המסע

החורף הגיע, ועמו הגיעו ימים שבהם גילה סבא אליפלט שכרית היא דבר מה מפתה מאוד. הוא היה ספון בבית, לוקה בצינה קלה, והדברים היחידים שהכיר היו מיטת עץ והקיר שלצדו; ועוד ערמת מה של ממחטות בד משובצות מקופלות לארבע. הוא שכב על המיטה ופניו אל התקרה הלבנה והיתה שלוה בלבו, אותה שלוה נעימה של מי שמוחו ריק ממחשבות. הוא למד להכיר כל סדק בתקרה וכל קור שטוו עכבישים שבאו בלא הזמנה, ופעמים שתהה האם קיים עולם מעבר לקיר או רק חלום שבדמיון הוא.

טלטולים חוזרים ונשנים של החלון עוררו את סקרנותו והוא הרהר קלות בדבר, ואז קם בכבדות, הניח את רגליו היחפות בתוך נעלי הבית עשויות פלנל חום דהה, דשדש אל החלון הירוק והסיט את הבריח.

כהרף עין חלפו כל מחושיו כלא היו, שכן בחוץ, גודשות את השיחים וממלאות את החצר בהמולה, התמקמה להקה של צפרים זרות שמעולם לא ראה.

כהרף עין חלפו כל מחושיו כלא היו, שכן בחוץ, גודשות את השיחים וממלאות את החצר בהמולה, התמקמה להקה של צפרים זרות שמעולם לא ראה.

אכן, קרא סבא אליפלט משתאה ונדהם, יש אמת בשמועות כי העולם הגדול משתרע מעבר לשדות הירוקים. פתאום הבחין כמה קטן ביתו שבעמק הברושים.

האורחות החדשות אפורות כהות היו ויפות עד מאוד, ועל ראשיהן צמחו ציצות קצרות כתומות וגנדרניות. קצות כנפיהן היו כחולים בגון הים והנחל וזנבן הזדקר בחן. גם הוא היה זר להן, והוא עתיד היה לגלות זאת תוך רגעים אחדים, כשהחלו להקיף אותו בסקרנות.

תוך עת קצרה נאספו סביבו על אדן החלון סיעה קטנה של בעלות כנף, מבקשות לתהות על קנקנו. ציפורת קטנה אחת אף נחתה על ראשו והחלה לנקר בשערו מתוך נסיון למצוא שם דבר מזון, כפי שלימדה אותה אמה אך אתמול, וחדלה מכך בבושת פנים כשהחלו האחרות סביבה לצחקק. הטעות הזו נעמה לו. הן סבבו אותו בסקרנות וביקשו לדעת אם הגיע לכאן מן הצפון או מן הדרום.

הן סיפרו על מסע ארוך, ועל ימים שמשתרעים חלקים ונוצצים מתחת לתקרת שמים כחולה, אוספים אל קרבם את החולות והמיואשות בשקט אינסופי.

ובוקר אחד פתח את החלון והחצר היתה ריקה. ידו שהחזיקה בקערה מלאת זרעונים התקשתה להמשיך להחזיק בה, והוא התיישב לרגע על המיטה שלמרגלותיו, ונזכר כי היא רכה מאוד ונעימה בדרך כלל. הוא הביט שוב בחצר, וראה כמה היא ריקה. מעולם לפני כן לא היתה ריקה כל כך.

הוא הביט שוב בחצר, וראה כמה היא ריקה. מעולם לפני כן לא היתה ריקה כל כך.

זו היתה הפעם הראשונה זה עת רבה, שסבא אליפלט הדף את דלת הכניסה ויצא אל השער. מן המתלה שעל הקיר הוריד מפתח קטן שזה זמן רב ישב על הוו בלא שימוש. הוא נחפז אל השער ונעץ את המפתח במנעול החלוד של תיבת הדואר. התיבה שאי פעם, בימים רחוקים מאוד, בטרם דהתה והעלתה חלודה, היתה ירוקה ונוצצת, זעה והתנודדה קלות על הבורג היחיד שהצמיד אותה אל מקומה, ולאחר שכנועים אחדים פערה את פיה לרווחה. סבא אליפלט סקר את קרביה מדוקדקות. היה שם דבר מה, הוא היה בטוח בזאת. הן לא יעלה על הדעת כי עזבו צפרי הנוד את החצר שהיתה להן לבית בלא להשאיר לו מזכרת פרידה! ומכתב שבו הן מספרות לו מן הסתם כי ביתן הרחוק מחכה להן, וכי הגיעה השעה. שבו הן מתוודות בפניו כי קשתה עליהן הפרידה, וכי אולי ישובו לכאן ביום מן הימים. הן חלקו עמו את החורף ואת החצר, ואת שירת הבקר ואת שיחות הערב. הן קיננו בעצי הברוש שבחצר ובמרזבים שמתחת לשיפוע הגג וגידלו בהם דור חדש של כתומי-ציצה. הן אכלו מידיו וערכו ערבי שירה על גדרות העץ שסביב ביתו. הוא אהב אותן וגם הן כמדומה רחשו לו חיבה – כלום לא השאירו לו כל מכתב?

אבל התיבה היתה ריקה להפליא, ודבר לא נח בתוכה.

סבא אליפלט הביט סביבו מובס, ואז חשב על דבר מה, ופניו הוארו. חכמות הן הציפורות שלו ופקחיות. הלא אין מקום הולם להצמיד אליו את ברכת הפרידה שלהן מדופן החלון הירוק, שהלא בעדו קבלו ממנו מדי בוקר את מתת זרעוניו. בלא ספק ביקשו להפתיע אותו בברכת שלום של קרניים ראשונות. החלון הירוק היה קרוע בקיר במרחק צעדים אחדים מן השער, וסבא אליפלט חש אליו. לו היה שם מכתב כלשהו, בוודאי כבר נפל אל מצע הדשא הפריך כשפתח את החלון לפני שעה קלה. סבא אליפלט גחן אל הדשא הרך, והפריד את גבעוליו אחד לאחד. כפות ידיו מלאו רטיבות מן הטל, ולו מצא שם מכתב, היה בוודאי לח ומוכתם ירוקת עלי דשא. אבל לא היה שם כל מכתב.

הוא הרהר רגע. לבית היה חלון נוסף. סבא אליפלט חדל להרהר ואיגף את דרכו בפסיעות גדולות אל עברו השני של הבית, מבלי לתת דעתו על חלקת הדשא הנרמסת תחת כפות רגליו הרחבות. אילו השאירו לו הצפרים מכתב, היה עליהן להסביר בו מדוע בחרו להשאיר אותו דווקא בין חרכי החלון הכחול. אבל לא היה שם כל מכתב. והוא לא הכיל כל הסבר.

סבא אליפלט הרים מבט נבוך אל האופק הרחוק. הוא דימה לראות בו ציפורת רחוקה עושה את דרכה אליו, נושאת במקורה מכתב פרידה.

סבא אליפלט הרים מבט נבוך אל האופק הרחוק. הוא דימה לראות בו ציפורת רחוקה עושה את דרכה אליו, נושאת במקורה מכתב פרידה. אבל גם הוא ידע עמוק בתוכו, כי לא היתה שם ציפורת, וכל מכתב לא נשאה במקורה.

השמים הוסיפו להיות תכולים חיוורים כמימים ימימה, וביתו הוסיף להיות רתוק אל מורדות הגבעה, כהרגלו זה ימים רבים. והדשא הקרֵח היה שתקני וקרֵח כאשר היה תמיד. והשער ניגן מנגינות חלודות כדרכו מאז ומעולם. דבר לא השתנה, בעצם. ומה שבא פתאום, הולך פתאום ולא עוד.

סבא אליפלט נזכר לפתע כמה רכה ונעימה היא המיטה שבביתו לצד הקיר. הוא נכנס אל הבית וטרק אחריו את הדלת. פנכת הזרעונים מוטלת היתה במהופך על הרצפה, ונמלים עמלניות כבר טרחו לפנות את תכולתה אל מחסני החורף שלהן. זרעונים צומחים למכביר על עצי המחט ובשדות, ועצי הסרק הריהם פונדקים נדיבים ללהקות של בנות כנף.

המיטה היתה סתורה. סבא אליפלט חלץ את נעליו, ודחק את עצמו אל תוך קרביה של שמיכת החורף הכבדה. אולם הוא התקשה להרדם, והמון מחשבות משונות רקדו בתוך ראשו. אור היום חדר בוהק מבעד לחלון הירוק, מסיע על קרניו גלים של אבק וחלקיקים זערערים של אבקת פרחים, חודר בהעזה אל מתחת לכיסוי הפלומה העבה. סבא אליפלט מצמץ בחזקה, והבין כי לא יוכל לישון כל עוד יטריד אותו האור. הוא המתין רגע או שניים. משלא ארע דבר, קם ופנה אל החלון הירוק. בבואו להסיט את הבריח נזכר פתאום בציפורת הקטנה ההיא, שנהגה לעמוד מדי בוקר על כנף החלון, ולתהות באזניו על טיב המסע שעל אודותיו צפצפו הבוגרות ללא הרף.

ולפתע דומה היה בעיניו כי שבה מן האופק. תחילה היתה נקודה קטנה בשמים הכחולים, אחר קרבה דמותה במהירות ועמדה באויר. כה ברורה היתה, עד כי יכול היה סבא אליפלט להביט בעיני החרוזים שלצדי ראשה הקטן.

*

שלום שובך, אמר סבא אליפלט, המתיני מעט. דברים אחדים אומר באזנך בטרם תפרשי כנף ללכת.

לא שבתי כי מעולם לא נסעתי מזה, אמר קולה הדק.

והלא כבר אינך כאן, אמר סבא אליפלט. עם אשמורת שלישית צחצחת נוצה ונסעת לך עם כולן.

לחופש נולדתי, אמרה הציפור וכנפיה מנסרות באויר ברכות. אך לעולם אגור אצלך בחצר ואתה תפתח לי את החלון לרווחה.

הלא את הולכת, אמר סבא אליפלט, שם ארץ אחרת, שהגגות בה אדומים והדשא ירוק עד. שם מולדתך ולה את.

אל אי שם אקח לי את ביתך ואת הזרעונים אשר פיזרת לי, ואת החצר ואת החלון, אמרה הציפור, ומדי בוקר אבוא אל חלונך ואתה תדבר אלי בקולך.

זקן אני מכדי להרחיק לכת, אמר סבא אליפלט, וזרעונים יחלקו לך כל עצי הסרק שבדרך.

הפרורים שנתת, אמרה הציפור, אי אפשר לזרות לרוח, הלא נתת. והמלים שדיברת אלי, גם אותן לא תסיע הרוח, הלא דיברת.

מנין בגרת כל כך, אמר סבא אליפלט, הלא קטנה היית ולא יודעת. 

הנה גדלתי כאן, אמרה הציפורת הקטנה.

את גדלה כל הזמן, אמר סבא אליפלט. את גדלה לאורך כל הדרך.

ואתה היית לי תחנה בדרך, אמרה הציפור, וכבר לא היתה שם.

*

כך הוא עמד רגע או שניים, ואחר נזכר שהוא עומד יחף. הוא שלח את כנפי החלון אל הקירות הסמוכים, והתבונן אל האופק, שלתוכו נספגה הציפורת הקטנה. היא היתה חלק מלהקה, וטרם למדה ענייני מכתבים ונאומי פרידה. אם היא תיזכר בו אי פעם, ידע, היא תיזכר בו בחיבה.

כך הוא עמד רגע או שניים, ואחר נזכר שהוא עומד יחף. הוא שלח את כנפי החלון אל הקירות הסמוכים, והתבונן אל האופק.

הוא חשב על הציפורת הקטנה ההיא, ועל עוד ציפורות קטנות שכמותה שבכל הלהקות שבעולם, ועל הטעויות המגוחכות שעשו ושעוד יעשו. הוא היה חלק ממסען המרתק, אם כי הן טרם ידעו על כך.

היא יצאה למסע גדול, ובחורף הבא היא כבר תהיה בוגרת וארוכת זנב ולא תזכור אותו. הוא חשב על היום שבו היא תחלש ותיפול, ובלבו התפלל שלום לה. בשנה הבאה, ידע סבא אליפלט, יבואו אחרות אל העמק הירוק, והוא יהיה חלק ממסען הגדול לאי שם.