אנשים שמכירים את ההיסטוריה הלא קלה שלנו בגידולו של אלחנן אומרים לי לפעמים בעידוד: “לפחות הוא למד בבית הספר שאתם פתחתם. זה בטח עזר.” זה לא לגמרי שגוי, אבל גם רחוק מלהיות התמונה המלאה. זה שאלחנן למד בחיידר שיוסף חיים פתח בהחלט לא חסך לי לפחות דבר אחד: את הטלפונים מהמלמד התורן.
“בעלך המנהל והם מתקשרים אליך?” התפלצה פעם תהילה אחותי. אישית האמנתי שזה שבעלי המנהל גרם להם להתקשר אלי יותר, לא פחות. באופן רגיל, צוות החיידר מתקשר לאב התלמיד. אבל אנחנו לא היינו ‘אופן רגיל’. לא רק שלפעמים יוסף חיים באמת לא היה זמין בשל חובותיו כמנהל – לפעמים הצוות פשוט הרגיש יותר בנוח לפנות אלי עם עלילות בני בכורי.
כשאלחנן עלה לישיבה שמתי לזה סטופ.
“תגיד להם שאם צריך ליצור קשר עם הבית,” ביקשתי מיוסף חיים, “שידברו אתך.”
די נמאסו עליו תלונותי בעניין, והוא הבטיח וקיים. וכמו בישיבה קטנה כך בישיבה הגדולה. הבן יקיר לי אלחנן המשיך לספק לצוות החינוכי סיבות טובות לשמור אתנו על קשר רציף, אבל איש הקשר, להקלתי, היה יוסף חיים.
*
כשאני מדברת עם יוסף חיים בעודי עושה את דרכי הביתה מטיפת חלב, אני שומעת אותו נאנח אנחה מוכרת. “המשגיח של אלחנן.”
“באמת מזמן לא דיבר אתך,” אני נאנחת בחזרה. מזמן פירושו כמובן חודש וחצי בערך. יש לציין שהטלפונים מהישיבה הגדולה ירדו בקצב בהשוואה לישיבה הקטנה. תודה על החסדים הקטנים, אני אומרת לעצמי. יוסף חיים מתנצל שהוא חוזר למשגיח ותכף חוזר אלי גם.
‘תכף’ זה לא היה. אני יורדת מהאוטובוס, קונה במרכול עגבניות שרי לארוחת הערב של דניק, מגיעה לבית שנראה כאילו עברה עליו רוח סערה כי יצאתי בבוקר בלי לסדר אותו אחרי שהעברתי יותר מדי זמן בויכוח עם יוסף חיים, מקבלת בברכה את שריתי שחוזרת מבית הספר ומכינה לה טוסט כי האוכל המבושל שוב לא לטעמה. רק כשהיא כבר באמצע הארוחה ואני באמצע טאטוא הסלון, הטלפון שלי שוב מצלצל.
‘תכף’ זה לא היה. אני יורדת מהאוטובוס, קונה במרכול עגבניות שרי לארוחת הערב של דניק, מגיעה לבית שנראה כאילו עברה עליו רוח סערה כי יצאתי בבוקר בלי לסדר אותו אחרי שהעברתי יותר מדי זמן בויכוח עם יוסף חיים, מקבלת בברכה את שריתי שחוזרת מבית הספר ומכינה לה טוסט כי האוכל המבושל שוב לא לטעמה. רק כשהיא כבר באמצע הארוחה ואני באמצע טאטוא הסלון, הטלפון שלי שוב מצלצל.
“הוא הושעה מהישיבה.”
המטאטא נופל לי מהידיים. “מה? מה הוא עשה הפעם?” לאלחנן, ברוך השם, יש לא מעט השעיות ברקורד, אבל מאז זמן קיץ של שיעור ב’ בישיבה קטנה לא חווינו אחת כזו.
“היה פטריוט גדול מדי של החיידר,” יוסף חיים מכחכח בגרונו. “הוא אמר לך משהו על קמפיין שהוא מתכנן נגד החיידר החדש?”
“ממש לא!”
“חשבתי ככה. כרגיל, חושב שהוא הכי חכם מכולם, מתכנן לבד, פועל לבד, מסתבך בצרות.” הקול של יוסף חיים עולה מעבר לקו. “משגע אותי כל יום בקשר לחיידר וכל יום אני אומר לו מחדש שזה לא עניינו ושיתרכז בלימוד.”
מטעמי שלום בית אני נמנעת מלומר שזו תשובה תפורה בדיוק לגרום לאלחנן לא לרדת בשום אופן מנושא שהוא פיתח אליו אובססיה. יוסף חיים אמור לדעת את זה. הוא יודע את זה. אנחנו מגדלים את אלחנן כבר שמונה עשרה שנים. אין לי אלא להניח שלא רק את אלחנן החיידר החדש הוציא משיווי המשקל.
“אבל מה הוא כבר עשה?” אני דורשת לדעת. “איזה קמפיין ילדון כמוהו יכול לנהל?”
“פשקווילים,” יורק יוסף חיים. “השתמש בטח בכל החסכונות שלו, ואני לא אתפלא אם נגלה שגם לקח הלוואות. הדפיס מודעות נגד החיידר החדש. המשגיח דיבר על ‘שפה שאינה ראויה לבני תורה כלל וכלל’. אני מפחד לחשוב מה הוא כתב שם.”
אני מתרגשת פחות. “מתי כן ראית לאחרונה פשקוויל שכתוב בשפה הראויה לבני תורה? אני לא מאמינה שזה מה שמפריע להם.”
“זה בהחלט הפריע להם שהוא גייס עוד כמה בחורים להסתובב בחוץ באישון לילה, לתלות את הפשקווילים האלה ברחבי השכונה, ועוד לריב עם כמה אברכים שניסו למנוע מהם להמשיך בפרויקט.”
“ידעתי שהוא לא צריך ללכת לישיבה גדולה פה בשכונה,” אני ממלמלת.
“לא, כי ממש היו לנו המון אופציות!”
יוסף חיים סרקסטי זה יוסף חיים קרוב לאיבוד עשתונות. אני מחליטה שהשיחה מוצתה.
“איפה אלחנן עכשו ועד מתי מושעה?”
“תכף יגיע הביתה, מושעה עד להודעה חדשה.”
אני שומעת עכשו את איבוד העשתונות. מצווה על עצמי לא להסחף לתוכו. הרקה הימנית שלי הולמת בכוח.
הסלון מסתדר סביבי בקצב רצחני, השיטה שלי לשמר שליטה עצמית. כריות ספה מתעופפות למקום. ספרים מוחזרים למדפים. כלים עוזבים את השולחן. המטאטא מרחף על הרצפות. כשאלחנן נוקש על הדלת עם המזוודה מקבל את פניו מראה משובב נפש, עם קווי אופי של ערב שבת. אני בדיוק מסיימת להעביר שטיפה מהירה בכניסה.
“אלחנן, מה אתה עושה פה?” שריתי קופצת עליו. “יש לכם חופש?”
“לא בדיוק,” הוא אומר.
“שים את המזוודה בחדר,” אני אומרת בעייפות. “בדיוק סיימתי לסדר כאן.”
“אני רואה. חגיגות לכבוד זה שסילקו אותי?” הוא מרים חצי גבה ומסיע את המזוודה לחדר.
“סילקו אותו?” שריתי מסתכלת עלי בדאגה.
“לא בדיוק,” אני מהדהדת את התשובה שהוא נתן לה מקודם. “יהיה בסדר.”
כששריתי נעלמת להכין שיעורים אני הולכת לחדר של הבנים הגדולים. נתנאל נמצא שם לרוב רק בשבתות שאינן שבתות ישיבה, אבל אלחנן פוקד את החדר הרבה מעבר לחופשות הרגילות. אני נאנחת, מתיישבת על המיטה של נתנאל. מסתכלת על אלחנן שרוע על המיטה שלו.
“מה הסיפור של הפשקווילים?”
“זה הכל בגלל עטייה, האידיוט הזה,” הוא מתפרץ, אדום פנים. “גם בבית הכנסת הוא כזה, אמרתי לכם אלף פעמים. שתלטן בלתי נסבל. חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. יותר מהרב של בית הכנסת, יותר מאבא…”
“אלחנן. את הדעה שלך עליו שמעתי לא פעם. מה עלה בדעתך ללכת להדפיס מודעות נגדו?”
“לא נגדו, נגד החיידר הטיפשי הזה שהוא פותח ומתחבא מאחורי זיקרי הגיס שלו. כולם בשכונה מדברים שהוא רוצה להתנקם בנו ולחסל את החיידר שלנו, ואת ואבא שותקים! אף אחד לא מבין למה אתם כאלה פראיירים שלא עושים כלום!”
“מה בדיוק אתה מצפה שנעשה?” אני דורשת. “לכל אדם יש זכות לפתוח מוסד לימודים. אנחנו רק יכולים לנסות להיות מספיק טובים כדי שיעדיפו אותנו.”
אלחנן משמיע קול לא מנומס במיוחד. “כולם יודעים שזה לא באמת עובד ככה. הם מספרים עלינו סיפורי סבתא בכל מקום. שאבא חרדי מודרני, שהחיידר לא לפי ההשקפה הטהורה, שהרבה מהילדים לא מצליחים אחר כך בישיבות, שילדים מתקלקלים בגלל ילדים לא טובים שהחיידר מקבל… את לא יודעת איזה ד”שים קיבלתי מחברים שלי פה בשכונה! ואני אומר להם תקשיבו, אני מכיר את החבר’ה מאחורי החיידר החדש, הם לא בדיוק נורמליים, והם אומרים לי: אז למה אבא שלך לא עושה עם זה כלום?”
“אז אתה החלטת לעשות משהו?” אני מבינה. “שתהיה בריא. מה בדיוק יצא לך מזה, חוץ מההשעיה מהישיבה? לנו זה מן הסתם רק הזיק. כל מי שיקרא מודעות של גידופים על החיידר החדש ישייך אותן אלינו. ואם לפחות היתה לנו תדמית של מוסד בוגר ומהוגן, אז גם את זה איבדנו.”
טריקת דלת מהסלון. יוסף חיים נכנס. אני מחשבת בראשי במהירות אפשרויות. אם הוא נכנס עכשו לחדר ומצטרף להטפת המוסר שלי לאלחנן, צפוי פיצוץ. אלחנן מוכן לסבול את ההטפות שלי עד גבול מסוים, אבל לא מוכן לשמוע שום הערה מיוסף חיים.
“לך לישון,” אני אומרת לבסוף. “אני מבינה שהסתובבת עד מאוחר בלילה. נדבר אחר כך.”
אני יוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת, חוזרת לסלון המסודר להפליא ומוצאת את יוסף חיים יושב ליד השולחן עם כוס מים ואופטלגין. כשהוא מסיים לבלוע את התרופה אני אומרת: “אלחנן פה והלך לישון. כדאי שתלך לישון גם אתה.”
אני יוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת, חוזרת לסלון המסודר להפליא ומוצאת את יוסף חיים יושב ליד השולחן עם כוס מים ואופטלגין. כשהוא מסיים לבלוע את התרופה אני אומרת: “אלחנן פה והלך לישון. כדאי שתלך לישון גם אתה.”
הוא מסתכל אלי. “את זוכרת שתהינו איך הרישום לכיתה א’ נפגע כל כך, למרות שברהום הוא מלמד כזה מבוקש?”
אני מהנהנת.
“אז זהו, שהוא עוזב לחיידר החדש. ואני כנראה האחרון שיודע על זה.” הוא בוהה בכוס המים הריקה. “הוא עוזב, הרישום לגנים ולכיתה א’ על הפנים, ועכשו אלחנן נזרק מהישיבה. לא התקשרו במקרה מהבנק להודיע על עיקול או משהו?”
“לך לישון,” אני חוזרת על ההמלצה. “עד שהאופטלגין יתחיל להשפיע, לפחות.”
“מה נעשה עם אלחנן?”
חלוקת העבודה שלנו לגבי אלחנן מאז שהתחיל ישיבה היא קבועה: יוסף חיים כאמור מתנהל מול הצוות, אני מול אלחנן. אבל יוסף חיים נראה מוכן להעביר לידי את האחריות כולה הפעם.
“תצטרך לדבר אתם שוב, כמובן,” אני אומרת, מנסה לא להשמע נרגזת. “הוא עשה משהו לא בסדר, אבל לא איזה פשע חמור. הוא בסך הכל לוקח ללב את כל הקמפיין של החיידר החדש וההשמצות על החיידר שלנו. היינו צריכים לדבר אתו יותר על זה, כנראה.”
הוא מסתכל עלי לרגע ארוך ואז קם, מתחיל לעשות את דרכו לחדר השינה. “הוא בעצמו קמפיין בשביל החדר החדש,” הוא אומר. “בהחלט מוסיף למוניטין שלי כאיש חינוך, זה שאפילו את הבן שלי אני לא מצליח לחנך.”
תגובה אחת
פרק נהדר!
כן ואמיתי, דיאלוגים אמינים וחותכים!