המשפחות הכי טובות – פרק ז’
אני קוראת לשבועות האלה ‘שבועות בית קפה’.
הם לא מגיעים לעתים קרובות מדי. אחת לשלושה־ארבעה חודשים. לפעמים יכולה גם חצי שנה לעבור ביניהם. אבל כשהם מגיעים, אני חייבת בית קפה.
פעם הייתי מנסה לסחוב את יוסף חיים, מנופפת בכל הספרים וההדרכות על חשיבות היציאות לזוגיות. הוא הסכים לגמרי עם הנקודה, אבל רצה לצאת ליער קרוב. או לנסוע לכותל. או אפילו לרכוב על סוסים בחווה מרוחקת מספיק שבה אף אחד לא יזהה אותו. יציאות זוגיות? בכיף. בית קפה? הוא היה מתחנן לרחמים בכל פעם מחדש. לא אוהב, לא מתחבר, לא אוכל שם כלום בכל מקרה, שונא את האווירה.
ארך לי כמה שנים טובות לשחרר, אבל מאז היציאות הזוגיות שלנו הן סוג של פשרה: הליכה בפארק ואז אייס קפה על ספסל, סיבוב ערב שקט בימין משה בירושלים. לא יער וסוסים אבל גם לא בית קפה. אבל שבועות בית הקפה שלי המשיכו להגיע ולא הסתפקו בתחליפים, כך שכבר כבר שנים טובות יש לי מאגר חברות שהן פרטנריות פוטנציאליות לישיבה משותפת בבית קפה, קלוריות בלי חשבון והוצאת קיטור משותפת על שלל האתגרים הבלתי אפשריים של החיים.
אחרי יומיים של אלחנן בבית, ברור לי שאני בשבוע בית קפה מובהק. כל השרירים שלי מכווצים במתח, בטיפת חלב אני במאבק תמידי לשמור על החיוך והטון הרגוע, בבית אני כל הזמן מנסה לתווך בין אלחנן להודיה שבטוחה שתפקידה בעולם לחנך אותו, ובין אלחנן ליוסף חיים, שהתסכול שלו מהתחרות החדשה מזין כנראה גם את התסכול מההשעיה של בכורנו היקר. העובדה שהמשגיח לא היה זמין לשוחח אתו מאז לא משפרת את האווירה בבית.
אני מתקשרת למיכל, חברה מהשכונה. מיכל, מורה במקצועה, זמינה בדרך כלל בשעות אחרי הצהרים והערב, אבל הפעם היא לא עונה, וגם לא חוזרת אלי. אני רושמת לעצמי לבדוק עוד כמה ימים שהכל בסדר, אבל מאחר שאני צריכה בית קפה דחוף אני מתקשרת לאביגיל
אני מתקשרת למיכל, חברה מהשכונה. מיכל, מורה במקצועה, זמינה בדרך כלל בשעות אחרי הצהרים והערב, אבל הפעם היא לא עונה, וגם לא חוזרת אלי. אני רושמת לעצמי לבדוק עוד כמה ימים שהכל בסדר, אבל מאחר שאני צריכה בית קפה דחוף אני מתקשרת לאביגיל, אמה של חברתה הטובה של שריתי שנעשתה לשמחתי גם לחברה טובה שלי. היא נענית בשמחה ואומרת שגם היא צריכה להתאוורר כמו אויר לנשימה. על אף שבעלה שוב עובד עד מאוחר – מה עוד חדש – היא תביא שמרטפית ותצא אתי עוד הערב, כן. “אין לך מושג איך אני צריכה את זה.”
אולי אין לי. יש לי מושג איך אני צריכה את זה.
בשבע בערב אני נוטשת את הבית. כלומר, אני בסך הכל יוצאת לשעתיים, אבל הילדים משדרים לי תחושה של נטישה. הודיה אומרת שיש לה עבודה ענקית בהיסטוריה לסיים ואין לזה זמן להשכיב את דניק לישון, אני אומרת לה שמצדי שיישאר ער עד שאחזור. שריתי אומרת שאם אני הולכת אין מי שיטגן לה חביתה כמו שהיא אוהבת, אני מציעה קורנפלקס. דניק אומר שהוא לא רוצה לאכול ארוחת ערב, או להתקלח, או לישון, אני אומרת לו שילך לקרוא חבורת תרי”ג ואבא כבר ידבר אתו כשיחזור. אני מקווה שזה יקרה בהקדם; עדכנתי את יוסף חיים שאני יוצאת הערב. אני רק מקווה שבמצבו המוטרד הנוכחי המידע הזה לא פרח מזכרונו.
