בפעם השמינית

ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה, אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.
ממוצע 3.5 | 6 מדרגים

אחרי הלידה השמינית היא נפלה לתהומות כאלה, שבקושי הצליחה להרים ראש. אם מתעקשים שתיניק, אז תיניק, אבל רק בשבילם, שיירגעו להם. תתמיד בכך חודש אחד ואז תכריז שהיא לא בשיאה. תתרומם ממקום משכבה רק למשמע צעדים מתקרבים, תנסה בכל זאת להקשיב ולהיות בעניינים, או לפחות תעמיד פנים כמקשיבה, תתנסח בצורה הגיונית, כמטה אוזנה לבקשות ולמענות, ואז תחייך ותשוב להתעטף בשמיכה. כבר בברית המילה הבינה שכוחותיה אינם עמה, אך האמינה שתחזור כהרגלה לאיתנה. אלא שחצי שנה חלפה באטיות משוועת והיא בשלה. משהו התנדף. מקצב פנימי חתרני נטה ממנה והלאה. למזלה בכיו של העול הרך כמעט בלתי נשמע. כמוה.

דיכאון. ככה קוראים לזה. איך הגיעה לפתחה המכה הארורה מכולן. אם נחמי היתה כאן הכל היה שונה. אבל נחמי בכורתה נשואה כבר שנה תמימה וכבר אם לפעוט ועסוקה, עסוקה עד צוואר. בקושי טלפון היא מרימה.

עברה עיר נחמי, מכלכלת את בעלה. נקיה, כמה היא נקיה נחמי שלה. אפשר רק להתרפק על הימים שבהם סייעה לה בכל עבודות הבית. העמידה סירים, התייעצה בקשר למתכונים. בלי לחכות לבקשה היתה מכבדת את הרצפות ואז מחליפה מגבות. לא שנחמי ניהלה את כל הבית בעצמה, אבל היתה שותפה אמיתית.

עברה עיר נחמי, מכלכלת את בעלה. נקיה, כמה היא נקיה נחמי שלה. אפשר רק להתרפק על הימים שבהם סייעה לה בכל עבודות הבית. העמידה סירים, התייעצה בקשר למתכונים. בלי לחכות לבקשה היתה מכבדת את הרצפות ואז מחליפה מגבות. לא שנחמי ניהלה את כל הבית בעצמה, אבל היתה שותפה אמיתית.

תמיד לקראת סוף השבוע הן היו מחליפות ביניהן מבטים ומתרוצצות בין החדרים, והיא היתה מתפללת שמוטי יספיק לחזור עם הקניות, ורבקי תניח לאוסף המדבקות, ושכולם יתגייסו למשימות ויעמדו בהן, כי שבת בפתח. עוד היתה מספיק לתקן שרוול ולתפור כפתור שנפל, ונחמי היתה עוקבת אחרי תנועותיה, מחזירה את כלי התפירה לארון. היא ידעה שנחמי מציצה בה, שהיא בוחנת את מעשיה, שהיא מעריכה את העובדה שלמרות טיפות העמל הזולגות ממצחה היא מקפידה להיות תמיד לבושה היטב ומטופחת. כמו יודעת שיום אחד גם היא, נחמי, תיראה כך, וכמוה תעמוד ככה זקופה ומונחת כולה מול נרות שבת, כמוה תפרוש ידיים, תתפלל ותתחנן. ואחרי הדלקת נרות נחמי היתה מתיישבת לידה, והן היו מפטפטות שעה ארוכה. גם עם מירי אפשר לשוחח, ודסי בכלל ילדה נבונה. אבל כמו נחמי אין.

את מי היא מאכזבת בקריסה הזאת? את כולם. אבל הכי הרבה את נחמי. או שנחמי בכלל אינה מודעת למה שעובר עליה. מחשבותיה שטות הנה והנה, אוספות בדרכן עוד שאריות. הנה שכחה לקנות נוזל כלים, וצריך גם מטליות. והאבק שמטייל על פני האדניות כבר מטיל עליה אימה גלויה, והלכלוך שהצטבר במקרר בכלל בושה וחרפה. וזה שעל דפנות התנור, וזה שדבק במתלים ובמפסקים… פעם דברים כאלה היו לגמרי מוציאים אותה מדעתה. לכן גם התעקשה להישאר בבית, אישה עובדת אינה פנויה לכל המשימות הללו, ומדלגת על רבות מהן. נו, מה לעשות, היו ימים. כעת היא רואה לכלוך ומפהקת, אדישה. ואין לה שום חשק להתחיל לעמול. שום משיכה.

הקשה מכל מבחינתה היתה העובדה שנחמי, כדרך הצעירות הנוטשות, לא אספה את כל חפציה, השאירה לה פה ושם מזכרות. שמלות שקנתה ב”שיין” וכעת נראו לה כבלתי הולמות את מעמדה החדש נותרו בארון הבגדים. בלי הרף  הקשתה, דרשה ממנה לבוא לאסוף אותן, אך נחמי התעלמה. גם את בלוק הציור שעליו זרקה השראה שכחה. נחמי שאפתנית, הרבה יותר ממנה, תמיד נשאה עיניים למשרות רמות. אי אפשר לכלכל בעל מציורים, תסביר כלאחר יד אם ישוחחו. ושפרה תהנהן, בזמנה לא כולן פרנסו, דבר חדש, זו הפכה לחובה מספר אחת של כולן. קשה לה לשבץ את עצמה במקום הזה, וטוב שבעלה לא דרש. הספיק לו שסמך עליה, ידע שהיא מכלכלת את צרכי הבית בתבונה.

היא לא סיפרה לו כאשר שלחה את נחמי לחוג לציור, גרעה את התשלום מצרכי עצמה, את טיפול השיניים שלה דחתה, עד שהרופא הכריז שייאלץ לעקור את השן הטוחנת שתחתיה התפתחה דלקת. אמהות אכלו בוסר ושיניהן תקהינה. נחמי כלל לא מודעת לגודל ההקרבה שעשתה למענה. גם את רזי האמהות שלה עצמה תלמד נחמי מתוך מכאוב. ובאשר לציור, בעיניה הוא לא מהות, רק תחביב. לפעמים היא משוחחת אתה במחשבות. היא שואלת ונחמי עונה, אם כי לאחרונה נחמי פחות שנונה, יותר החלטית. לכך חונכה, היא שמחה ביעילות הזאת של בתה. מה השתנה? אולי השינוי הוא דווקא בה?

הכי חשוב שנחמי תהיה מאושרת, לא משנה שאין לה בכלל זמן לשוחח אתה, שיחה רצינית מלב אם ללב בת. שיחה פנימית, צבעונית, שזרועים בה גם כתמים, כי החיים לא תמיד חייכנים. כתמים בצבעי פחם, מעוטרים באקוורל רך, נשפך, סתווי, אולי שמשי. כתמים כאלה רק היא רואה. אבל כרגע הלכלוך מצטבר והיא כסומא בארובה. לא יודעת דרך יציאה.

הכי חשוב שנחמי תהיה מאושרת, לא משנה שאין לה בכלל זמן לשוחח אתה, שיחה רצינית מלב אם ללב בת. שיחה פנימית, צבעונית, שזרועים בה גם כתמים, כי החיים לא תמיד חייכנים

ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה,  אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.

ובכל זאת הילדים הלכו למוסדות, אחת עמדה לסיים סמינר, והשאר, כנראה בזכות ההתעקשות של דוד בעלה, התמידו להתעלות בישיבות. התינוק כבר התרגל לתחליפים וכולם אמרו שהכי חשוב הוא בריאות האם, רק שהיא לא האמינה להם. סתם אומרים שטויות, הכי קל להם להעלים עין. במקומם גם היא היתה טומנת את ראשה בחול, ושכל אחת תתעסק בשלה. תינוקות גדלים מעצמם. כשהיתה מביטה בו חשה מרוקנת, מחתלת אותו, מקלחת, אך לא מתענגת על עצם הפעולה. ישחק עם אחיו, היא עייפה.

אבל אז, משחלפה שנה, אמר דוד שאי אפשר להמשיך כך. אפילו הלך להתייעץ עם הרב שלו. בעצת הרב בדקו ברזל, הוסיפו מרשם שכולו מבוסס על תוספי תזונה. בסוף דוד אמר ששמע שבקופת חולים יש איזו מין רופאה ממיינת שתשלח אותה למטפלת.

פסיכיאטרית? התחלחלה למשמע המילה.

דוד אמר שהיא ממיינת, והיא התווכחה ואמרה שלא טוב שיהיו עליה רישומים. דוד הנהן בדאגה. אמר שלא כל דבר צריך להגיד, רק קצת להוציא. לכולם יש בעיות. שתגיד שיש בעיה קטנה. שהיא מתקשה.

מתקשה במה?

גם דוד לא ידע איפה טמונה הבעיה, לכן חייך במבוכה.

הסכימה לנסות. מקום מושבה של הממיינת היה בתל אביב, עוד עיר שהיא ממש לא חיבבה. אמרה לדוד שתיסע ותחזור מהר ככל האפשר.

בתאריך שנקבע היא התארגנה לצאת, ובפעם הראשונה מאז הלידה קמה והחליפה את חלוק הבית. אחר כך לקחה את התיק שקנתה אי אז עם נחמי ונסעה. לשמחתה, כשעלתה במעלית איש לא שאל אותה לפשר מעשיה. מחוץ למשרדה של הממיינת עמד מנקה והדבר גרם לה למבוכה. שמחה להיכנס כבר לחדרה של הרופאה.

הרופאה ישבה מול מחשב, נראתה לא צעירה. שפתיה מקולפות, חיוורות ומחורצות, והיא מפלבלת בעיניה כמבקשת סעד בעצמה.

היא התחילה להקליד פרטים יבשים, גיל, מצב משפחתי, מספר ילדים, ושם נעצרה.

“את אישה יפה,” קבעה. “לא רואים עליך אמא לשמונה.”

“ויש לי גם נכד,” אמרה במעין גאוה.

פניה של הממיינת קדרו קלות.

“הלוואי ואצלי היו רוצים.” פלטה ואז השתתקה.

משהו בעגמומית שנשפכה על פניה העלה לפתע בעיני רוחה של שפרה את תמונת נכדה הקטן, ולרגע דמיינה עולם שבו הוא עדיין לא קיים. עולם שבו נחמי עדיין אתה בבית. בחורה מתבגרת, מחפשת את זיווגה. כמעט כל חברותיה נשואות, בעלות בית משלהן. ורק היא עוד בבית. יד ימינה של אמה, אשת סודה. לרגע הוצפה בכיסופים, בטרם נסוגו הם בבהלה לאחור. זה מה שהיתה רוצה? וכי נחמי כזו כן היתה נשארת נחמי שלה?

אחר כך שאלה הרופאה לפשר בואה, ושפרה דיברה מהר, כמו מי שכפאה השד, שהרי לא טוב להכביר בפרטים, אבל משהו בכל זאת צריך לומר. לכן אמרה שקצת התעייפה אחרי עזיבתה של נחמי את הבית, והממיינת רשמה הכל לפניה, ונתנה לה המלצה למטפלת מתאימה.

כשיצאה מהבניין חשה שתוקף אותה צימאון נורא, וקנתה לעצמה בקבוק משקה. אחר כך חצתה את הכביש, ומבטה נתקל בחנות שבחלון הראווה שלה עמדו מברשות וצבעים.

כשיצאה מהבניין חשה שתוקף אותה צימאון נורא, וקנתה לעצמה בקבוק משקה. אחר כך חצתה את הכביש, ומבטה נתקל בחנות שבחלון הראווה שלה עמדו מברשות וצבעים.

לחנות כמו זו הלכו יחד לקנות את החומרים לחוג של נחמי. הגעגוע משך אותה פנימה. נכנסה והחלה הופכת בסחורה. שפופרות צבע שמן ואקריליק ואקוורל. לוחות קנווס בכל הגדלים. חומרים שאפשר להפוך לדבר מה בעל צורה וחיים.

הנייד צלצל. זו היתה נחמי.

“אמא, איפה את? מה את עושה?” קולה נשפך בקילוח דק, והתמלא פליאה כשהסבירה לה את פשר מעשיה. תאות דיבור לא מובנת השתלטה עליה. לרגע דמיינה שהיא חוזרת אחורה בזמן. הנה היא מונחת שוב במטבחה האהוב והמצוחצח ונחמי בכורתה עומדת לידה. מקשיבה לה בשקיקה, מקבלת הוראותיה בהערצה גלויה, מקלפת וחותכת, מכיירת בבצק באצבעה.

“את זוכרת נחמי שעזבת ואפילו לא לקחת את הציורים שלך? אחרי שביני נולד נאלצתי לזרוק אותם. או שחלק כנראה זרוקים איפה שהוא בבוידם.” נחמי פלטה אנחה ולא יספה, ובאנחה שמעה שפרה שוב את מנגינת הסיום של פרק שנחתם. הימים שנחמי היתה נערה, מציירת על השלחן בסלון, משאירה שם בלגן שמח, היו מאחוריה.

לו היתה עדיין בבית, מה היו מרוויחות שתיהן? אולי את הצל על פניה של הרופאה.

“מתחשק גם לי פתאום לצייר,” שחה לתוך הטלפון. חתמה את השיחה עם נחמי והגישה למוכר חבילת צבעי פנדה ובלוק ציור. היא עוד לא יודעת מה היא תצייר, אבל היא תשתמש בצבעים חמים וחזקים. קיבלה את החשבון וגרפה את העודף לארנקה. אחר כך פנתה משם, עושה את דרכה חזרה הביתה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. סיפור פשוט נהדר. מעלה על נס מקום שלא מסופר כמעט. קושי של פרידה מבת שנישאת. לידה שלא מצליחים ממש לשמוח בה. ערבוב של שמחות שהן פחות שמחות בלב.
    תודה על האיכות הגבוהה והנדירה שאתם מביאים לנו.

  2. אהבתי מאוד.
    אישה שעקרונותיה הנחו אותה לא לצאת לעבוד, אבל זה לא היטיב איתה, והיא הלכה וקמלה עד לנקודת השבר.
    יש נשים שלא באמת בנויות לזה וצריכות לצאת למען בריאותן הנפשית…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן