נר שמיני של חנוכה. היום החביב עלי בחג החביב עלי. החנוכיה של יוסף חיים מחכה, בזיכים גדושים בשמן זית. לידה החנוכה של דניק, שעדיין מתעקש להדליק בעצמו בנרות צבעוניים. אלחנן ונתנאל בבית ליומיים האחרונים של חנוכה, ואני מחכה שיחזרו עם יוסף חיים מערבית. השולחן כבר ערוך. מפת בד בצבעי כתום־צהוב שאני אוהבת לשלוף דוקא בחנוכה. ערמות של לביבות תפוחי אדמה ולביבות תפוחי עץ על צלחות. סלטי ירקות מגוונים שהודיה מתמחה בהם לאחרונה, כחלק מדיאטה חדשה ומיותרת. וגם לזניה גדולה ששריתי הכינה אתי היום, והיא חגה סביבה בגאווה.
יוסף חיים ונתנאל מגיעים, אבל אלחנן לא איתם.
“הוא נעלם לי בסוף התפילה,” אומר יוסף חיים. “חשבתי שכבר הלך הביתה.”
הוא לא. והוא גדול מכדי שנדאג לו, אבל לא גדול מכדי שאתרגז. אני מתקשרת אליו, שומעת צליל של שיחה ממתינה. הודיה מצקצקת בחוסר סבלנות, שריתי מדווחת בהתרגשות ליוסף חיים על כך שהיא ורק היא הכינה את הלזניה, ודניק מאיים להדליק את הנרות שלו ולא לחכות לאף אחד.
“סבלנות, חבר’ה,” אומר יוסף חיים. “נחכה חמש דקות, אם אלחנן לא יגיע עד אז, לא נחכה לו עוד.”
נתנאל מציע להקדים את שירת מעוז צור. הודיה מחליטה להוציא את הגיטרה שלה, שאליה היא התמכרה בחצי השנה האחרונה, ולנסות לאלתר אקורדים. אנחנו באמצע ‘כרות קומת ברוש ביקש’ כשהדלת נפתחת ואלחנן מסתער פנימה. הודיה מתעקשת שנשיר עד הסוף, ואז יוסף חיים פוסע אל החנוכיה.
“יו, אמא, את לא מאמינה,” אומר לי אלחנן.
“ששש, חכה שאבא ידליק.”
הוא מתרצה. אבא מדליק נרות. כולנו מתנהגים למופת. כשההדלקה מסתיימת פוסעים אל השולחן. אני שולפת את המצלמה לצלם את כולם על רקע תשע הלהבות המרצדות של החנוכיה בחלון.
“אתם לא מבינים,” מכריז אלחנן לשולחן בפה מלא לביבת תפוחי אדמה. “ראיתם את המקומון?”
“לא מדברים עם אוכל בפה!” נוזפת הודיה.
“את לא אמא שלי,” הוא מחזיר לה בנוסח הקבוע, ואז פונה לאמא שלו, כלומר אלי. “ישי אבוקסיס הראה לי בבית הכנסת. אתם לא מאמינים. עטיה אוכל את הכובע שלו בטח, איזה בדיחה.”
“מה קרה?” שואל נתנאל.
“הבאתי אתי את המקומון. רגע – – – ” הוא קם מהכסא והולך לכניסה, שם הטיל על הסטנדר של יוסף חיים את חוברת הכרומו. הוא חוזר אלינו, מדפדף, עוצר במודעת עמוד, משליך אותה במרכז השולחן.
אותיות כחולות, כותרת חגיגית: ‘בשבח והודאה לבורא עולם, שמחים להודיע על פתיחת תלמוד תורה על טהרת הקודש.’
“אין מצב,” אני אומרת מיד.
“יש מצב!” צוהל אלחנן. “ישי אומר שזה אנקרי, היתה לו מריבה ענקית עם עטיה וזיקרי, הוא לא יודע על מה בדיוק. בכל מקרה, אנקרי הוא אחיין של הרב מזרחי, אז הוא הלך לקבל ממנו גיבוי, ועכשו פותח חיידר חדש, יותר צדיק מהאפיפיור! תראי במודעה, הכל שם על ‘ללא השפעות זרות’ ו’ברוח ישיבתית אמיתית’… איזה קטע!”
אני מסתכלת על יוסף חיים, הוא מנענע בראשו. “חדשות בשבילי. אבל אני תמיד יודע הכל אחרון, את יודעת.” חיוך חולף בינינו, זכר לאותו בוקר בשנה שעברה כשגילינו על החיידר החדש של זיקרי.
“איזה טיפשי.” הודיה נוחרת בבוז. “הם לא יודעים כלום על תחרות ומיתוג? כבר יש פה חיידר אחד שמחזיק מעצמו הכי ישיבתי, בשביל מה עוד אחד? הם היו צריכים למצוא לעצמם מיתוג אחר. נגיד חיידר עם לימודי אנגלית, או עם יחס אישי במיוחד, או משהו כזה.”
“ממתי את יודעת כל כך הרבה על מיתוג?” הגבות של יוסף חיים מתקרבות לקו השיער שלו.
“אני קוראת ספרים,” עונה בתנו הגדולה, אפה באוויר.
“יפה, אשקול לשכור את שירותיך בעתיד.” הוא חוזר אל הסלט שמילא את צלחתו, מרשה לעצמו רק לביבה אחת, מוקפת סלסולי חסה. “נקודה טובה. אני לא מאמין שיש בשכונה מספיק קהל כדי למלא שני חיידרים ספרדיים שרוצים להיות הכי אליטיסטיים שיש.”
“בשנה שעברה לא היית בטוח שיש פה מספיק אוכלוסיה לשני חיידרים ספרדיים בכלל,” אני מזכירה לו.
“טעיתי.” הוא מכרסם בחסה. “ככל שיש פה יותר אפשרויות, פחות משפחות בוחרות לשלוח מחוץ לשכונה, זה בטוח. אבל מי שבחר את עטיה וזיקרי בגלל הקו שלהם לא צריך עוד אחד באותו סגנון.”
“אולי מישהו שרוצה מוסד עוד יותר מוקצן?” אני מציעה.
“מה נשאר להם להקצין? לשלוח הביתה כל מי שמגיע עם מטריה של סמי הכבאי? לפני מה שאני שומע מברון, הם די קרובים לזה כבר.”
אני מכרסמת לביבת תפוחי עץ. שרית מושכת בשרוולי כדי שאמזוג לה עוד מהלזניה ‘שלה’. אני מעמיסה שכבות פסטה וגבינה על צלחתה, מסתכלת עליה. לעטיה יש גם ילדה בגיל של שריתי, שלומדת באחת הכיתות המקבילות בבית יעקב השכונתי. גם אמא שלה תקבל עכשו טלפונים מבית הספר על ילדה שלא מתנהגת כרגיל?
מעומק לבי אני מקווה בשבילה שלא. מילא אני, לפחות החיידר היה התגשמות חלום שלי עצמי. אבל סימי עטיה אף פעם לא קנתה כרטיס לרכבת השדים של הקמת מוסד חרדי. היא פשוט מצאה עצמה נגררת בעקבות הכוחניות והשאיפות של בעלה. אני לא רוצה לחשוב כמה מריר יותר למצוא עצמך משלמת מחירים אישיים – או מתמודדת עם מחירים אישיים – בסיטואציה כזו.
“אל תגזימי,” אומר לי יוסף חיים מאוחר יותר, כשאנחנו יוצאים להליכה בשכונה, משאירים את הילדים לפנות את השולחן ולהדיח את הכלים. “אצלנו זה היה עניין גדול דוקא בגלל שאנחנו מוסד מבוסס ולא היתה שום תחרות עד אז. החיידר של זיקרי ועטיה – רוב השכונה לא יודעת בכלל שהוא קיים כרגע. גם אם ברור לי שהתחרות החדשה מאד מעצבנת אותם, זה לא משהו שהילדים שלהם אמורים לקבל ריקושטים עליו.”
“אני מקווה בשבילם,” אני אומרת, ומתכוונת לזה.
אנחנו הולכים לאורך הרחוב שמנוקד בנצנוצי חנוכיות בחלונות. המבט שלי מרותק אליהם, מנתר מאור לאור. בחנוכה שעבר עדיין לא ידענו על הסערה המתקרבת. היינו עדיין החיידר היחיד בשכונה. אני הייתי חצי מנהלת בפועל של המוסד. האם היה לי טוב? אני לא יודעת. לא עצרתי לחשוב. החיידר החדש הכריח אותי לעצור ולחשוב. על הרבה דברים. מי יודע אם הייתי אומרת ‘כן’ לנצחיה אם לא הזעזוע שעברנו. ואם לא הייתי אומרת כן, עדיין הייתי מוצאת עצמי שולחת אימהות מיניקות לקבל עזרה, ומחניקה תמיד צער על כך שאני לא יכולה לעזור יותר בעצמי.
אני מגניבה מבט לרגע אל יוסף חיים שצועד לידי בשתיקה, ותוהה עם מחשבותיו נעות במסלול דומה. האם גם הוא מרגיש שעשה חישוב מסלול מחדש, ולא רק לגבי ההתנהלות בחיידר? אולי. אני לא שואלת. לא הכל צריך לשאול.
כאילו הוא קורא את מחשבותי, הוא אומר לפתע: “בחנוכה שעבר היינו עוד לפני כל הסיפור הזה, אה?”
“ממש. לפחות את חנוכה לא קלקלו לנו. להם כבר אין הפריבילגיה הזו.”
הוא נאנח. “עם כמה שהיינו לחוצים אז, אני מאמין שבשבילם זה מלחיץ הרבה יותר. הם רק התחילו, גם ככה הרישום היה בסופו של דבר פחות מוצלח ממה שקיוו. אני מבין שיש להם לא מעט התנגשויות עם הורים… ועכשו מישהו עם גב של הרב מזרחי מציע אלטרנטיבה? במונחים של חיידר חדש זה ממש איום קיומי. אנקרי הוא איש ארגון מעולה. ראיתי מה הוא עשה עם קופת הצדקה השכונתית. אם זה לא רק מנוף לחץ מבחינתו אלא תכנית אמיתית, הוא יכול לחסל אותם באמת.”
“זו תהיה בעיה גם לחיידר שלנו, לא? אם כבר יש לך מתחרים, הייתי חושבת שעדיף שהם לא יהיו אנשי ארגון מעולים.”
“אה, לגמרי,” הוא מסכים. “אבל הוא הולך על קו רשמי אפילו קיצוני יותר, גם אם רק כדי לעצבן אותם. כמו שהודיה אמרה, יש פה עניין של מיתוג. ואנחנו כבר החלטנו לא לשחק במגרש הזה. אז למשפחות שחייבות להרגיש שהן הכי טובות ומוקפות רק בדומים להן יהיה חיידר משלהן, אני שלם עם זה. השאלה אם חיידר כזה ינוהל על ידי אנקרי או על ידי זיקרי או עטיה… כבר לא ממש ענייני. הם יצטרכו להיאבק ביניהם על פלח השוק הזה.”
“אמא שלי נוהגת להגיד על דברים כאלה שהיא מאחלת הצלחה לשני הצדדים.”
הוא מושך בכתפיו. “אולי לפני כמה חודשים הייתי מרגיש ככה. עכשו באמת שלא אכפת לי. לטובת השכונה כדאי שיהיה כאן מוסד כזה שמנוהל כמו שצריך, אבל זה לא כאב הראש שלי. יש לי מספיק עבודה כמנהל החיידר שלא מנסה להיות הכי־הכי.”
“חבל,” אני אומרת. “יכולת לקחת ג’וב צדדי נוסף, כיועץ בענייני תחרות למנהלי חיידרים.”
הוא צוחק, אני מחייכת. בקצה הרחוב אנחנו מסתובבים. מוקפים בנצנוצי החנוכיות מכל הבתים, אנו עושים את דרכנו חזרה אל הבית הפרטי שלנו.
.
* קוראים יקרים, עם סיום הסיפור אתם מוזמנים לשלוח את שאלותיכם, הארותיכם והתרשמויותיכם על הדמויות, הבחירות, מה שנאמר ומה שנשאר בין השורות, והסופרת תתן להן מענה בע”ה ותשתף בתהליכי הכתיבה והמחשבה שמאחורי הסיפור.
את השאלות יש להפנות למייל של מערכת בין הזמנים bz@iyun.org.il
3 תגובות
סיפור מדהים וכיף לקריאה.
משקף יפה כל מיני דברים החיים בצומת של הציבור מול מוסדות החינוך והפוך.
לדמות הראשית לא התחברתי
יש לה פער גדול מדי בין הערכים שהיא מובילה בחוץ,
לבין איך שהיא מול בעלה, בבית.
שניהם נקלעו בסיפור למצב מסובך, של דעות קוטביות על משהו שהוא חשוב מאד לשניהם.
זה בלתי נמנע, אולי, שהם יריבו, אבל לתחושתי האישה אגוצנטרית לחלוטין.
היא בטוחה שהיא הצודקת באופן חד משמעי, ומרשה לעצמה לכעוס על בעלה וגם לפגוע ברגשותיו, בגלל דעותיו. שגם אם נגיד שהן מוטעות, הן לגיטימיות. זכותו לחשוב כמו שהוא חושב, ולהתנהל כמו שהוא מוצא לנכון במוסד שהוא חלק מחייו.
בשום שלב היא לא עוצרת להבין שהיא טועה ובעצם לא נותנת לו מקום למה שהוא. היא לא מנסה לחפש דרך לגישור, לקבל את זה שלגיטימי שהוא יחשוב מה שהוא חושב, ולחפש פתרון שייטיב עם שניהם. היא פשוט הולכת בשלה. היא מרשה לעצמה לנסוע מחוץ לעיר בזמן של ערב הורים שחשוב לו – לדעתי זו חצית גבול של נאמנות. היא גם מקבלת כמובן מאליו שהוא זה שמפצה אותה עם עוגת אגוזים.
למה הוא צריך לפצות אותה? הוא עשה לה רע?
זכותו לחשוב כמו שהוא חושב, גם אם הוא טועה.
אני תוהה מה היה קורה אם ההתרחשות הסיפורית הייתה מתגלגלת אחרת. אם עוד ועוד הורים היו מוציאים את הילדים מהמוסד, ואם לא הייתה מזדמנת לה עבודה טובה. האם היא פשוט הייתה רבה עם בעלה לאינסוף? מניחה לנישואים שלהם להתדרדר?
בלי סתירה, הסיפור עצמו חכם ונהדר, משקף יפה את החיים שהוא משקף, ופשוט נהדר. סיפור מרענן, שדן בסוגיה נפיצה, שכמעט אף פעם לא דוברה מהזווית הזו. אז תודה על זה.
תודה. נגעת יפה בנקודה
וואו סיפור מיוחד! נוגע במקומות שאף אחד לא נגע ובאותנטיות כובשת. הסיום מקסים. תודה רבה!