בחוץ אני מגלה שיוסף חיים לא זכר להשאיר לי את הרכב. מתעצבנת לחצי דקה ומחליטה שמלאי העצבים שלי ממילא עבר כבר את המינון המומלץ. לא רק עבר: עקף בקלילות ומתקדם לעבר שבירת שיא אולימפי. אני מתרגלת בחניה המקורה נשימות עמוקות לדקה וחצי, ומתקשרת לאביגיל. היא אומרת שהיא עוד לא יצאה ותשמח לאסוף אותי. אני עושה ברגל את הדרך הקצרה אליה. ומוצאת אותה ישובה כבר בטויוטה שלה, מתוקתקת כהרגלה. אבל אני מכירה את הקמט בין הגבות שלה. הנה מישהי שצריכה את היציאה הזו לא פחות ממני, כנראה. כבר כשאני מחליקה לתוך המושב לצדה, השרירים שלי מתחילים להתרפות.
אביגיל פוצחת בנאום ארוך של טענות על בעל הבית שרוצה שוב להעלות את השכירות. אני משמיעה את כל הקולות הנכונים. מחכה. היא עוברת לספר לי על המורה של תמי שמתעקשת שיש לה דיסקלציה סמויה למרות שהילדה קוראת מצוין, אני תורמת אנקדוטה קצרה של ניסיון־מורי־כושל־לאבחון, ושתינו מצקצקות. היא מספרת על הלקוחות הבלתי נסבלות לאחרונה בעסק הפיאנות שלה, אני ממלמלת משהו על כך שכולם הולכים ונעשים תובעניים יותר. אנחנו חונות ליד בית הקפה שבחרנו הפעם לפקוד. אביגיל יוצאת מהרכב בתנופה, אוחזת בתיק הבז’ המעודן שלה כמו במגן. כשאנחנו מתקדמות לדלתות הזכוכית היא אומרת לי “חמותי מחפשת דירה בשכונה שלנו”, וסוף סוף אני יודעת למה באמת זה שבוע בית קפה גם בשבילה.
אנחנו מוצאות שולחן פינתי בפנים. מושבי עור מפנקים, מוזיקה אינסטרומטלית ברקע, עוד כמה שרירים משתחררים לי בעורף. מלצרית בסינר לבן ניגשת. אני מזמינה כרגיל סוג כלשהו של פסטה (רוזה הפעם). אביגיל כרגיל מקמטת את האף ומנסה סוג חדש של סלט. אנחנו מבקשות גם קפה הפוך. בזה הטעם שלנו זהה. המלצרית נעלמת, אביגיל מסתכלת עלי, מציבה את התיק בקליק רועם על השולחן לידה, וחוזרת לספר לי על התקף הלב שכמעט פקד אותה כשהתברר שחמותה התאהבה דוקא בשכונה שלנו.
אורך לנו בערך עשר דקות לכסות את עיקרי הסיטואציה השערורייתית. תיאורטית אנחנו יכולות להמשיך עוד שעתיים, אבל כחלק מהחוקים הבלתי כתובים שלנו, אף אחת לא משתלטת על אולימפידת המסכנות יותר מדי זמן, ועכשיו תורי להכנס למסלול המירוצים. אלחנן וההשעיה. חוסר האונים הנרגז של יוסף חיים. החיידר וצרותיו. אלחנן. חשבנו שהוא גדל, מה יהיה?
“לפחות זה אומר שאכפת לו מכם,” מעירה אביגיל, אחרי שהיא מזדעזעת אתי כהוגן.
“אולי, למרות שנראה לי שהיה לו אכפת בעיקר ללכלך על כל מה שקשור לעטיה. הוא מתפלל בבית הכנסת שלנו והעיר לאלחנן המון פעמים, עם כמה שיוסף חיים ביקש ממנו להפסיק. את יודעת כמה אלחנן אוהב שאנשים אומרים לו איך להתנהג.”
היא מהנהנת. שמעה ממני מספיק במשך השנים.
“אני רוצה להתקשר למשגיח ולהסביר לו שההשעיה לא עוזרת בכלום, בטח כשאין תאריך חזרה, והוא כבר בחור בישיבה גדולה ומלא רעיונות מרדניים. אתמול יוסף חיים צעק עליו שהגיע הזמן שהוא יתבגר, אז הוא צעק בחזרה שנמאס לו והוא ילך לצבא וזהו. כל הזמן אני צריכה לדאוג שהם לא יהיו באותו חדר.”
“בעלים צריכים לגור בקומה נפרדת בבית,” אומרת אביגיל בנימה אפלה. “שם הם יוכלו, למשל, גם לארח את אמא שלהם בפרטיות כמה שהם רוצים.”
אני צוחקת. שרירי הלחיים כואבים לי קצת, כאילו שכחו איך עושים את זה.
הסלט והפסטה מגיעים עם הקפה של שתינו. אנחנו מתחילות לאכול. כשאני מרימה את הראש להסתכל שוב על התפריט ולהחליט על משהו מתוק ומושחת שמגיע לי לגמרי להזמין בנתונים הנוכחיים, אני רואה אישה רזה בפאה ערמונית מתקדמת לעבר הדלפק. מאחורה היא מזכירה לי את מיכל.
“תגידי,” אני שואלת את אביגיל. מיכל והיא ידידות גם הן, מתוקף היותה של מיכל לקוחה ותיקה שמתגוררת בבניין ליד אביגיל. “הכל בסדר עם מיכל? ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים השבוע והיא לא ענתה וגם לא חזרה אלי. את יודעת אם היא חולה?”
“פגשתי אותה אתמול בגינה עם הילדים, נראתה בריאה לגמרי.” אביגיל בוחשת בקפה שלה, לא מסתכלת לי בעיניים. “סביר שהיא לא עונה לך כי לא נעים לה ממך.”
“לא נעים לה ממני?” אני ממצמצת. מה החמצתי?
“בעלך לא אמר לך? בעלה ממש התחבר לרעיון של החיידר החדש. הוא דיבר בכנס שהם עשו השבוע, והם כמובן מעבירים את הילדים שלהם גם. היא לא כל כך היתה בקטע בהתחלה, בעיקר בגללך, אבל הוא גם מאד מתעקש, וגם… טוב, היא אומרת שזה יהיה נחמד לשלוח את הילדים לחיידר שהיא לא צריכה לבדוק אישית כל משפחה לפני שהיא שולחת את הילדים אליהם.”
“תמיד צריך,” אני ממלמלת.
אביגיל מושכת בכתפיה. “אני בראש שלך, את יודעת. למרות שמה אני יודעת, לי יש רק בנות כידוע. כולן בבית יעקב השכונתי וזהו. ממש שמחה שנחסכה ממני סצנת החיידרים.”
אביגיל מושכת בכתפיה. “אני בראש שלך, את יודעת. למרות שמה אני יודעת, לי יש רק בנות כידוע. כולן בבית יעקב השכונתי וזהו. ממש שמחה שנחסכה ממני סצנת החיידרים.”
“חכי שתגיעי לסצנת הסמינרים.”
“דיה לצרה בשעתה.” היא לוגמת שוב מהקפה.
הפסטה כבר לא מעניינת אותי, וגם הקפה לא עושה את העבודה. ואני לא רוצה פתאום שום דבר מתוק ומושחת שאולי מגיע לי לגמרי אבל לא יעזור בכלום. אני לא יודעת אם אני פגועה יותר בגלל ההחלטה של מיכל להעדיף את החיידר החדש, או בגלל הניסיון להתחמק ממני. מהצד שלה, נראה שהיא לא מותירה לי את האפשרות לבחור כיצד השינוי ישפיע על מערכת היחסים שלנו – היא כבר נסוגה ממנה וזהו. לא רק החיידר הוא בר־החלפה בקלות, מסתבר, אלא גם החברות אתי.
“אל תעשי את זה לעצמך,” מזהירה אותי אביגיל. “כמו שהפסיכולוגית שלי תמיד משננת לי, אנשים לא עושים דברים נגדך, הם עושים בעדם. היא עושה בעדה, כדי לקבל שקט תעשייתי עם בעלה ומצפון יותר משוחרר כשהיא שולחת ילדים לחברים. זה לא נגדך.”
“בטח, גם זה שהיא לא עונה לי לטלפון זה לא נגדי, רק בעד הנוחות שלה,” אני אומרת במרירות. אין קינוח עם מספיק סוכר למה שאני מרגישה עכשיו. אף אחד לא נגדי, בטח. לא יוסף חיים, לא אלחנן, לא עטייה והחיידר החדש של גיסו, לא מיכל שמסתתרת ממני. כולם רק בעדם. זו אני שלא בסדר אם אני מרגישה שהעולם נגדי.