“רוצה להסתובב קצת?” הוא הציע.
“זה היה רעיון מצוין בפגישה הקודמת,” הודיתי. “עכשיו קצת פחות.”
“אה, אוקיי.” הוא חזר לשבת ישר אחרי שגוו התכופף אוטומטית לקראת עמידה. “לי אין בעיה להישאר גם פה, מה שתרצי.”
סביבנו הלובי הלך והתרוקן. לזוגות המעטים שעוד נותרו בו, זאת הייתה פגישה ראשונה. היה קל לזהות את הדריכות בתנוחת הישיבה, הפוני המוסט, העניבה המתפתלת בין האצבעות.
הכרתי את יונתן רק שתי פגישות וחצי, ובכל זאת הייתי כמעט בטוחה שהוא לא אוהב להיות אחרון במרוץ. אם כל הזוגות בשלב הפגישות שלנו כבר מסתובבים בחוץ ורק אנחנו נשארים לשבת, אולי זה אומר עליו שהוא לא יוזמתי מספיק, או לא מרגיש בנוח להציע, או סתם טיפוס שלא מזיז את עצמו.
*
בפגישה הראשונה סיפרתי ליונתן על תחרות הנעליים שעשינו.
“אנחנו חמש חברות טובות וכולנו טיפוסים כאלה שחייבים תמיד לנצח.” הוא רכן טיפה קדימה בתגובה, ואני תהיתי אם הוא מבקר את התכונה הזו, או מזדהה איתה. כך או כך, זה הקפיץ בו משהו.
“אנחנו חמש חברות טובות וכולנו טיפוסים כאלה שחייבים תמיד לנצח.” הוא רכן טיפה קדימה בתגובה, ואני תהיתי אם הוא מבקר את התכונה הזו, או מזדהה איתה. כך או כך, זה הקפיץ בו משהו.
“יום אחד לפני איזה שנתיים, לבשתי בטעות בבית נעליים לא מתאימות לפני שיצאתי. קלטתי את זה מיד, אבל פתאום חשבתי… למה לא ללכת על זה עד הסוף?”
הוא עפעף. “את מתכוונת… ממש ללכת על זה? לצאת עם זה?”
שמעתי על יונתן מספיק בבירורים כדי לדעת שהוא טיפוס שאכפת לו מנראות, ומקפיד על הלבוש. יכולתי לנחש איך זה נשמע לו.
“אני לא טיפוס כזה,” מיהרתי להבהיר. “אני לא יוצאת אפילו למכולת בלי…” ההמשך הטבעי היה: ‘פן’ אבל הרגיש לי לא מתאים להיכנס לפרטים כאלה. “אני לא כזו, בקיצור.” קיוויתי שהוא ישתכנע למרות שלא יכולתי לספק לו הוכחות. זה שהנעליים הנוכחיות שלי היו תואמות, לא ממש הדגיש את הנקודה.
“הכל טוב,” הוא הניף את ידו בביטול כאילו מבחינתו אין משמעות לשאלה אם אני מוזנחת או לא. אולי באמת לא הייתה לזה משמעות, אולי הוא כבר קיבל החלטה לגבי.
“בכל אופן…” התחלתי קצת להתחרט שפתחתי את הנושא, אבל היה לי חשוב לחלוק עם יונתן את הזווית הזו באופי שלי, ולא צצה לי דוגמה אחרת בראש.
“התקשרתי לחברות שלי והצעתי להן ללכת מחר ללימודים עם נעליים שלא מתאימות אחת לשנייה. הן היו בהלם, אבל ברגע שהצגתי את הרעיון כתחרות הן הסכימו לזרום איתי. אמרתי להן שמי ששורדת אחרונה בלי לספר לאף אחד שנעלה אותן בכוונה בשביל המשחק – מנצחת.”
“אבל כולכן הייתן ככה,” תהה יונתן. “אז בטח כל החברות שלכן הבינו שזו בדיחה משותפת.”
