הר זהב

אני גולדברג – הר זהב, חה-חה-חה. הכול בחדר הזה, גם הבן שלי עם אשתו... שיקצע, ברור; וגם השייגעץ – זה הוא לומד על הפסנתר. הוא יתאכזב שלא כיוונת. אסביר לו שאני אשם... אבל תבוא לסעודה בשבת.

בין הקשיים הרבים שהשלטונות בברית המועצות הציבו בפני היהודים, הייתה דרישת כופר הנפש: סכום כסף עצום באותם הימים, שהיהודים נדרשו לשלם כדי לעלות לישראל. 

כדי להרוויח משהו מעבר למשכורתי העלובה ולהיות מסוגל לעמוד בתשלום הזה, למדתי לכוון פסנתרים. כך, המרדף אחר הממון הנדרש הביא אותי יום אחד לעיר יפרמוב בחבל טולה. 

מוקדם בבוקר, אחרי לילה מייגע בעמידה, כי בקרון הכללי לא היה מקום לשבת, ירדתי בתחנה מלוכלכת של עיר בטון חדשה ועלובה. בית מלון לא היה בה, לכן בלית ברירה שכרתי מיטה באכסניה, בחדר לשלושה, והתחלתי לעבוד.  

ביום שישי היה רשום אצלי כוונון פסנתר אצל משפחת גולדברג. יהודי כבן שישים פתח לי את הדלת ומיד תפס את ידי, לחץ אותה בשתי ידיו והביט בי בחשדנות, כאילו רצה לוודא שאני לא גנגסטר. ידיו היו גסות ומחוספסות כמו נייר זכוכית. הוא ליווה אותי לפסנתר והתיישב לצדי. התחילו השאלות:

“איך קוראים לך? אתה ממוסקבה? ואיך המשפחה שלך? חוסיד? אתה חוסיד? איר זענט אַ איד? (אתה יהודי?)” משאלות ההיכרות הוא עבר לשאלות פוליטיות בנוגע לישראל ומהן לעצות בריאות. ביקשתי ממנו להפסיק, כי הדיבורים מפריעים לי לכוון, אבל זה היה חסר סיכוי. התייאשתי והפסקתי לעבוד. 

“אבוא בהזדמנות אחרת,” אמרתי, “לא, אני לא אקח כסף. לא צריך להתנצל, אני מבין…”

תבוא לסעודה בשבת. הבן עם השיקצע שלו והגוי הקטן הולכים לבלות ואני עושה קידוש בבית. זה ההסכם בינינו.

“א איד קומט א ייד… (יהודי פוגש יהודי). ווּ זענען איר אויף שבת? אפֿשר איר וועט זיין אונדזער גאַסט? (איפה אתה בשבת? אולי תהיה אורח שלי?) אין לנו מקום לישון – אתה רואה? אני גולדברג – הר זהב, חה-חה-חה. הכול בחדר הזה, גם הבן שלי עם אשתו… שיקצע, ברור; וגם השייגעץ – זה הוא לומד על הפסנתר. הוא יתאכזב שלא כיוונת. אסביר לו שאני אשם… אבל תבוא לסעודה בשבת. הבן עם השיקצע שלו והגוי הקטן הולכים לבלות ואני עושה קידוש בבית. זה ההסכם בינינו.”

*

בליל שבת הוא כנראה חיכה לי בקוצר רוח, כי עוד לפני שדפקתי הוא פתח לי את הדלת. איש גוץ, אבל מוצק, בעל ידיים ארוכות וכאילו מיותרות. הוא לא ידע מה לעשות איתן והן הסתובבו סביבו ללא כל צורך. עוד בביקורי הראשון שמתי לב לשחור סביב הציפורניים הצהובות וגם לסדקים הרבים בידיים. פניו היו שזופות, פני פועל בניין. הוא היה לבוש בחולצה לבנה מקומטת, אבל נקייה, ונעל נעליים מבריקות כמו קדילק חדש. 

“יישר כוח! יישר כוח! קומט אריין, קומט אריין, זיצט (בוא, בוא, תיכנס, שב).”  הוא התרגש מאוד וידיו הארוכות התנופפו לכל הכיוונים. אני פחדתי שבסוף זה ייגמר לא טוב – הן יפילו וישברו משהו. 

החדר היה עלוב מאוד, מיטת ברזל מסודרת של ההורים, ספה ישנה עם ריפוד קרוע בצבע לא מזוהה, ארון בגדים חדש יחסית, פסנתר רוסי, כמה מדפי ספרים, תמונות של כל מיני אנשים על הקירות מכוסי הטפטים, שבכמה מקומות התקלפו וראיתי ביצי פשפשים בצד הפנימי (זיהיתי אותם מייד, כי גדלתי באווירה של מלחמת התשה נגד פשפשים), נברשת נחושת תלויה מהתקרה הנמוכה – כל הזמן פזלתי אליה כי פחדתי לקבל מכה כשאעבור תחתיה. 

