הלילה שוב הילדה בוכה בחלון שלי.
זה התחיל לפני חודש. בערך פעם בשבוע בסביבות אחת בלילה הילדה בחלון מתחילה לבכות. היא לא בדיוק עומדת ובוכה בחלון שלי, אבל הבכי שלה מגיע מאחד הבניינים ברחוב ונישא עם הרוח עד חלון חדר השינה שלי, כמו בכי שהלך לאיבוד.
היא גם לא ממש בוכה, הילדה בחלון, היא יותר זועקת לעזרה. חמישה ילדים משלי הרגעתי בלילות, בששה אחים קטנים טיפלתי. אלפי סיבות לדמעות של ילדים קטנים הכרתי. אבל שום בכי ששמעתי עד כה לא דומה לבכי הזה. בכי פצוע, מדמם. בהתחלה התכסיתי טוב יותר, בהמשך גם סגרתי את החלון. זה לא עזר. מצאתי את עצמי לוחשת בערפל חושים: “בבקשה אבא, שמישהו ייגש אליה, שמישהו ירגיע אותה. היא צריכה לישון. יש לה גן מחר. גם אני צריכה לישון.”
מנחם לא שומע את הילדה שבוכה בחלון. בחצות מנחם מכבה את מנורת הלילה הקטנה, מאחל לי ‘לילה טוב’ וישן עד הבוקר. אני לא. לא משנה באיזו שעה נכנסתי למיטה וכמה גופי משווע לשינה, מאז שאני בת עשר, עד שתיים בלילה אני אף פעם לא מצליחה להרדם.
רק אחרי שתיים הגוף הדרוך והמכווץ שלי נרגע אט אט והמוח משדר לאיברים: ‘המצב בטוח. הלילה לא יקרה משהו רע. אפשר ללכת לישון.’
לכן מנחם לא יודע על הילדה שבוכה בחלון. למרות שהיא בוכה גם בחלון שלו.
הבוקר לא הצלחתי לקום.
מתוך ערפילי השינה נזכרתי לזוועתי שהיום ראש חודש. הילדים צריכים חולצות לבנות. מנחם לא יודע שצריך לדלות אותן ממעמקי סל הגיהוץ. גם לי לא היה הבוקר מושג איך עושים את זה.
שמעתי את מנחם נוטל ידיים. מלמלתי מתוך הכרית “היא שוב בכתה הלילה. הילדה בחלון”. מנחם לא ענה. לא ראיתי את ההבעה על הפנים שלו אבל ידעתי מה הוא חושב. ‘אין ילדה בוכה בחלון. את צריכה ללכת לטיפול.’ לא יכולתי לריב עם מנחם, באופן רשמי התכוננתי לא לתפקד היום והוא יצטרך להיות אבא ואמא במשרה מלאה. גם לא יכולתי לריב אתו רק כי קראתי את המחשבות שלו והן פגעו בי. זו תהיה עילה נוספת לתואנת אי שפיות.
התעוררתי בצהריים משנת ביעותים וקטעי חלומות. משהו דפק וצלצל בתוך המוח שלי. הפרויקט של גולדברג. הייתי אמורה היום להגיש להם תכנית לביצוע. זה לא יקרה. המוח שלי היה מחוק והייתי צריכה לפחות שלוש שעות של עבודה רציפה ומוח מתפקד בשביל לעבוד היום.
התעוררתי בצהריים משנת ביעותים וקטעי חלומות. משהו דפק וצלצל בתוך המוח שלי. הפרויקט של גולדברג. הייתי אמורה היום להגיש להם תכנית לביצוע. זה לא יקרה. המוח שלי היה מחוק והייתי צריכה לפחות שלוש שעות של עבודה רציפה ומוח מתפקד בשביל לעבוד היום.
אני חייבת לישון בלילה. אני חייבת שהילדה בחלון שלי תפסיק לבכות. כבר לא יודעת אם בשבילה או בשבילי. מה שבטוח, שתינו צריכות לישון בלילה.
חייגתי 100 בידיים רועדות.
“יש ילדה שבוכה בחלון שלי בלילה. כבר הרבה זמן. ואף אחד לא בא להרגיע אותה.”
“מה הכתובת גברת?”
“אני לא יודעת. זה יכול להיות כל בניין ברחוב הזה.”
יופי, עכשו גם המוקדנית של המשטרה חושבת שאני לא שפויה. אולי היא תבוא יחד עם מנחם לאשפז אותי. אולי זה כדאי. אולי אני סוף סוף אצליח לישון בלילה.
