“אני לא רוצה ללכת לחיידר.”
זה המשפט הקבוע של דניק כל בוקר, אבל הפעם הוא נערך מראש. הוא אומר לי אותו כבר בערב, כשאני חוזרת מהיציאה לקפה עם אביגיל. הוא לא הלך לישון, יוסף חיים עדיין לא הגיע והודיה קיימה את הבטחתה להתמקד בעבודה בהיסטוריה ולהתעלם ממנו. את שריתי אני מגלה רדומה בבגדיה על המיטה, חובקת את “ילדי שי נוסעים לשוויץ”, ואת אלחנן אני מוצאת מחופר מתחת לשמיכה שלו עם אוזניות. אבל דניק מחכה לי בפיג’מה על הספה בסלון, רגליו מקופלות תחתיו. ברגע שאני תולה את התיק שלי על הוו הייעודי בכניסה, הוא משחרר את ההצהרה.
“עכשיו עשר בלילה, צדיק. לא הולכים בשעה כזו לחיידר.”
אי אפשר להסיח את דעתו בהומור הפעם.
“אני מתכוון שאני לא הולך מחר, או מחרתיים, או בכלל.”
עברנו מהצהרת אי רצון להצהרת כוונות. אני נאנחת, מתיישבת לידו, מקרבת אלי כתפיים רזות עטופות פוטר ירוק. “מה קרה הפעם?”
“נמאס לי מהכיתה שלי.”
גם לא חדש.
“הציקו לך? לא שיתפו אותו במשחקים בהפסקה?”
הוא תולה בי עיניים חומות גדולות. “בני אטיאס אמר לכולם בהפסקה שהחיידר של אבא שלי הולך להיסגר, ואני אמרתי שמה פתאום, ובני אטיאס צעק שאני תינוק ולא יודע כלום, כל השכונה כבר יודעת שהחיידר של אבא דפוק וכל ההורים רוצים להבריח משם את הילדים שלהם. ואני אמרתי שזה לא נכון, והחיידר של אבא ממש טוב, ובני סתם מדבר שטויות, ואז אלי כהנא צחק ואמר שאם הוא היה כזה טוב, אני הייתי לומד שם.” הוא זז לידי, מחבק את ברכיו. “ואז כולם צחקו עלי. נמאס לי מהכיתה הזו.”
הוא לא היה הצלחה חברתית גדולה גם בחיידר של קוולר; אבל הפסיכולוג שאתו התייעצנו התעקש שדניק סובל במיוחד מהאופן שהחברים מניפים נגדו את העובדה שאביו הוא המנהל. הבעיה הזו אכן לא התקיימה בחיידר הנוכחי, אבל מצבו החברתי נותר ירוד בעליל.
דניק יודע שהעברנו אותו חיידר כי הוא ‘לא אהב את הילדים בגן אצל אבא’. הוא לא היה הצלחה חברתית גדולה כשלמד בגנים של החיידר – ילד מהורהר מדי, עדין מדי, אוהב לצייר וליצור, ולא אוהב לשחק בשוטרים או חבורות. יש לומר שכפי שצפיתי מראש הוא לא היה הצלחה חברתית גדולה גם בחיידר של קוולר; אבל הפסיכולוג שאתו התייעצנו התעקש שדניק סובל במיוחד מהאופן שהחברים מניפים נגדו את העובדה שאביו הוא המנהל. הבעיה הזו אכן לא התקיימה בחיידר הנוכחי, אבל מצבו החברתי נותר ירוד בעליל.
“עד מחר, כולם כבר ישכחו את זה,” אני מנסה נוסחה ותיקה שלי.
“לא ישכחו, בני אטיאס רשע והוא שונא אותי,” הוא אומר בוודאות מדאיגה.
“אבל אתה יודע שזה שטויות, נכון? זה שפותחים חיידר חדש ממש לא אומר שהחיידר שלנו הולך להיסגר. ובטח לא אומר שכל ההורים רוצים לברוח משם.”