“אתה צודק, בכיתה עצמה באמת זה לא היה חכמה, אבל כמעט כל אחת מאיתנו לומדת במסלול אחר, בבניין אחר עם חברות אחרות, מסתובבת במסדרונות אחרים… היו הרבה הזדמנויות להתאפק ולא להגיד: ‘אה כן, זה בכוונה’.”
עכשיו הוא חייך בשמץ התרגשות, והייתי כמעט משוכנעת שההשערה השנייה שלי הייתה נכונה; גם בשבילו תחרות טובה זה טעם החיים.
“היה מביך,” הודיתי. “לא יודעת מה היה יותר גרוע, המבטים של אלו שלא הכירו אותי מספיק כדי לומר משהו, או אלה שכן העזו להעיר והייתי צריכה לעשות פרצוף המום ולהמשיך ללכת.”
“לא הייתי עומד בזה,” הודה יונתן. “נו, אז מי ניצחה בסוף?”
הצבעתי על עצמי באגודל. “אני. החברות שלי פרשו די מהר, חלקן אפילו בכיתה למרות שהיינו יחד. אני שרדתי עד הערב. לא גיליתי לאף אחד שזו תחרות.”
“פששש!” הוא נראה מתרשם. “לא שהייתי מוכן להיכנס למשחק כזה, אבל אם הייתי משתכנע ממך, גם אני הייתי שורד אחרון כנראה.”
“לא היית מוכן כי חשוב לך מה יגידו עליך?”
“זה לא סתם ‘מה יגידו’,” התפתל יונתן. “זה… טוב, כן, זה מה יגידו. אני לא מסוגל שאפילו בן אדם אחד יחשוב שאני רחפן או שלא אכפת לי מאיך שאני נראה.”
“אז אני כנראה לא מסוגלת שיגידו שלא הצלחתי, לא חשוב במה.”
“ואני מבין את זה, באמת. אני חושב שבמידה מסוימת שנינו לא מסוגלים להיכשל, רק שאני כנראה בוחר יותר בזהירות את התחרויות שלי.”
חשבתי על זה רגע. “כי מבחינתך עצם העובדה שאנשים יחשבו שאתה רחפן, היא סוג של כישלון. גם אם בסופו של דבר תנצח.”
הוא חייך בהערכה.
“פעם עשיתי תחרות עם חברים שלי מי יצליח לילה שלם…” הוא השתתק בפתאומיות ואדמומיות קלה הכתימה את עצמות לחייו.
“מי יצליח לילה שלם מה?” קימטתי את מצחי.
“לא חשוב, זה נשמע סתם מסתבלט… עזבי… סתם, מי יצליח ללמוד כל הלילה בעמידה, לא משנה, סתם נזכרתי בזה כי…”
בלי לראות את המבוכה והחרטה שלו, הייתי עלולה לחשוב שזה משחק מתוזמן היטב, שנועד לתת לי הרגשה שהתחרויות שלו רוחניות ובעלות משמעות, ושלי שטחיות וחסרות טעם.
אבל נשיכת השפתיים והעפעוף המהיר לימדו אותי שהוא באמת לא התכוון. שהוא רק רצה לשתף אותי בתחרות שבה ככל הנראה ניצח, וקלט באיחור שזה נשמע יהיר מדי.
‘שאפתן ורגיש’, דמיינתי את עצמי מסכמת לאבא. ‘מצליחן אבל אכפתי.’
כאילו שזה יעזור לי.
*
המשכנו לדבר על נושאים כלליים, אבל השיחה צלעה בגלל הפיל הגדול שבעט בה מדי פעם.
לא יכולתי להתעלם מהפיל שבלובי. אם אני מסרבת לצאת החוצה, אני צריכה לספק הסבר טוב, ורצוי מאד שהוא יהיה אמיתי.
“זה שאני לא רוצה לצאת…” פתחתי והוא השתתק מיד, זונח בהקלה את הנושא שתכנן לפתוח.