מר גולדברג הזמין אותי למטבח. מצב המטבח היה גרוע עוד יותר: שיש שבור, כיור פח חלוד ומתחתיו דלי לקבלת המים המלוכלכים מהכיור, סיד מתקלף מהקירות, תקרה נמוכה עם מריחות פיח עליה (כנראה ניסו לנקות במברשת, אבל הפיח רק נמרח פסים־פסים), סירים ומחבתות פגומים תלויים על מסמרים בְּקירות בעלי קרחות בטיח… ושולחן מכוסה מפה צחורה, ועליו שני פמוטי ברזל עם נרות דולקים, בקבוק עם קצת יין צימוקים עכור, ושני לחמים מכוסים במפית רקומה. 

“שוּ־לוֹיְם עלי־כם מלאכי השוּ־רֵס…” שר הוא בניגון יפה שלא הכרתי, והמטבח הואר באור אחר, רך ורגוע. “ויהי עֵיְרב ויהי בויקר, יויְם השישי. ויכולו השומיים והאורץ וכל צבואום…”

הוא התנדנד עם גביע יין ביד. חיוך מאושר נסוך על פניו. זה היה הנווה שלו במדבר הצחיח של יפרמוב וכנראה של חייו בכלל. “בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני…” נזכרתי. 

גולדברג הגיש שתי חתיכות דג מלוח, ארבעה תפוחי אדמה מבושלים עם הקליפה ואחר כך שתי עגבניות יפות. “קניתי בשוק,” אמר הוא בגאווה, “אין עדיין עגבניות בחנויות, עוד לא הבשילו, אבל בשוק כבר יש. כל עגבנייה עולה… כאילו עושים אותן מזהב טהור, חה-חה-חה. אבל קניתי לכבוד השבת… וגם לכבוד האורח היקר.”

“כמה שנים אתם גרים פה, ביפרמוב?” שאלתי.

“נולדתי בשטעטל, לא רחוק מפה.” 

“אז כל החיים אתם גרים כאן?”

“לאאאא… למדתי מסגרוּת בטוּלָה (עיר המחוז), התחתנתי וגרתי שם, עד שבשלושים ושמונה לקחו את אבא שלי ואז באתי להיות כאן עם אימא.” 

“אבא חזר?”

“לא. אז לקחו כמעט את כל היהודים, האשימו אותם בפרופגנדה רליגיוזית ולקחו. רק כמה חזרו, אבל אז באו נאצים והרגו את כל מי שנשאר. גם את אימא שלי, זיכרוינה לברוכה, הרגו וגם את אשתי ואחי הצעיר, תהא נשמוסם צרורו בצרויר החיים.”

“ואיך אתה ניצלת?”

הנאצים, יימח שמם וזכרם, היו צריכים דחוף מסגר בשביל לתקן איזה טנק שנתקע בשדה; אז הם שלחו אותי עם שני חיילים שלהם, ואני שמעתי שאמרו להם: ‘אחרי שיתקן חסלו אותו.’ אני מבין יידיש והבנתי מה שהם אומרים בגרמנית.

“הנאצים, יימח שמם וזכרם, היו צריכים דחוף מסגר בשביל לתקן איזה טנק שנתקע בשדה; אז הם שלחו אותי עם שני חיילים שלהם, ואני שמעתי שאמרו להם: ‘אחרי שיתקן חסלו אותו.’ אני מבין יידיש והבנתי מה שהם אומרים בגרמנית. אז, בזמן שאחד מהם הלך להתפנות אחרי הטנק, תקעתי מברג בגרונו של זה שהיה לידי, והראשון לא ראה ולא שמע כלום, ואז הרגתי גם אותו, זרקתי את שניהם אל תוך הטנק כדי שלנאצים ייקח יותר זמן להבין מה קרה, וברחתי לפרטיזנים.” 

“והבן? איך הוא ניצל?”

“משפחה רוסית שהכרנו החביאה וגידלה אותו יחד עם הילדים שלה עד שחזרתי מהמלחמה. הנאצים, יימח שמם וזכרם, לא עלו על זה.” 

“מר גולדברג…” 

“למה אתה קורא לי מר גולדברג? קוראים לי מוטל, מוטל גולדברג. תקרא לי מוטל.”

“…ועכשיו יש עוד יהודים ביפרמוב חוץ ממך?”

“אולי יש… אבל אין בהם יידישקייט, כמו לבן שלי. עד שלושים ושמונה היה כאן מניין אצל פייבל זיכרמן בביתו. בזמן השחרית, עשו אובלאבה (מצוד) ולקחו את כולם.”

גולדברג הוריד את ראשו ונדם. על מה הוא חושב? על מתיו? על חייו בעולם הנורא הזה? מאיפה הכוחות להמשיך לחיות? אינרציה? הסתכלתי עליו: ראשו כפוף ואי אפשר לראות את פניו.