“אם זה חיידר טוב, למה אני לא לומד בו?”
“אתה יודע, דניק. אתה רצית לעבור. בגלל כל ההצקות של החברים במכינה.”
“נכון,” הוא אומר בעצב. ואז מתעודד: “אולי אני יכול אז להרשם לחיידר החדש? אלחנן אומר שהם פותחים עד כיתה ג’.”
“אתה עולה לד’, דניק,” אני נאנחת, מעדיפה להציג לו את הסיבה הפשוטה יותר לחוסר ההתאמה.
“לא אכפת לי לעשות עוד פעם כיתה ג’,” הוא מצהיר. “נמאס לי להיות מהקטנים בכיתה, עם ילדים כמו בני שקוראים לי תינוק. בני היה בן תשע כבר בחודש אלול! את יודעת איזה כיף זה? אני רוצה להיות מהגדולים בכיתה.”
“אני מבינה חמוד, אבל אתה לא יכול לעבור לחיידר החדש. זה – – – ” אני מהססת רגע ובוחרת לומר לו את האמת. “זה ייראה מוזר מאד לאנשים, כולל לחיידר החדש, שאנחנו רושמים אותך לשם.”
“וזה לא מוזר שהיום אני לומד בחיידר אחר?”
“לא, זה בשכונה אחרת. אלה לא באמת בתי ספר מתחרים.”
הוא נושף בקול דרך אפו. “אם החיידר שלנו ייסגר, ויהיה רק החיידר החדש, זה כבר לא יהיה מוזר?”
אני מחליטה לא לענות על השאלה המעודדת הזו. מבטיחה לו שנדבר עם אבא מה אפשר לעשות, ומובילה אותו אחר כבוד אל המיטה שלו.
כשאני חוזרת לסלון אחרי קריאת שמע עם דניק, יוסף חיים כבר שם. הוא יושב על הספה בסלון, עיתון פתוח לפניו, משקפיו מוזחים קלות, פניו קודרות. הוא לא אומר כלום, גם לא כשאני מתיישבת על כסא קרוב, בטווח ראייתו.
“ערב טוב,” אני אומרת בהדגשה, אחרי שתי דקות של שתיקה. “ברוך הבא בצל קורתנו.”
הוא מרים את העיניים מהעיתון באחת. “אמרתי לך שאני בטח אחזור מאוחר, לא?”
“לא. אני לעומת זאת אמרתי לך שאני יוצאת הערב. אבל באורח פלא הרכב לא חיכה לי בחניה, וגם לא הגעת מוקדם יותר להשכיב את דניק.”
“אמרת לי – אויש, נכון, שכחתי לגמרי”, הוא דופק על מצחו בכף ידו. “הזיכרון שלי לא מחזיק כלום בזמן האחרון. למה לא התקשרת להזכיר לי?”
“כי אני לא המזכירה שלך.”
אנחנו קרובים עד מאד למריבה, אני יודעת את זה. בעיקר משום שאני ממש רוצה לריב. זו פעילות זוגית ראויה לכל גינוי במובנים מסוימים, ללא ספק, אבל לפחות עבורי היא גם דרך לא רעה בכלל להוציא קיטור. דרך שקורצת לי במיוחד, משום שבמקום לחזור רגועה יותר מבית הקפה, חזרתי הפעם טעונה כפליים.
יוסף חיים גונח. “אסנת, רחמים, את יודעת שאין לי יום ולא לילה עכשו.”
“בניגוד אלי שמנהלת חיים פסטורליים רגועים, כמובן – ”
המוח שלי מנופף מולי בפתק ממו מנטלי, ואני נזכרת באחת שיש לנו משהו חשוב לדון בו, קצת יותר חשוב ממריבה מרעננת.
“דניק אומר שהילדים בכיתה צוחקים עליו שהחיידר שלנו עומד להיסגר. הוא נעלב מאד ואמר שהוא לא מוכן ללכת יותר לחיידר.”
“הוא אומר את זה תמיד.”
“אני חושבת שהפעם הוא רציני. הוא ביקש להירשם לחיידר החדש. הציע לחזור על כיתה ג’.”
יוסף חיים צוחק בלי בדל הומור. “אולי נעשה את זה. יבלבל את זיקרי כמו שצריך. מעניין אם הוא יסכים לקבל אותו.”
“תהיה רציני. אי אפשר להחזיר אותו אולי לחיידר שלך? הילדים שהיו איומים אליו במכינה איומים גם בכיתה ג’?”
“קשה לדעת. הטראבל־מייקרים העיקריים נשארו אצלנו. אף אחד מהם לא הבריז לחיידר החדש. כנראה יודעים בדיוק עד כמה התכשיטים שלהם יהיו מבוקשים.” הוא דוקר באצבעו את דף העיתון לפניו. “הם די אומרים בפירוש שהאג’נדה החינוכית שלהם לא כוללת התמודדות עם ‘ילדים שאינם מתאימים לחיידר על טהרת הקודש’ כמו שכתוב בכתבה הזו.”
“כתבה?”
יוסף חיים מעביר אלי את העיתון ומסביר שלזיקרי, עטיה ושות’ יש כנראה ייעוץ יח”צ לא רע בכלל. הם הצליחו להשיג מהמקומון של העיר כתבה נרחבת שמתארת את החזון החינוכי יוצא הדופן של המוסד החדש, שמושך אליו משפחות בני תורה ספרדיות כפרפרים אל האור. הכתבה לא סומנה אפילו כתוכן שיווקי, והיא מתארת מצב עגום של שממה חינוכית־רוחנית בשכונתנו, שבשלה נאלצו הורים לשלוח את ילדיהם למרחקים או לחילופין למוסדות ‘מקומיים ברמה תורנית נמוכה וללא סינון ראוי למשפחות התלמידים’. אני מרפרפת בעיני על הכתבה, ומגלה שהוא צודק. החזון של החיידר החדש הוא שמירת פך השמן הטהור, שכולל ילדים ממשפחות בני תורה שהם ‘בני התאמה’ למוסד שיסודו בהררי קודש כמו תלמוד תורה, ילדים שניתן לעודדם במתיקות ובנועם להשתקע בתורה הקדושה ולהפגין מידות תרומיות והליכות אציליות הראויות לצאן תשב”ר.
גלגול העיניים שלי מחמיר משורה לשורה. כשאני מסיימת, אני משיבה לו את העיתון. “זה הכי ברור בעולם שזו כתבה קנויה.”
“לכי תדעי מה ברור למי. יש כאן צילום של המכתב של הרב כהן שתומך בהם, זה לבד שווה משהו. ויש כאן הורים בעילום שם שמדברים על ‘מושגים לא משלנו’ שהילדים רוכשים בחיידר. כל אלה שרצו תמיד שנהיה יותר אקסקלוסיביים יהנהנו על הרבה מהמילים היפות שלהם.”
“לא יפות בכלל.”
הוא מושך בכתפו. “הם מדברים ככה כי הם יודעים שיש לזה קהל. אגב, שמת לב שזיקרי אומר בריאיון שאין סיבה להסתפק במוסדות חינוך עם מנהלים שלא שולחים לשם את הילדים שלהם? בטח רמז לזה שדניק לא לומד בחיידר.”
“שאלנו אותנו הורים על זה כמה פעמים במשך שנים. התשובה שלנו תמיד סיפקה אותם.”
“בסדר, הורים שבאמת רוצים לדעת זה משהו אחר. ככה, בכתבה עיתונאית, זה נשמע נקודה לרעתנו בהקשר הזה.” הוא מתרומם מהספה. “אני הולך להתקשר לברדוגו.”
“ברדוגו!” בעיני צריך סיבה טובה מאד ליזום קשר עם האיש. “מה הוא רלוונטי לסיפור הזה?”
“יש לו קשרים גם בתקשורת. אני לא יכול לתת לזיקרי ועטיה להיות היחידים שמפרסמים את עצמם בעיתונות. גם אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו.”
אני מהרהרת ברעיון. מצד אחד, יש לנו בהחלט מה לספר, יש לנו רקורד, יש הורים מרוצים, יש חזון חינוכי ברור. נכון שמעולם לא חיפשנו כיסוי תקשורתי, אבל מבין כל הדרכים האפשריות להתמודד עם התחרות החדשה, לספר את הסיפור שלנו בעיתונות נשמע לי אמצעי נסבל בהחלט.
אני מהרהרת ברעיון. מצד אחד, יש לנו בהחלט מה לספר, יש לנו רקורד, יש הורים מרוצים, יש חזון חינוכי ברור. נכון שמעולם לא חיפשנו כיסוי תקשורתי, אבל מבין כל הדרכים האפשריות להתמודד עם התחרות החדשה, לספר את הסיפור שלנו בעיתונות נשמע לי אמצעי נסבל בהחלט. מצד שני…
“אנחנו מגיבים להם, מה?” אני אומרת לגבו של יוסף חיים, שפוסע אל המטבח. “הם קובעים את כללי המשחק.”
הוא לא עונה, שולף את מכשיר הטלפון מכיס החולצה.
“אחרי שתסיים עם ברדוגו,” אני אומרת, מתרוממת גם אני ממקום מושבי, “תזכור שצריך לחשוב מה עושים עם דניק.”
יוסף חיים אולי היה דוחה את החשיבה הזו, אבל בבוקר למחרת דניק מסרב לצאת משמיכת הפוך שלו, וכשהוא מחולץ משם לבסוף הוא פורץ בבכי ברגע שאני מניחה לפניו את הבגדים ליום החדש. הוא צועק שהוא אמר לי בפירוש שהוא נשאר ביום בבית, ושהוא לא חוזר לחיידר יותר. יוסף חיים נזעק אל החדר שלו, מנסה לשווא לדבר על לבו, ומשתכנע לבסוף שהמשבר אמיתי.
“אם אתה כל כך רוצה לרדת כיתה,” הוא אומר לבסוף לדניק הדומע, “לא צריך בשביל זה לעבור לחיידר החדש. תעבור לחיידר שלנו ותצטרף לכיתה ב’. לא תפגוש שם את כל אלה שהציקו לך במכינה, ובכיתה ב’ יש ילדים הרבה יותר רגועים ועדינים.”
דניק מנגב דמעות, מסכים. אני צופה מהצד בהסכם שנסגר ביניהם, ומהרהרת באירוניה שבמצב. החיידר של זיקרי כבר לקח לנו לא מעט תלמידים, אבל עכשו, בעקיפין, הוא גם הוסיף עוד תלמיד אחד למצבת התלמידים שלנו.
“אני אקח אותו כבר היום לחיידר שלנו,” אומר לי יוסף חיים, כשדניק מתלבש לבסוף. “לא רוצה שישבו לי שני ילדים בבטלה בבית.” הוא זורק מבט קודר לעבר דלת החדר הסגורה שמאחוריה אלחנן ישן, ומוסיף, “ברדוגו הבטיח לחבר אותי עם כתב אחד שיבוא לדבר אתי היום בחיידר. השם יעזור שזה יצליח.”
אני מהנהנת, בוחרת לשמור את הספקות לעצמי כרגע.
2 תגובות
תודה רבה!
פרק מצוין! אהבתי מאד
תהילה יקרה,
הסיפור כואב ונוגע ללב מאד.
את מיטיבה לתאר את הקושי והקונפליקט הקורע
התיאורים מדויקים להפליא
יישר כח