או חברותא או שיבוטא

יש כל מיני משגיחים שאומרים שכל מי שפורק היום עול זה מתאווה, היה מהרהר לעצמו, והרי אלו שטויות גמורות. הם לא יודעים מה זה תאווה! אני, אני בהחלט בעל תאווה! כל השאר סתם אפיקורסים!

ר’ רפאל יצחק “הכריש”, שף במסעדת “הדג” ומחבר קונטרס “חיזוקים איתנים”, ישב במסעדת הדגים בנמל יפו, וזלל ברעבתנות דג נא. שאריות של עור ואורז נתקעו בזקנו, אך הוא פרע אותו בידו וניער אותם ממנו בקלות.

זה עתה הוציא את ספר הבישול הראשון שלו, ושובל מעריצים עגומי-פנים בהו בו דרך הזגוגית הכהה של המסעדה, מייחלים שהשף-סלב יחנון אותם במבט. אך השף היה עסוק בדיוק בניסיון לשחזר את המהלך של המשגיח על נושא הכרת הטוב, ובמחשבה כיצד לשלב את הדברים בקונטרס של החודש הקרוב.

למי ששאל אותו, סיפר רפאל יצחק הכריש שהוא היה חרדי בעבר, וכל מיני דברים שחווה גרמו לו לעזוב את המגזר החרדי. לעצמו, לעומת זאת, היה עונה שהוא בעל תאווה גדול. יש כל מיני משגיחים שאומרים שכל מי שפורק היום עול זה מתאווה, היה מהרהר לעצמו, והרי אלו שטויות גמורות. הם לא יודעים מה זה תאווה! אני, אני בהחלט בעל תאווה! כל השאר סתם אפיקורסים!

התאווה הוליכה אותו עד לפסגת הישגיו המקצועיים עד היום, ניהול מסעדת הדגים שהקים בנמל יפו. כל אניני הטעם התל אביביים שקקו במקום, ליקקו קרם צלופחים, פירות ים בתפוזים, ועוד מני שקצים ורמשים, חלקם חסרי שם, חלקם חסרי חיים, וחלקם גוססים לתוך מרק חם לקול תרועת הקהל האנין.

נס שיש “אוצר החכמה” היום, היה שש לעצמו. בזמני, כדי להוציא קונטרס כזה היה צריך לשבת באויצר איזה שבוע.

ניהול המסעדה היה רק צד אחד של חייו. הצד של שעות האור. לקראת ערב היה מתחיל משמרת שניה. כשהתארכו צללי בין הערביים, היה רפאל יצחק פורש לחדרו, נוטל ידים, ומתחיל לכתוב את הקונטרס החודשי “חיזוקים איתנים”, המופץ בחנויות הספרים המובחרות ובדוכני הספרים של בלוי בבתי הכנסת. נס שיש “אוצר החכמה” היום, היה שש לעצמו. בזמני, כדי להוציא קונטרס כזה היה צריך לשבת באויצר איזה שבוע. כאן, כל הספרים בקצה האצבעות. שמח.

*

את הקונטרסים החל להוציא בעקבות שאלת רב. כיוון שבעל מצפון היה, התקשה להירדם בלילות, וכך נפגע כושר העבודה שלו במטבח. לחזור בתשובה היה גדול עליו, הרגיש, אבל לשלוח שו”ת SMS לאחד מבתי ההוראה הדיגיטליים הוא יכול.

וכך כתב בשאלה: “שואל בשביל חבר שחוטא ומחטיא את הרבים, אוכל ומאכיל שקצים בשבת. מה התיקון שלו? איך הוא יכול לכפר על מה שעשה?” ושלח.

“אחד שהחטיא את הרבים”, כתב לו הרב כהן מרבני בית ההוראה, “תקנתו שיזכה את הרבים, ואפשר על ידי עלונים כמו העלון שלנו שצריך לתמוך בו שיצא כל שבוע. אפשר לתרום בכרטיס אשראי”.

תפס אותו הרעיון של הרב. הוא התיישב על המקלדת והתחיל להקליד איזה שיחה מהזיכרון, משהו שהראש ישיבה של חדרה אמר בקעמפ הצו”לים, כשעוד היה צדיק וניסה לשבור את התאוות שלו. “אם תשבור את התאווה יהיו לך שתיים,” אמר לו איזה חסיד אחד באוטובוס. הוא זילזל בו אז, ועכשיו הוא מגלה שהוא לגמרי צדק. כך נולד הקונטרס “חיזוקים איתנים”, שמשלב מהלכים מוסריים מראשי הישיבות, עם מהלכים למדניים בנשים ונזיקין. חידוש גדול.

יום אחד הוא החליט לבדוק איך הקונטרס מתקבל בשטח. התחפש לחרדי, נכנס לפוניבז’, ובהה בהלם בבחורים שהחזיקו את החוברות שלו והתווכחו על משהו שכתוב שם ,התמזל מזלו באופן שרק בסיפורים קורה, והוא שמע את אחד הבחורים אומר לרעהו: “אני לא מסכים איתו בכלום, אבל הייתי מת לדעת מי המחבר של הקונטרס.” הבחור השני ענה לו בזלזול: “אם לא תעיין קצת בחוברות שלו, לא בטוח שתוכל להבין את הדרגה שלו”.

הוא עמד שם המום. מעולם לא חלם שהכפרה תצליח עד כדי כך. מיד התקשר למדפיס ואמר לו להדפיס עוד מהדורה ולחלק בחינם כפרסומת. על הכריכה, כדי לטשטש עקבות, נכתב: ‘לרגל הילולת הרבי מקוצק’.

לפעמים היו בעיות בהפצה והוא היה לחוץ. השרימפס לא החליקו לו בגרון בלי שידע שיש לו זיכוי הרבים פעיל כל הזמן. כדי להיות בטוח שהכל רץ, הוא פתח ארגון קטן של מבחנים על כתביו בתמורה כספית זעירה, והרבה בחורים נבחנו על הקונטרסים וקבלו שוברים לקניית כובע בסוף זמן חורף.

*

עדיין, הוא לא היה שלם עם עצמו, היה לו חשש שמא הטריפות שהוא אוכל מטמטמות לו את הלב, ואז הקונטרסים שלו יצאו עם טמטום הלב מובנה בתוכם, ובחורי ישראל יחטאו בגללו בשל טמטום הלב שהוא מכניס בספרים.

אחרי התלבטויות רבות, ואוכל רב שלא ירד לו בגרון, הוא החליט לחדול ממאכלים מן החי. בגרזן קהה הוא רוצץ את פסל הדג שהיה קבוע מעל פתח המסעדה, לקול צהלת ההמון והצלמים של משרד היח”צ, וקבע במקומו מיצג אמנותי. עלה של חסה, צבע על פח, ממוחזר, תומרקין, 2008.

המסעדה הפכה את עורה ונעשתה טבעונית, ובמקום הקהל המסורתי שלו שהיה בא לזלול ושילם כהוגן, החלו לפקוד את המסעדה אשכנזים רזים וחיוורים בנעליים סינטטיות זולות משוק הכרמל

המסעדה הפכה את עורה ונעשתה טבעונית, ובמקום הקהל המסורתי שלו שהיה בא לזלול ושילם כהוגן, החלו לפקוד את המסעדה אשכנזים רזים וחיוורים בנעליים סינטטיות זולות משוק הכרמל. בם ביקרו במקום לעיתים קרובות, מנסים לנחם את עצמם על אי אכילת בשר במעדנים שהשף הכריש לשעבר היה מבשל מקליפות של סלרי ומאצות מאודות. אחד מהאשכנזים הללו היה סטודנט שנהג לתעד את המנות שלו ולפרסם את התמונות ברשתות החברתיות בליווי משפטים אידישאים וישיבתיים. רפאל ידע שלשניהם יש עבר דומה אך בחר להתעלם מכך. בכל פעם כשהסטודנט הגיע, היה יורד לחדר שלו וכותב עוד שמועס בקונטרס.

יום אחד, ראה רפאל את הסטודנט מגיע למסעדה עם לפ טופ, ושולף מתוך התיק הטרנדי שלו את הקונטרס “חיזוקים איתנים” של החודש האחרון. הסטודנט התיישב, והתחיל לנסח מייל לכתובת שהופיעה בחלק האחורי של הקונטרס. כרבע שעה הוא כתב, מציץ מדי פעם בקונטרס, מקמט את המצח, וממשיך להקליד בהתלהבות מהולה במעין זעם קרוב לריתחא דאורייתא. כסיים לחץ על ‘שלח’, טרק את הלפטופ, והחל סועד את ליבו בטחינה ועלי גפן, לא לפני שצילם אותם והעלה לפייסבוק.