“פשוט, כשיצאתי מהמונית העקב שלי נתקע באבן על המדרכה ועיקמתי את הקרסול.”
“רצינית? ואיך הגעת עד לכאן?”
משכתי בכתפי. “קרטעתי איכשהו, הנהג עצר לי ממש קרוב למזלי, ומיד כשנכנסתי התיישבתי במקום הכי קרוב לכניסה.”
הוא נשך את שפתו באהדה וראיתי שהוא נזכר בתמיהה הראשונית שלו, כשראה אותי יושבת בשלווה מול הפתח וממתינה לו. בפעמים הקודמות חיכיתי בעמידה כשהגיע, ויחד בחרנו מקום צדדי. אולי עכשיו הוא כבר לא חושב שאני שתלטנית.
כשיש פחות מעשרים שעות כדי להחליט על השותף לחיים, חייבים להסתמך על סימנים.
אם היא לא רוצה להסתובב, אולי היא עצלנית. אם היא מחליטה על מקום בלי לשאול, היא יכולה להיות שתלטנית, אבל יתכן שהיא פשוט החלטית. ואם הוא לא אומר תודה למלצר, יכול להיות שהוא כפוי טובה. או סתם רחפן.
זה שיש סימנים, לא אומר שאפשר בקלות לפרש אותם.
“יואו, אני ממש מצטער. לא רואים עלייך כלום!”
“זה לא מאד כואב,” שיקרתי. “וכשאני יושבת זה בסדר. לא רציתי להגיד את זה מיד כי חשבתי שזה יעבור, אבל באמת קשה לי ללכת.”
אני שונאת חולשה. כשיש לי אחת לשנתיים שפעת, התסכול מחוסר האונים כואב לי יותר מהראש והשרירים.
נכון שאף אחד לא מסמן בחורה שבסך הכל מעדה על אבן, ובכל זאת הרגשתי שאם בתחילת ההכרות שלנו אתלונן על כאבים ברגל, זה יהיה על חשבון תלונות אחרות בהמשך, הכרחיות יותר.
“אז נמשיך לשבת,” הגיב יונתן מיד. “או שאת מעדיפה לסיים את הפגישה עכשיו? שאזמין מונית לכניסה? אנחנו יכולים גם לנסוע למקום אחר ולשבת בו, מה שתרצי. יש משהו שאת רוצה שאביא לך?”
“זה בסדר, תודה,” אמרתי בשקט.
זה היה יפה מצדו, וכל כך לא מובן מאליו. כשאנשים עומדים מול מישהו חלש, הם אוטומטית מרגישים שהם לא רק חזקים יותר, אלא גם יודעים יותר.
בחורים אחרים היו נעמדים בגבריות ומצהירים ש’אני מחזיר אותך מיד הביתה, את לא צריכה להמשיך לסבול!’
או מתעקשים להביא לי מים או קרח או להזמין מישהו שיבדוק שאין לי נקע.
אבל יונתן פרש בפניי בפשטות את האפשרויות, מזמין אותי לבחור ביניהן ולשלוט בהחלטה.
“הייתי מעדיפה להמשיך לדבר כאן, אם לא אכפת לך.” כי נכון שבדקות האחרונות השיחה הבהבה חלושות ולכן יונתן הציע שנצא, אבל לא הייתי מוכנה בשום אופן לסיים את הפגישה.
לא כשזו הפגישה האחרונה שלי עם יונתן.
*
הפגישה השלישית תמיד הייתה האחרונה בשבילי, עם כל שלושת הבחורים הקודמים איתם התקדמתי לשלב הזה.
הייתי חוזרת הביתה ומעדכנת את אבא ואמא שהיה מושלם ומבחינתי אפשר להמשיך.
אבא היה מקשיב במצח קמוט ומנסה לוודא שאני באמת בטוחה בעצמי.
אני הייתי מבטיחה שכן, שכרגע זה נשמע מעולה.
אבא היה ניגש לטלפון ומעדכן את השדכן שעדיין אין לנו תשובה, והוא רוצה קודם להיפגש עם הבחור.
היו שדכנים שזרמו עם הבקשה של אבא, אחרים חשבו שזה אומר שאנחנו ממש רציניים, והסבירו בגמגום שעדיין אין תשובה מהצד השני, ובכל מקרה הם עוד לא רוצים לסגור.
אבא היה אומר בשלווה שגם מבחינתנו הסוף עוד רחוק, אבל אחרי פגישה שלישית הוא רוצה לראות במי מדובר.
אבא סבר שזה בזבוז זמן לפגוש את המיועדים לפני שאני פוגשת אותם בפעם הראשונה. הם היו רק פוטנציאל מעורפל בתחילה, ובלי לשמוע עליהם פרטים ממני, היה לו הרבה יותר מסובך לבדוק אותם היטב ולבחון את הספקות שהתעוררו אצלו.
לא היה לי מושג על מה שוחח איתם אבא שלי בפגישה הזאת. האם הוא בחן אותם בלימוד? התעניין בהשקפות שלהם? התקיל אותם בשאלות מחשבה?
כל שידעתי היה שאבא תמיד חזר עם הבעה ספקנית ולא נלהבת, ושהבחורים הורידו.
תמיד. הם צלחו איתי שלוש פגישות טובות מאד, אבל לא שרדו פגישה אחת עם אבא שלי.
בפעם האחרונה התחננתי לאבא שיוותר על הבחינה הזאת. “הוא בחור מדהים, אני אומרת לך! אתה לא צריך לבדוק אותו גם!”
“מיכל, את לא מעריכה את עצמך מספיק,” נאנח אבא. “את בחורה מוצלחת ומוכשרת ומגיע לך את הכי טוב. לא מוכן להגיע לוורט ולגלות איזה ליימך חסר אופי מסוחרר מהעסקה שהוא השיג.”
“אבל אתה מפחיד אותם,” נאנקתי. “והם תמיד בורחים. הם חושבים שאתה איזה איש מאיים וביקורתי כשאתה מגיע אליהם עם הפוזה המלחיצה הזאת.”
“כשאני פוגש אותם אני באמת איש מפחיד,” הודה אבא. “כי אם הם חלשים מספיק כדי להילחץ מהשאלות שלי, אז הם לא יתחתנו איתך, חד וחלק. לא מגיע לך מישהו בלי עמוד שדרה, מיכלי.”
אבא שלי איש טוב ולא מפחיד בכלל. האחים הקטנים שלי נהנים ללמוד איתו, הוא מעניין ומחמיא ולא מרבה להעיר להם.
אבל בעולם השידוכים של הבת הבכורה שלו הוא איש אחר.
הייתי חודשים בשידוכים עד הפעם הראשונה שנפגשתי, כי אבא הוריד חלק נכבד מההצעות כבר בשלב הסינון הראשוני.
אלה שאני נפגשת איתם בסופו של דבר, הם לרוב מוצלחים, מרשימים חברותיים ומוכשרים. אולי לא פלא שכבר היו שלושה שמצאו חן בעיניי.
“אולי ניפגש איתו כולנו,” הציעה אמא. “מיכלי אומרת שהוא בחור מעולה, ואתה יודע שהיא לא סתם מתלהבת. אולי ככה זה ירכך את ה…”
אבא בחן אותי בעיניים מצומצמות. הוא כן חשב שאני סתם מתלהבת, הוא לא סמך על שיקול הדעת שלי. “ירכך זה לא טוב.” הוא קבע לבסוף. “אנחנו לא רוצים בחור רכרוכי.”
*
מה יעזור שאספר לאבא כמה יונתן חכם ורגיש?
זה רק ילחיץ אותו יותר, שאני כל כך מסוחררת. זה רק יגרום לו להעלות את רמת המבחן, כדי לאתגר את הבחור.
ככל שאבטיח לו כמה אני בטוחה בעצמי, הוא יותר יפקפק.
יונתן סיפר עכשיו על ההורים שלו. הצטערתי שפספסתי חלק מהמילים הראשונות. הספקתי לשמוע שאביו עובד עם נוער מתמודד והם מארחים נערים לסעודות שבת.
“ההורים שלי אנשים נורא זורמים וספונטאניים,” הוא הבטיח.
ופתאום הצטערתי שהוא לעולם לא יכיר את אבא שלי האמיתי.
אולי אני צודקת. אולי אין דרך להשפיע על אבא ולגרום לו לוותר על המבחן או להיות רך יותר.
אבל זה לא אומר שאין לי שום אפשרויות אחרות.
לקחתי נשימה עמוקה וחיכיתי לרגע שהוא ייקח לגימה בסוף משפט.
“בוא תשמע צ’יזבט,” הצעתי לו.
“כבר שנים לא שמעתי צ’יזבטים,” חייך יונתן. “נראה לי שאנשים הפסיקו להמציא חדשים בעשור האחרון.”
“טוב, אז זה חדש,” אמרתי בשקט. “אולי אפשר לקרוא לו יותר תעלומה.”
“עוד יותר טוב,” הוא רכן קדימה בעניין עם הסנטר תחת כפות ידיו, כמו ילד נרגש.
“מעשה במיכל לורנס,” פתחתי בקול נמוך ואיטי. “שנפגשה עם בחור שלוש פעמים.”
ראיתי בעיניו שהוא מניח שאני מדברת עליו, ופתאום חשבתי שאולי לא ממש הולם לעדכן אותו כמה פעמים בדיוק נפגשתי עם אחרים. אבל כבר היה מאוחר מדי.
“היא חזרה לביתה וסיפרה להוריה שהיא רוצה להמשיך. אבא שלה הודיע שהוא הולך לפגוש את הבחור. חלפה שעה ארוכה עד שאביה חזר הביתה בפנים חתומות. מעולם לא נודע לה מה התרחש בפגישה ההיא, כי אביה סירב לדבר והבחור נעלם.”
“נעלם?” תהה יונתן.
“נעלם,” אישרתי בקול אפל. “וכך קרה גם עם הבחורים האחרים איתם היא נפגשה שלוש פעמים. תמיד לאחר הפעם השלישית הלך אביה לראות את הבחור, ומיד אחרי הפגישה נעלמו עקבותיו של הצעיר לעולמים.”
“מפחיד,” גיחך יונתן. “מה באמת קרה להם?”
פרשתי את זרועותיי.
“הם סירבו להמשיך. המבחן עם האבא הלחיץ אותם מדי.”
“מה הוא עשה להם שם?” הוא צחקק כאילו זאת רק סקרנות, אבל הייתה דריכות בכתפיו.
“אין רעים בסיפור הזה,” הבטחתי. “הוא איש טוב ולא מפחיד בכלל, אבל בכל הנוגע לבת שלו הוא לחוץ למצוא לה את הכי טוב שיש.”
“הוא צודק,” אישר יונתן והלב שלי האיץ בתגובה.
“אז זהו, אין לי מושג כאמור מה קרה שם, אבל כנראה שהיה איזה מבחן אישיות או שאלות בלימוד קשות מדי. אולי דיון פילוסופי שהיה גדול עליהם.”
“מה יכול להיות מפחיד כל כך בשאלות?” הוא נראה מוטרד, ותהיתי אם הוא לא מאמין לדרך בה הצגתי את אבי, או תוהה ברצינות מה יכול להיות גרוע כל כך.
“יש אנשים שלא מתמודדים טוב עם חפירות, או כאלה שכל מה למדו נמחק להם מהראש מרוב לחץ, והם מעדיפים להוריד מלפגוש שוב את האיש שהכשיל אותם.”
נתתי למילים לשקוע. הם היו כמוהו; בוגרי פגישה שלישית איתי. הם היו מוצלחים כנראה, אם נפגשו עם מיכל לורנס. והם היו פחדנים או חלשים מדי מכדי להתמודד עם אבא שלה.
חזרתי לדבר על ההורים שלו והשבתות אצלם בבית. לא הזכרתי שוב את אבא שלי.
יכולתי רק לקוות שצדקתי; שיונתן ראה בהם מתחרים, ויהיה נחוש להיענות לאתגר ולנצח אותם.
*
“הוא בסדר גמור,” אמרתי באיפוק לאבא. “עושה רושם ממש טוב. תרצה להיפגש איתו?”
אבא מצמץ בבלבול. “לא אכפת לך?”
“לא,” משכתי בכתפי. “יהיה טוב לשמוע חוות דעת שלך.”
*
“משהו לא רגיל!” אבא תלה את הכובע והסתובב אלי בחיוך ענק. “בוגר סוף סוף, מבין עניין, יודע מה שהוא רוצה מעצמו, וגם למדן מיוחד.”
“אוי,” אמרה אמא בקול קטן.
“מה אוי?” נדרך אבא.
“סתם, לא משנה, אני רק מקווה שהוא לא יוריד חלילה כמו כל ה…”
“שטויות!” נעלב אבא. “הייתה לנו שיחה מצויינת והוא אמר שנהנה מאד. יהיה בסדר בעזרת השם.”
הסתרתי מהר את החיוך שניתר משפתיי. היה מותר לי לחייך עכשיו, אבל לא את החיוך הזה.
הייתה לי תחושה די ברורה שהמחמאה של יונתן הייתה אמורה להגיע אלי.
הוא רצה שאדע שנהנה.
הוא רצה שאדע שניצח אותם.
כשהטלפון צלצל, אבא זינק עליו לפני שאני ואמא הספקנו להסתובב.
“הלו? יופי, יופי, ברוך השם. אז איפה הם רוצים לקבוע הפעם?”
*
כל הדרך במונית שיפצתי את ההערות שאזרוק לו מיד כשניפגש.
זה נע בין: “אז חזרת בחיים כדי לספר?”
לבין: “הרסת את הצ’יזבט, עכשיו כולם יידעו מה באמת היה שם.”
ואפילו: “אז זה היה דם או אבטיח?”
וגם: “איך זה להרגיש מנצח?”
הלב שלי הלם בכוח כשיונתן התקרב אלי. זה היה אחרת מכל הפעמים הקודמות. עכשיו מותר לי לקוות. מותר לי להאמין שזה אפשרי.
הוא נראה פחות גבוה משזכרתי, ובעיניו היה מבט זהיר, כאילו הוא לא בטוח מי אני.
או לא רוצה לדעת.
“אז איך עברה הדרך?” הוא שאל מהר.
“אה… בסדר…” עברנו דברים מאז שנפגשנו, דרך ארוכה בהרבה מזו שצלחתי כדי להגיע למלון,
היה לי מוזר שהוא פותח בשאלה מרוחקת כזו.
“מצטער שאיחרתי,” הוא העיף מבט בשעונו, שאם היה מכוון, היה אמור לגלות לו שהוא לא איחר בכלל. “פשוט היו פקקים אז…”
“לא נורא.”
“ממש ישבנו בלי לזוז בכביש, נס שלא מדי איחרתי.”
“ממש לא איחרת, הכל בסדר.”
“כן נס, הנהג נסע מהר לפחות.”
“יפה לו.”
“כן, טוב, אז את רוצה לשתות משהו? או שנצא?”
הדיבור שלו היה חפוז ואקראי, ואישוניו שוטטו מעבר לגבי כאילו חיפש עזרה.
הייתי חייבת להמס את הקרח הזה, שהוא הציב בינינו בלי שום כוסית משקה מתחתיו.
להזכיר לו שזו אני, שהכול בסדר, שאנחנו דומים והסתדרנו מעולה עד עכשיו.
הוא פגש את אבא שלי, הוא יכול לספר לי מה היה שם. נוכל לצחוק על זה יחד, להפוך את הפגישה ההיא לחוויה משותפת שאפשר לנתח ולהיזכר בה. לנסות לשער מה עבר על הבחורים הקודמים, להשוות בינו לבינם, בין התגובה לאבא כלפיו, לבין איך שהגיב עליהם. אני יכולה להחמיא לו, הוא בטוח ישמח לשמוע שהאיש המפחיד העריך אותו ככה. ויהיה לו טוב לפרוק מהלב מה עבר עליו, זה יהפוך את המפגש לאפל פחות, כשהבת של האיש הזה מדברת עליו בשעשוע ובלי חשש.
“אז מה…” חייכתי אליו בהדגשה, ויונתן חייך אלי חזרה בהיסח הדעת. “אתה בחיים.”
“כן, הנהג היה זהיר למזלי.”
“לא התכוונתי…” התחלתי, אבל משהו בעיניו עצר אותי.
הוא לא היה איש של נושאים כלליים וחסרי משמעות. לא התאים לו לדבוק בכוח במשפטי פתיחה משעממים.
יונתן רצה להמשיך להיפגש איתי כי רצה להוכיח לעצמו משהו. ולי.
אבל זה לא אומר שהפגישה לא הייתה קשה. זה לא אומר שהיא לא הלחיצה אותו נורא וגרמה לו לספקות בקשר אל אבא ואלי. אני לא באמת יודעת מה אמר שם אבא, מה אולי דרש ממנו. מה גרם לו להבטיח.
ציפיתי ממנו לנצח, והוא הצדיק את הציפייה.
אבל אין לי זכות לדרוש ממנו להיות חזק הרבה יותר מהמתחרים שלו. לעבור את זה, ולהיות מסוגל לצחוק על הכל כמו שאני רוצה. להשביע את הסקרנות שלי ולהעמיד פנים שכלום לא השתנה בינינו.
אבל אין לי זכות לדרוש ממנו להיות חזק הרבה יותר מהמתחרים שלו. לעבור את זה, ולהיות מסוגל לצחוק על הכל כמו שאני רוצה. להשביע את הסקרנות שלי ולהעמיד פנים שכלום לא השתנה בינינו.
אני יכולה לשבור בכוח את הקרח, אבל אף אחד לא מבטיח לי שהמים לא יהיו קרים מדי. שלא נטבע בסוף.
“זוכר שסיפרתי לך על בת הדודה המבוגרת שלי? שהתחתנה בת ארבעים?”
הוא הנהן בתנועה נוקשה אחת.
“אז ברוך השם נולד להם בן אתמול!”
“מזל טוב!” הוא חייך, חיוך זוהר ומלא הקלה, שמח מכפי הדרוש, בשביל אישה שהוא מעולם לא הכיר.
דיברנו כמה דקות על בת הדודה הזו, על מבוגרים, על ילדים למבוגרים, על ילדים בכלל.
הכתפיים שלו השתחררו בהדרגה, והצחוק שלו הפך לקל ומוכר יותר.
באחת עשרה בלילה, הלכנו לחפש מונית. הרגליים שלי כאבו והלסת שלי הייתה מתוחה מחיוכים.
צעדנו בשתיקה נינוחה, ואז הוא נעצר.
“אז עברתי את זה.”
הלב שלי דמם לרגע.
“שרדת בשביל לספר,” אמרתי בקול צרוד, משפט אחד מאלו שהכנתי וויתרתי עליהם למענו.
הוא העיף לעברי מבט והלב שלי השתחרר בדילוג פתאומי.
“כן,” הוא אמר בשקט. “זה היה שווה את זה.”
3 Responses
סיפור מדהים
אהבתי מאד
וואו ממש סיפור מיוחד
מטורף.
עמוק ומרגשש
חלק, תענוג לקרא