“לבי ובשרי, לבי, לבי ובשרי, לבי ובשרי ירננו לקל חי…”, פתאום שמעתי אותו שר. הוא הרים את ראשו. עיניו הפיצו תקווה! …”קל אחד בראני, ואמר חי אני”… המשיך לשיר, …”פותח את ידך ומשביע לכל חי”… קולו היה מחוספס כמו ידיו, אך המנגינה העתיקה נגעה ללבי עד דמעות. הוא התנדנד ועצם עיניים.  

“אני יודע על מה אתה חושב”, אמר אחרי שהשיר נגמר. “שבת היום. ימי חול הם רק אפיזודה בדרך לשבת. החיים הם בשבת. ‘מעין עוילום הבוא’. ועוילום הבוא כולו שבוס. תגיד, לא כדאי לחכות?” 

“שבת היום. ימי חול הם רק אפיזודה בדרך לשבת. החיים הם בשבת. ‘מעין עוילום הבוא’. ועוילום הבוא כולו שבוס. תגיד, לא כדאי לחכות?” 

נשמעו צחוק, דיבורים וצעדים בחדר המדרגות. דלת הכניסה נפתחה וקול צעיר שאל: “סבא, כבר גמרת את הטקס הז’ידי שלך?” זוג הורים ונער כבן ארבע עשרה נכנסו צוחקים לדירה וכשראו אותי הפסיקו לצחוק בבת אחת. 

“סליחה, לא ידענו שיש כאן אורח.”

“אין דבר, אני כבר הולך. יש לכם סבא גדול. שמרו עליו.”

יצאתי מהבית. הרחוב היה חשוך וריק מאנשים. כלב טועה זיגזג בכביש בחיפוש אחרי אוכל. עברה משאית והשאירה אחריה שובל ענק של אבק שכיסה אותי; עצמתי עיניים ולא נשמתי כדי לא לבלעו. פתאום נעצרתי מאובן. שאלה, שהסתובבה בראשי כבר המון זמן, צפה והכתה בי בכל עוצמתה: “למה אני? למה היהודי הזה, שכל חייו הם רצף טרגדיות, בגיהינום בו הוא חי, הצליח להגיע ל”נאות דשא”? ולמה אני, שחיי עברו עד כה ללא בעיות, מטפס ומטפס ולא מוצא מרגוע?”   

*

בלילה ראיתי חלום. 

עלות השחר. הר זהב גבוה ונוצץ. על פסגת ההר יושבת אישה בשחור. חצאית שחורה גדולה מכסה את פסגת ההר. האישה יודעת את התשובה לשאלה שמטרידה אותי כל החיים, אבל אינני יודע מהי השאלה. אני מנסה להיזכר ולהבין כדי לשאול אותה, כי יש לה את התשובה, אבל לא מצליח. אין לי חיים ללא התשובה לשאלה הזאת, אבל אינני זוכר אותה. אני מתחיל לטפס למעלה כדי לשאול את האישה בשחור, אבל אינני יודע מה אשאל. הטיפוס קשה. ההר מלא צוקים, אבנים חדות וסלעים הניצבים בדרך. כבר כמה פעמים מעדתי וכמעט ונפלתי לתהום, אך אני ממשיך, כאילו דיבוק השתלט עליי. הבגדים נקרעים וידיי וגופי נשרטים ושותתים דם. אין לי כוח יותר. הנהר יורד מההר. רסיסי המים החיים ניתזים על פניי ואני נשכב אל תוך הנהר. המים הקוצפים מלטפים את גופי, ובמקום לרדת אני עולה במעלה ההר. פלא. כמו דג סלמון אני עולה נגד הזרימה. המים הקרים מרגיעים את פצעיי וגם השאלה כבר לא כל כך מטרידה אותי. אך הנהר נפסק, נכנס לתוך האדמה ואני שוב שוכב לבד על האבנים החדות. אני מסתכל למעלה – האישה עדיין שם. היא מחכה לי. השאלה מסתובבת במוחי, אבל אני לא מצליח לתפוס אותה. הדרך עוד רחוקה ואני מחדש את הטיפוס. האישה בשחור למעלה, גדולה, ואני עומד למטה, קטן. עדיין, אני יודע שהיא יכולה לשמוע אותי. היא מחכה לשאלתי. אני מנסה להיזכר. אני יודע – זאת ההזדמנות היחידה לקבל תשובה, לא תהיה אחרת, אבל אינני זוכר את השאלה. אני עומד ושותק ומסתכל על האישה. הדממה אוחזת בגרוני ומהדקת את זרועותיה. אני רוצה להקיא. הרוח שורקת. השמש עולה וניצבת אחרי ראשה של האישה. הילה עוטפת אותו ובמקום פניה רק כתם שחור ולהבות סביבו. 

“לְמה אני?” נזכרתי, והד חוזר אליי מההרים: “אני… ני… למהההה?” 

“לְמה אני?” נזכרתי, והד חוזר אליי מההרים: “אני… ני… למהההה?” 

לפניי, למעלה, הר קירח ושמש מסנוורת… 

אני מתעורר באכסניה. חושך. הכרית רטובה. מיטת ברזל חורקת עם כל תזוזה. במיטה השנייה שבחדר מישהו נוחר ושורק לסירוגין. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן