המשפחות הכי טובות: אתם שאלתם, הסופרת ענתה

מזל שיש לך מילים, כי לי אין מספיק.

סיפור עוצמתי וחשוב.

מאיפה הרעיון?

יכול להיות שהיית אצלי בראש ולא ידעתי?

יתכן שישבת בארוחות ערב שלנו לפני חמש שנים?

הסיפור לא היה ולא נברא, ועם זאת דברים רבים בו לקוחים ישירות מהמציאות – ומציאות שאיננה תמיד יפה ומחמיאה. עולם מוסדות החינוך החרדיים הוא מורכב וסבוך, וכולנו יודעים שלצד צדדים טובים ומוארים יש בו גם דברים רבים שהיינו רוצים לראות בהם שיפור. 

כולנו רוצים חינוך טוב לילדים, אבל מה הדרך? ובאיזה מחיר? לא רק שבתור ציבור אין לנו הסכמה בנושא הזה, קהילות ואפילו משפחות חלוקות בתוך עצמן בשאלה הזו. לא פעם אנחנו חווים מציאות שלא הרצון של הרוב מכריע, אלא של הקולניים והאגרסיביים יותר. במציאות בריאה יותר יכלו להתקיים מוסדות לימוד שונים, שלכל אחד חזון ודרך חינוכית משלו, והורים יכלו להתאים בין הילד (ומשפחתו) למוסד. במציאות של היום, תחרות על מוניטין ויוקרה גורמת למוסדות למשוך כולם לאותו כיוון ולנסות להתהדר באותם קריטריונים וסינונים. המשפחות הרבות מאד בינינו שמגדירות את צרכי החינוך שלהן באופן קצת שונה – מתקשות לקבל מענה.

הסיפור הספציפי שלי ניסה לתאר מציאות אחת, לא כל כך נדירה: מוסד שנפתח עם אג’נדה חינוכית מקבלת יותר, מסננת פחות, אבל בשלב מסוים הנסיבות משתנות והוא עומד בפני הפיתוי להשתנות גם הוא. לא חסרים מוסדות שבחרו בדרך זו – גם בלי איום ישיר כמו זה שמרחף על המוסד של גיבורי הסיפור. ובעוד שתחרות היא דבר בריא גם למוסדות לימוד, כולנו צריכים לפעמים לעצור ולשאול: האם אליטיזם מוצהר ודגש על סינון הם הדרך היחידה בימינו לנהל מוסד מצליח? 

עם כל כך הרבה אפליה עדתית בציבור שלנו, למה הלכת דוקא על סיפור של תחרות בין שני חיידרים ספרדיים? לא היה עדיף להתמקד במה שקורה במוסדות הליטאים המיינסטרימיים?

כפי שזיהו לא מעט קוראים, פרטיקות ‘לאברכים בלבד’ צמחו בשדה החיידרים הליטאיים. מדוע אם כן “המשפחות הכי טובות” מפנה את הזרקור למוסדות ספרדיים דוקא?

אני חושבת ששאלה כזו מניחה שבציבור שלנו, אם בקהילה מסוימת פשטה מגרעת, שאר הקהילות יכולות להסתפק בצקצוקים ומתיחת ביקורת, ולשמוח שבגבולם לא באה הרעה החולה הזו. כמובן, זה רחוק מאד מהמציאות. אנחנו ציבור אחד, הגבולות בינינו רפים ומטושטשים, אנחנו נחשפים כל הזמן זה לנהגיו של זה, ולומדים זה מזה – ולא רק את הדברים הטובים. 

אם בקהילה מסוימת יש אלימות בוטה, נאיבי להניח ש’זו רק הבעיה שלהם’. אם התעלמות מהנחיות בטיחות נפוצה בתת־מגזר מסוים, טפשי לחשוב שאנחנו מוגנים מפני הגישה הזו. ואם מוסדות ליטאיים העלו את דרגת הסלקציה והאליטיזם כבר בגני החיידר לרמת אמנות, זו תהיה טעות טרגית לחשוב שהבעיות הללו נשארות רק שם. כן, בהחלט קיימים היום מוסדות ספרדיים שמנסים לחקות את האליטיזם הליטאי שלא פעם היה הטריגר הראשוני להקמת אותם מוסדות עצמם. הורים שסברו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בכך שרשמו ישירות אל החיידר הספרדי ולא ניסו בכלל להתקבל למוסד ליטאי, מוצאים עצמם חסרי אונים מול דרישות ואף דחיקה החוצה אם הם (או ילדם) אינם תואמים את התדמית שהמוסד מבקש לטפח. 

אין בכך בעיני שום פטור מאחריות לראשונים שקלקלו והכירו לציבור כולו את גישת ‘המשפחות הכי טובות’. אבל לפעמים קל יותר לעצור את ההתדרדרות הלאה מלתקן ליקויים שכבר התקבעו. יוסף חיים ואסנת היו מתקשים לנהל מוסד מכיל יותר ומסנן פחות לו קיבלו לידיהם מוסד ותיק שמתנהל ברוח זו, ושציבור הורי תלמידיו מצפה לגישה הזו. כמקימי מוסד חדש, הם יכלו להמר על דגם חינוכי אחר. הניסיון שעומד בפניהם הוא לשמר את הדגם החינוכי השונה הזה גם כשרוח סערה מאיימת על הבניין שבנו. 

סיפור מקסים, כתוב מעולה. 

היתה חסרה לי קצת יותר התייחסות לתהליך שהבעל והאשה עוברים, יש יותר דגש בתהליך שהאשה עוברת עם עצמה וזה מקסים, אבל לא אהבתי את הצורה שהיא מנחיתה עליו דברים בלי שהיא מסבירה לו באמת מה מקשה עליה, והוא מגיב בצורה קצת פסיבית.

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של אסנת, אשת המנהל, ועל כן מטבע הדברים אנחנו רואים בעיקר את התהליך הפנימי שהיא עוברת. אבל בנישואים כמו בנישואים, התהליך הזה משליך על מערכת היחסים שלה עם יוסף חיים.

ללא ספק, אם היה זה סיפור אחר, היה ניתן לשלוח את יוסף חיים ואסנת לטיפול זוגי, או להתמקד בנסיונות שלהם להמשיך לחיות בהרמוניה למרות דעותיהם המנוגדות. עם זאת, הסיפור הזה התמקד בקונפליקט מסוים מאד באשר לדרך ההתמודדות הרצויה. עדיין, לא קשה לדמיין מצב שבני זוג לא מסכימים באשר למוסד שהבעל מנהל, ובכל זאת אינם מגיעים למתח הזוגי ששורר בין גיבורי הסיפור. התגובה העוצמתית של אסנת נובעת מהעובדה שהיא יזמה את הקמת החיידר, הקריבה את הקריירה שלה למענו והיתה מעורבת בו לאורך כל הדרך – מבלי שמילאה תפקיד רשמי כלשהו. 

לפיכך, הפתרון לקונפליקט הפעם טמון קודם כל בהגדרה מחדש של התפקידים. אסנת רוצה שיוסף חיים יהיה מנהל החיידר, אבל היא חייבת ללמוד שני דברים חשובים: ראשית, שאם הוא המנהל אז היא אינה יכולה לשאוף להיות המנהלת במקביל. שנית, שהשאלה האם יוסף חיים יישאר מנהל החיידר או לא היא החלטה שלו, לא שלה. יכולה כמובן להיות לה עמדה בעניין, אבל בסופו של דבר, הוא צריך לרצות לנהל את החיידר – ולא רק כדי לרצות אותה. כשאסנת משחררת את מעורבות היתר שלה בחיידר ומפרגנת לעצמה סוף סוף דרך מקצועית חדשה, היא מסוגלת גם לתפקד זוגית באופן טוב יותר – ויוסף חיים מסוגל גם הוא לחזור לראות בה בת זוג (שמכירה היטב את המוסד שהוא מנהל), ולא מנהלת־עמיתה שהוא חייב לערב בכל צעד. השינוי הזה לא בהכרח קל לו, כמו שאנחנו רואים, אבל המבנה המשפחתי כולו יוצא נשכר בסופו של דבר.

אהבתי את הסיפור, אבל אני לא מבינה לשם מה נדרשו תיאורי המריבות של בני הזוג. ואיך ניתן להצדיק את זה שגם כאשר יוסף חיים מנסה לפייס את אסנת עם עוגה (בלי שהריב יהיה אשמתו בכלל, לדעתי) היא מתעקשת שלא להתפייס?

למה יוסף חיים ואסנת רבים? מאותן סיבות שכל זוג בישראל רב. למה אסנת מתעקשת לא להתפייס? אני חושדת שפרנסתם של יועצי זוגיות היתה מקופחת מאד אם כל מריבה כזו היתה מסתיימת ברגע שהבעל רכש את העוגה הנכונה. יוסף חיים ואסנת בסופו של דבר לא רבים על השאלה מי ידיח את הכלים או להורים של מי לנסוע לפסח. מפעל החיים שלהם עומד על הפרק – ושניהם, אבל בייחוד אסנת, מרגישים שהם שילמו מחירים גבוהים כדי להביא אותו עד הלום. 

“המשפחות הכי טובות” לא מתיימר לספר על אנשים מושלמים. יוסף חיים לפעמים פסיבי, אסנת לפעמים שתלטנית, שניהם לא תמיד יודעים איך לחנך את הילדים שלהם עצמם. במילים אחרות, הם בני אדם. בסיפור אכן הם מתקשים להידבר כשהם חלוקים, ובמקום זאת רבים, ולא בצורה הבוגרת ביותר. וכן, אסנת לא ממהרת להתפייס גם כשיוסף חיים מנסה. הסיפור לא נועד להיות מדריך לתקשורת זוגית נכונה או לגבולות ראויים למריבות; הוא כן מנסה לספר בכנות על האופן שקונפליקט הנוגע לציפור הנפש יכול להכביד מאד על זוגיות. 

להדפסה