לקרוא בפה פעור, את מצליחה לגרום לקורא להרגיש בדיוק את הרגש המתאים
והכל תוך כדי כתיבה זורמת וקולחת להפליא
מאוד מזדהה. איני מתקשה בד”כ למצוא מילים, אך הנושא הזה הוא כל כך רעיל. עיקר הנקודה היא שאנשים פותחים מוסדות חינוך, החל מחיידר וכלה בישיבה גדולה, ולמעשה אין כאן שום שליחות, שום מטרה חינוכית, שום התייחסות ערכית לתפקיד, למעט החזקה באיזה נכס אסטרטגי, עם משרות או עם כבוד או עם שתיהם, וככל שהנכס מחזיק בתלמידים בעלי צבע עור ושם משפחה מסוים – רבים יותר – כך הנכס של אותו ראש ישיבה הוא יוקרתי ושווה יותר, וממילא גם הוא שווה יותר, לא כי הוא מחנך יותר גדול, לא כי השיעורים שלו טובים יותר, אלא כי השם בשוק הוא שיש כאן חיידר או ישיבה או סמינר של אצולה בעיני עצמה.
הגיעו הדברים עד כדי שהכל על השולחן. כן, הכל ברור, יכולים לומר לאדם במפורש, אנחנו רוצים רק משום מגזע אחר. לא משנה שאין שום דבר משותף בין הדחויים, כי לא הרי ילד ממשפחה תימנית כילד ממשפחה בוכרית, ולא זה וזה כילד ארגנטינאי, ולא זה וזה כילד חלבי או כילד מרוקאי, הצד השווה שבהן שהם לא ‘אני’, והשם משפחה שלהם לא משביח את הנכס שלי, כלומר, הישיבה או הת”ת שאני עומד בראשם, ולכן אין להם מקום אצלי, כי הם לא משרתים אותי, ואני, אני מעולם לא חפצתי לשרת מישהו, תמיד חשבתי אך ורק על העסק, עד כמה אני נמצא בראש הפירמידה החברתית ועד כמה אוכל לקבל דיבידנדים מהתפקיד שאני עושה בשם ה’שליחות החינוכית’ ובשם הדאגה ל’פך השמן הטהור’ של החברה.
וכך נעמד אדם, שהקשר בינו לבין ‘יידישקייט’ הוא רופף עד לא קיים, והוא נעמד לדבר על האחריות החינוכית, על תינוקות של בית רבן, או על הקשר של בחור לתורה ולעמלה של תורה.
אני כאדם חרדי, בהווה ובעבר, מעולם לא התעורר בי אמון כלפי האנשים הללו. לא משנה כמה הפראק שלהם היה מלוכלך מרוב שימוש.
אני מציע לכל אדם שלא מאמין באישיות החינוכית של המנהל השקרן שיושב מולו, שלא ילחץ עליו לקבל את הילד או את הבחור. אם הולך בקלות מה טוב, לא אז לא. בסיפור כאן לא הייתה אפשרות אלא לפתוח מוסד לימודים, זה לא מתאים לכולם, אך לפעמים צריך לעבור דירה עם המציאות האכזרית הזו.
היטבת לתאר את עולם השקר
אז ההתמודדות היתה מול חיידרשל עדה אחרת
ובהווה של הסיפור
נתמודדות מול אותה העדה
והכל לשם שמים כביכול
היכן הימים הטובים שלמדנו בסמינר יחד
חסידיות מכל הסגנונות
ספרדיות וליטאיות (כמוני)
היה מגוון ומעשיר
תיארת נכון ומדויק. זה מקומם ומכעיס ומרתיח וכל מילה רק מפחיתה מהעוצמה של השקר הזה. כמו שאת אומרת, אין בינם לבין חינוך ולא כלום.
ומירי, הימים הטובים האלו קיימים גם היום רק שלא בסמינר אלא בבית ספר יסודי (למזלנו שם עדיין אין אפליה עדתית)