*
מגיל עשר אני לא מצליחה לישון בלילה.
ביום שסבא נפטר אבא אמר שהרשי מגיע להלוויה. הייתי מאוד עצובה שסבא נפטר, אבל הייתי יותר עצובה שהרשי מגיע.
הרשי פרק מזוודה כסופה בחדר העבודה של אבא והוציא בובת ניו־יורק עם שיער חום חלק ופוני שמגיע עד העיניים. החלום של כל הילדות בשכונה.
בלילה שכבתי במיטה מכווצת מפחד והתפללתי במקום לקרוא קריאת שמע. השם. בבקשה. שדוד הרשי לא יבוא היום. שדוד הרשי לא יבוא אף פעם.
זה לא עזר.
פעם בכמה חודשים הרשי היה עושה גיחה לארץ, בא לבקר את הילדים שלו שחיו עם אמא שלהם, פרק מזוודה אפורה במשרד של אבא, הסתובב כל היום בחוץ עם חברים ועניינים של מבוגרים והגיע בלילה. הוא תמיד חזר הביתה בין אחת לשתיים בלילה.
למדתי לזהות את קול נעיצת המפתח בדלת ואת הפסיעות הדוקרות שלו בחושך.
קיוויתי שמישהו ישמע את הצעדים שלו ויבוא.
אבל חוץ מהרשי, אף אחד לא בא.
אבא ואמא מאד כעסו שהייתי הולכת לישון מאוחר. הם לקחו את מנורת הלילה הוורודה שקיבלתי מסבתא פסיה, אפילו שהבטחתי להם בדמעות שאני לא קוראת מתחת לשמיכה. היו עונשים ומבצעים, מדבקות והורמון שינה, אבל שום דבר לא עזר. מהרגע שדוד הרשי התחיל לישון במשרד של אבא, לא יכולתי ללכת לישון לפני שהמחוג הקטן הגיע לספרה שתיים. רק אז ידעתי סופית שהלילה הוא לא יבוא ואפשר ללכת לישון.
לא פגשתי את דוד הרשי מהחתונה שלי. הוא הגיע לארץ במיוחד לחתונה ונתן לנו במתנה סט כלי בוואריה. הסט יושב כבר חמש עשרה שנה במחסן של אבא ואמא.
הגוף שלי כבר התרגל להיות מטושטש מעייפות. אופטלגין הוא החבר הכי טוב שלי, עם הקפה של הבוקר. בלילות, אחרי שכולם נרדמים, אני עוברת בין החדרים לסבב שמיכות ונשיקות, ואז נכנסת למיטה, שוכבת מכווצת. רק בשעה שתיים אני מצליחה להתרפות ולהרדם.
וככה אני שומעת את הילדה.
יש ילדה שבוכה בחלון שלי.
אני צריכה להציל אותה. אני חייבת להציל אותה.
מאז שהילדה בוכה בחלון שלי, הילדה ההיא באה אלי בלילות. הילדה שלא פגשתי כבר עשרים שנה. היא יחפה. השיער החום שלה סתור ומתולתל. היא לובשת כותונת ורודה של ניקי ומכנסי טייץ מפוספסים. היא לא בוכה. ואני לא יכולה לעזור לה. מאוחר מדי.
*
הלילה אני כבר לא יכולה לעבור את זה שוב. הבכי הזה מטריף ומטלטל אותי.
מדשדשת בחושך לעבר הארון, שולפת חצאית לייקרה שחורה וקפוצ’ון גדול. מכניסה רגליים אל נעלי בית מזדמנות בחושך, מקווה שהם שלי ולא של מנחם. זה לא כל כך משנה, מי ידע? מי עוד מסתובב ברחובות בשתיים בלילה? רודף אחרי בכי של ילדה שהוא לא מכיר, מנסה לעצור בכל מחיר כאב שלא שייך אליו?
אני מסוממת מעייפות. פוסעת במעלה הרחוב. גלי הבכי הולכים ונחלשים. עושה אחורה פנה לכיוון השני. מתחת לבנין אפור אחד עם קוד כניסה בלובי משויש אני נעצרת.
אני מסוממת מעייפות. פוסעת במעלה הרחוב. גלי הבכי הולכים ונחלשים. עושה אחורה פנה לכיוון השני. מתחת לבנין אפור אחד עם קוד כניסה בלובי משויש אני נעצרת.
בידיים רועדות אני מחייגת 100.
“שלום. יש ילדה שבוכה. כבר הרבה זמן. היא ממש צורחת ואף אחד לא מרגיע אותה.”
“מה הכתובת גברתי?”
גל של בכי שוטף אותי. אני יודעת איפה גרה הילדה שבוכה בחלון שלי. אני יכולה לעצור את הבכי שלה.
“אנחנו שולחים ניידת.”
אורות כחולים שועטים לתוך הרחוב. אני חוזרת הביתה.
כשאני משתחלת מתחת לשמיכה החמה, רועדת מקור ומעייפות, אני עוצמת עיניים ושוב רואה אותה מולי. ילדה יחפה בשיער חום מתולתל וסתור עם כותונת ורודה של ניקי וטייץ מפוספס.
“אף אחד לא בא.” אני לוחשת לה. “את יכולה ללכת לישון.”
5 תגובות
מטלטל . כתיבה נדירה עדינה נוגעת מאוד
יואו. צריכה להסדיר דופק…
איזה סיפור אנושי ונוגע. ועצוב. הלב שלי ממש נצבט, עם הילדה הקטנה הזו. שבוכה בחלון, שלא מסוגלת להרדם לפני 2 בלילה.
אוי אלוקים. הלוואי וזה לא היה אמיתי.
חוזרת הערב הביתה, והעדויות ששמעתי היום ממשיכים ללוות אותי בדרכי ברחוב החשוך, מנסה ללכת מהר כדי שינשוב אויר צונן על פני וירגיע אותי קצת,
כותבת דוחות, מתעדת פגישות ומנקה שולחן לפני שבת
אך הלב מסרב לעבור הלאה, הוא עדיין שומע את המילים המהוססות, הדומעות והרועדות שנשמעו היום בחדרי עי’ ”הילדות הקטנות שבוכות בחלונות”
פותחת את המחשב ורואה ש”הילדה הקטנה שבוכה בחלון” הגיעה עד אליו…….
לאנשים מהסביבה – מבקשת ממכם להאמין, להיות עדים, להגן ולא להרדם כל עוד יש בסביבה ”הרשי” לסוגיהם, גם אם הם מוסווים – תצאו מהתמימות, תפקחו עיניים, ותשמרו על מי שהופקדו בידכם
ל”הרשי”ם הרבים שלצערי שממשיכים להסתובב חופשי בינינו, לפגוע, לזרוע הרס, ולא לקחת אחריות על מעשיהם הרעים – רוצה לומר לכם – תפסיקו את הרוע. יש תשובה , ה’ אפשר דרך תיקון בעולמו, תלכו לטפל בעצמכם, תתוודו, תבקשו סליחה, תתמודדו באחריות
למנחם – אל תסתפק בללכת לישון, ואח”כ לומר לאשתך שתלך לטיפול, זןהי עצימת עיניים. תגלה הבנה רגישות כבוד וחמלה לאישה שמנסה לישון לצידך, היא בבעיה אמיתית, וההבנה שלך היא תחילת התמיכה לה היא זקוקה. היא זקוקה לכך שתאמין לה ותאמין בה שהיא תחלים.
ול”ילדות הקטנות שבוכות בחלונות בלילות” – אתן נוגעות במיתרים שבליבי שוב ושוב. רוצה לומר לכן שאתן לא אשמות, אתן ראויות לטוב, מקווה שתמצאו את הכוח והדרכים להשתקם ולהתרפא – גם אם יקח זמן – תחפשו את הדרך…
לסופרת – תמשיכי להציף נושאים סופר קריטיים, זה קיים הרבה יותר ממה שאנשים מן השורה מוכנים להאמין, תשמיעי את קולם, בכיים, ודמעתם של הנפגעים והנפגעות, תהיי להם לפה. את עושה זאת בעדינות ובצניעות המתבקשת, בבקשה תמשיכי ואל תרפי.
ולך אחרון , ריבונו של עולם – תאמר די לרוע ולסבל, תביא את העולם לתיקונו, ותתגלה מהרה ברחמים.
מתנצלת על התגובה הארוכה
המגיבה כותבת כמטפלת במרכז לטיפול בטראומה מינית
כל מילה.
ובהצלחה ענקית בלתת חיים להמון ילדות וילדים שהרוע לקח מהם אותם.
וואי. וואי איזה כאב. בכזו רגישות ויופי דק את כותבת. זו אומנות.