בדיוק באותו רגע הגיע המייל לרפאל, והטלפון רטט לו בכיס בזמן שתיבל את הרטטוי. הוא נהנה ממשחק המילים של “רטט”, ו”רטטוי” אבל לא יכול היה לכבוש את הסקרנות. הוא רץ למשרד לשבת לקרוא את המייל. הוא ניסה לקרוא בין המילים ולגלות אם הכותב מנסה לרמוז לו שעלה עליו, אבל השאלות שלו היו כל כך חזקות בלמדנות שלהן, עד שמצא עצמו צולל לתוך אוצר החכמה כדי לענות לסטודנט על קושיותיו.

ניסה מפה, ניסה משם, אבל השאלות היו ממש חזקות, והוא לא הצליח לענות עליהן. חיפש וחפר, אבל פשוט כלום. אין מה לענות לו, הוא שואל טוב.

התחיל לגרד בראש, נזכר שאין לו כיפה. כמה כיף זה לגרד את הראש עם כיפה. נזכר בימים שבהם היה תקוע ב’שושנים לדוד’, לומד כל הלילה כי מחלקים בבוקר רוגעלך. כמה שהאוכל ניהל אותו כבר אז.

עלה לו איזה תירוץ, אם כי נראה לו קצת דחוק. הוא התחיל לכתוב אותו והעניין הלך והסתבך. הוא רצה כבר לראות איך הסטודנט יגיב כשיקרא את התירוץ שלו, והזמן היה קצר.

זנח את המחשב, חזר למסעדה, ניגש לסטודנט והתחיל לומר לו את התירוץ. לרגע הסטודנט נבהל, אבל מאחר שבתל אביב הוא ראה מספיק דברים מוזרים, הוא התעשת והתחיל לענות לו בלי בעיות, מצטט בעל פה את ר’ שמעון שקאפ. רפאל דחה את המהלך שלו בקלות: מי שיודע קצת רייד יודע שזה אפילו לא מתחיל. אבל הסטודנט לא היה פראייר. הביא כל מיני ראיות, ושמט לו את כל היסוד, וכך התווכחו עד שעת הסגירה, ונשארו בצריך עיון.

למחרת הגיע הסטודנט עם ערימה של ספרים, ובאמצע המסעדה הוא הפך שולחן אחד לכולל אברכים מאולתר. רפאל השיב לו על כל שאלה, והסטודנט תקף, ורפאל הגן. לא סתם כינו אותו “הכריש”. כמו ארכי-טורף הוא הסתער על הסברות החלשות של הסטודנט, קורע אותן בשיניים חשופות.

לאחר חודש של ויכוחים, הוא תלה שלט על דלת המסעדה: “לימוד תורה חשוב יותר מלמלא עלי גפן באורז, המסעדה תיסגר בשעות הבוקר, ותיפתח אחר הצהריים”.

לאחר חודש של ויכוחים, הוא תלה שלט על דלת המסעדה: “לימוד תורה חשוב יותר מלמלא עלי גפן באורז, המסעדה תיסגר בשעות הבוקר, ותיפתח אחר הצהריים”. וידידיה מאיר צילם בסלולרי והצמיד לטור השבועי שלו, מקיף את התמונה במשפטי רגש והתפעלות.

במשך שבועיים המסעדה היתה סגורה בבוקר ורפאל והסטודנט היו עושים שטייגען בפנים, עד שרפאל הבחין שקורה לו משהו לא טוב. מרוב ריתחא דאורייתא עם הסטודנט הוא לא מצליח למצוא לעצמו זמן לכתוב את הקונטרסים. ובכלל, אחרי ההגהות של הסטודנט לא נשאר כלום מהחידושים שלו. הוא החליט לבטל את החברותא, תלש את השלט מפתח המסעדה, שלח את הסטודנט למסעדה אחרת, וחזר למלא בבוקר עלי גפן. ככה יהיה לו זמן לחשוב בלימוד בלי מפריעים, וככה הלומדים יהיו מרוצים, ויתחזקו, והוא יוכל להמשיך לעשות מה שהוא רוצה בלי נקיפות מצפון.





image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

6 תגובות

  1. יואל כמו תמיד
    הכתיבה שלך היא
    היין ההונגרי ההוא
    שאני טועם כל פעם
    אחרי ההרינג בקידוש של רוזנקראנץ או שטריכער. תודה על זה
    ומי שלא טעם יין הונגרי מה נעשה בו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן