פרי העץ המותר – חלק א’

*סיפור בארבעה פרקים *

בליל קיץ בהיר בצפת, אני מכינה לבן שלי צלחת פירות.

“מפנקת אותו יותר מדי”, סונטות בי הגיסות.

חותכת בקפדנות קוביות מנגו. פרוסות אפרסק. משרה ענבים במים ובסבון, שוטפת.

קסם חיי מרים מבט מהספר. “תודה, אמא”.

הוא דוקר קוביית מנגו אחת במזלג. מברך בורא פרי העץ. אני מתמכרת ליופיו של הרגע.

“את יודעת, אמא”, הוא אומר, “שמעתי ממוישל’ה שיש עיר אחת במפרץ, שהאנשים שם לא אוכלים שום אוכל אף פעם. נשמע לך הגיוני?”

“לא”, אני מגחכת. בנונשלנטיות הכי אדישה שידיי הרועדות מאפשרות לי. “אין כזה דבר. מי שלא אוכל, מת”. מי כמוני יודעת.

“מוישל’ה אמר שהם שותים אנשור. האוכל הזה של הזקנים, נו. כי הם טוענים שמי שאוכל ולועס כל היום נהיה בהמי וצריך לשבור את תאוות האכילה ולהימנע ממנה”.

טעם חמוץ בגרוני. בחילה בו. נאבקת בשניהם. “שיהיה להם לבריאות”, אני אומרת.

“זה טיפשי ממש. הם מפסידים לברך שהחיינו על פירות חדשים. וסעודות שבת”. קסם חיי נוגס במנגו.

*

בלילה אני מקיאה.

רוכנת אל הכיור ביחידת הנופש שלנו, ומקיאה את החיים האלה. את כל מה שבלסתי מהארון שלוש דקות קודם. בבוקר תשאל טובה גיסתי איפה הקורנפלקס שקנו אתמול. לא אענה. לא אספר לה שהוא נשטף בנהרות של גועל חמוץ אל צינורות הביוב של צפת.

“מה קרה”, חיים מתעורר, מעווה פנים. חשב שכבר עברו הימים האלו.

“דניאל שאל אותי היום על העיר ההיא … במפרץ”, אני מתלעלעת. עוד גל חמים פורץ ממני. “שאנשים בה לא אוכלים”, אני גונחת. קורסת אל הרצפה. רצפה של סוויטה בצפת.

“לאה’לה”, הוא אומר.

ושותק ’חשבתי שכבר התגברת על הכל’, ושותק ’אי אפשר לחיות ככה’, ושותק ’לו הייתי יודע, הייתי חושב פעמיים אם להנשא לבת העיר ההיא’.

גם אני שותקת, היות ונלאיתי מזמן להסביר.

פעם ניסיתי. הייתי צעירה ומלאת רצון לתקן את העולם וניסיתי. ’כן, אני משם’, סיפרתי בעבודה הראשונה שלי. משרד קטן, שלוש עובדות איתי בחדר. הן תלו בי עיניים בוערות מסקרנות. ’ובאמת לא אכלתם ולא שתיתם?’

אכלנו אנשור. המהדרין קיבלו אותו דרך זונדה. הסתובבו כשהצינורית השקופה על פניהם. שתינו מים מועכרים. שלא נתמכר להנאה הזאת, למים צלולים שמפכפכים בגרון.

לפני כל שתיית מים, זרקנו טבליית פלורנס אל הבקבוק. היא הקציפה את המים, העכירה אותם, הדהתה את טעמם. שמרה עלינו, שלא נישטף.

לפני כל שתיית מים, זרקנו טבליית פלורנס אל הבקבוק. היא הקציפה את המים, העכירה אותם, הדהתה את טעמם. שמרה עלינו, שלא נישטף.

“ובאמת עמדו מפקחים בבתים לבדוק שאתם לא אוכלים ושאתם מעכירים את המים?” עיניים להוטות נצצו מולי. ייקח לי קצת זמן לקלוט את צבען הצהוב. להבין שאי אפשר למצוא מזור לכאב, אם מוכרים אותו לכל המתעניין.

“לא”, הסברתי. “מה פתאום? לא היו מפקחים בבית”. 

“חחח. אז כנראה רק הטיפשים צייתו לכללים. הרי בבית יכולתם לאכול ולשתות מה שרציתם”.

לא יכולנו, רעדו מילותיי ואבד קולי. צעירה מכדי להסביר איך חשבנו שאסור, שרע. איך התקשרנו לדיאטנית לספר מה אכלנו, מה שתינו.

*

הפסיכולוגית הייתה השניה בתור. הדר קראו לה. והיא ניסתה בכל מאודה הלבבי והאמפטי המכיל והמשקף, לפתור את בעיות האכילה המוזרות שלי. להבין את יחסי האהבה-שנאה המורכבים שפיתחתי אל ארוחת הבוקר, הצהריים, לנשנוש של ערב.

ניסיתי. באמת שניסיתי לטפל בעצמי. סיפרתי לפסיכולוגית על דסי, על מאה ושלושים הקילוגרמים שעטפו אז את אחותי הגדולה. על המפלים הרוטטים שהסתירו אותה. ’היא טוענת שמספיק שנים הרעיבו אותה, ועכשיו היא תאכל מה שהיא רוצה’, בכיתי את אחותי, את בריאותה הרופפת, את הבדידות שכפה עליה משקלה, את הטירוף שבא אחרי הרעב, כמו שבע פרות על היאור.

’אני חייבת לציין, לאה, שהפרעות אכילה נפוצות אצל בנות, בכל המגזרים ובכל הערים’, אמרה הדר. הסאבטקסט היה ברור: אל תאשימי את עיר המפרץ בצרותייך. אז מה אם המורות שטפו את מוחך בתיאורים מבחילים על אוכל, כמה בהמי הוא, ולמה הוא הופך במערכת העיכול וכמה הוא דוחה וגס. ואיך בסוף, אלו שאוכלים, מידרדרים לאכילת נבלות וטריפות. אז מה אם התקשרת לדיאטנית לעדכן סיכום שבועי, איך בלעת את האנשור, האם סיימת את כוס המים העכורים.

אז מה אם ברוב שנותייך לא נגסת בפרי, לא החזקת פת לחם.

אז מה אם שנים ניקר בך רעב כוסס, יצר הרע ומלאך המוות.

אז מה אם אלפי פחיות אנשור לגמת בסלידה כנועה.

עזבתי את הפסיכולוגית ההיא. הדר. לא שבתי אליה עוד.

*

“הערת אותי”, חיים נאנח. “עם ההקאות האלה שלך. מה יהיה?”

’אתה לא בעל מספיק תומך”, אני מעירה. “עליך לומר: הו יקירתי, אעשה הכל כדי להקל עלייך”.

“עשיתי הכל כדי להקל עלייך!” הוא אומר.

בחדר הסמוך ישן דניאל הקסם שלנו, וחנה ומינדי, שתי האהבות. אנחנו יוצאים מהסוויטה, מנסים לשאוף אוויר. “פעם היינו מטעם הסמינר בטיול בירושלים”, אני מספרת לחיים. “והייתה לי שאלה אם לברך על האנשור או לא. כי שתיתי רק חצי פחית. ולא ידעתי אם התחייבתי בברכה אחרונה. כל הכיתה הלכה לשבת שם באיזו גינה, ואני הסתכלתי וראיתי בדרך שלט, בית הוראה של קהילת החרדים. החלטתי להכנס ולשאול”.

“והמו”צ שהיה שם בטח לא הבין מאיפה את נופלת עליו עם שאלה כזו”, ניסה חיים לנחש.

“הוא הבין מיד”, לחשתי. “מיד הבין”. עד היום זוכרת את עיניו הטובות, המאירות. את שאלתו הרכה, “בתי, למה את ניזונה מאנשור? האם חולה את?”

את התחושה שלי, שמשהו גדול ממני קורה פה.

את תשובתי הלוחשת, לא, אינני חולה. אצלנו אוכלים רק אנשור. מהעיר שבמפרץ אני.

את עיניו הטובות, מהנהנות לי, “בתי, ומה שאלתך”.

“אם אני צריכה לברך ברכה אחרונה על חצי פחית”, הראיתי לרב את הכמות שלא שתיתי. “לא הצלחתי לגמור. אני יודעת שחייבים לשתות כל פעם פחית שלמה כדי שלא יהיו ספקות. אבל לא הצלחתי”, המילים התלעלעו בי. “אני יודעת שלא צריך להנות מאוכל. רק לבלוע אותו, לא לחשוב עליו עוד. אבל … “

“בתי”, הוא אמר לי. “זה לא אמור להיות ככה. אמור להיות לך טוב. טוב ומתוק”.

“לא”, התווכחתי איתו. בת שבע עשרה מול בן שמונים. “אסור לנו להישאב להבלי העולם הזה”.

“לא”, התווכחתי איתו. בת שבע עשרה מול בן שמונים. “אסור לנו להישאב להבלי העולם הזה”.

“אמור להיות לך טוב ומתוק”, הוא חזר, זקנו הלבן רך כמו סבא. “טוב ומתוק. אם תרצי לדעת, בואי לכאן בפעם אחרת ונסביר לך עוד”. זוכרת כמו היום את החדר. את משמשיו של הרב, עומדים, שותקים. את הטוב והאור. את צילה של המורה בלהה, באה לחפש אותי.

“מה שאלת אותו, לאה”, היא ביררה כשירדנו במדרגות.

“אה, רק באתי לבקש ברכה”, גמגמתי. “אבא שלי אמר שהרב הזה הוא גדול וצדיק”.

“אני מבקשת שזה לא יחזור על עצמו”, הבהירה המורה בלהה. “הרב ספיבק באמת רב גדול ופוסק מקובל, אבל לנו יש את המנהגים שלנו”, עיניה קדחו בי חור. “ואת הרבנים שלנו. אילנות רבי פארות”.

“כן”, גמגמתי. ידעתי שבדור הקודם, היו זקני העיר פותחים וריד בעורם, מניחים פקק קבוע. ניזונים מ- TPN. שלא יזהם המזון את גופם. שלא יעבור בו. איצקו אחי סיפר לי שכשהיה ילד, הראה לו זקן אחד בבית הכנסת את הצנתר שלו. התפאר ששבעים שנה לא בא דבר אל פיו.

באוטובוס חזור פתחתי בקבוק מים.

“יש לך טבליית פלורנס?” ביררה אודליה שישבה לידי.

“כן בטח”, אישרתי. הוצאתי טבליה אחת מן הקופסה. השלכתי אל המים. חיכיתי דקה עד שעלה הקצף, נעכרה השקיפות. שתיתי. רק כדי קיום הנפש עלינו לאכול, שלא תפרח. שנוכל לעבוד את השם.

מעולם לא זכיתי לחזור לרב ספיבק. ביום סגרירי אחד של טבת, הוא נפטר. לא הספקתי לבוא אליו, לשמוע כמה אמור להיות לי טוב. ואיך.

“אבל לאהל’ה”, חיים פותח את דלתות הרכב. “די. באמת. די. כמה אפשר לבוסס בעבר? כל כך הרבה שנים את כבר לא שם. את כאן, איתי. איתנו. אוכלת. שותה”.

ומקיאה. עדיין מקיאה מדי פעם. את זה הוא לא יודע.

די באד של ריח עוף צלוי, או ארומת קפה חמקמקה, כדי לגרום לי לרפלקס הקאה. אני מנסה במאמץ עליון להתגבר עליו. בדרך כלל מצליחה. לא תמיד. המורה בלהה ותיאוריה החיים. המנהלת מילכה. הדיאטניות. ההרצאות. האזהרות. היצר הרע.

וכה יפה היה המפרץ, תמונת נוף ילדותי. גלי תכלת. שמים צלולים. לפעמים חשבתי איך והאם זה בסדר שאנחנו נהנים ממנו. אולי גם זו הנאה גשמית, אסורה, מבהמת. אולי צריך ללכת עם סכי עיניים. שיתפתי במחשבותיי את שירה, השכנה. “תיזהרי לך לא לשאול את זה”, היא הזהירה אותי, היסטרית. “עוד יגידו לנו שגם להסתכל על הגלים אסור”.

שנים אחר כך הבנתי שהריח שעלה מפעם לפעם מביתה של שירה, היה ריח מרק. גם קולט האדים הטוב ביותר לא הצליח להסוותו לגמרי.

“גם דסי אומרת כמוך”, אני עונה לחיים, מתוסכלת. בשבוע שעבר ישבה אחותי מול וופל בלגי ענק. הררים של שוקולד, מקופלת, קליק ורוטב תות. הזמינה לה הביתה משלוח עם אקסטרות. הציעה לי. לא רציתי. ידה העבה, ששום צמיד לא מצליח להקיף, אחזה במזלג. “אני רואה שאת עדיין מאמינה לכל הדיאטניות החמודות שלנו מהמפרץ, עם האזהרות שלהן לגבי תאוות האכילה”, היא גיחכה. “עוד לא הבנת שהכל שטויות?”

שתקתי. לקחתי כדור קליק אחד. בלעתיו כמו גלולה. בלי מים.

“גם אני שרוטה”, היא הצביעה על עצמה. צוחקת. “אבל לפחות נהנית מהחיים”. בטח. במשקל מאה חמישים ותשע קילו. בודדה. כבדה. לא מסוגלת לצאת מהבית, לעלות מדרגות. בקושי לנשום.

“גם אני שרוטה”, היא הצביעה על עצמה. צוחקת. “אבל לפחות נהנית מהחיים”. בטח. במשקל מאה חמישים ותשע קילו. בודדה. כבדה. לא מסוגלת לצאת מהבית, לעלות מדרגות. בקושי לנשום.

“שמתי לעצמי למטרה להחזיר לי את כל מה שנעשק ממני בשנים ההן”, היא מגחכת. נוגסת בהר של קצפת ושוקולד.

“נראה לי שכבר החזרת הכל עם עודף”, אני אומרת.

“לא נורא. מגיעה לי ריבית”. היא צוחקת ובכי בקולה.

“יכולת פשוט לנסוע לעיר הסמוכה ולקנות מה שרצית ולאכול לך בבית”, אני מחקה את קולן של לא יודעת מי. “אז מה את מתלוננת. בעצמך בחרת בחיי הסיגוף האלו. הרי ידעת שיש אוכל בעולם”.

“לאה’לה”, היא אומרת.

“מה”.

“אפילו בציניות אל תגידי ככה. טוב?”

“טוב”.

*

חוזרת אל ההווה. אל החניה שליד מתחם הנופש. עוזבת לרגע את המכונית, נכנסת פנימה ליחידה שלנו. משאירה פתק לקסם חיי. אם יקום, שלא ידאג. לשתי האהבות. “נסענו למירון להתפלל”.

חיים מחכה לי במכונית המותנעת. אנחנו צוללים אל היציאה מהעיר דרך רחוב צהל. בית קברות מימיננו. אחר כך שיחים. וחושך. אשה שיש לה הכל בהווה. אבל גם יותר מדי עבר. ומפרץ עמוק חותך את חוף ימיה.

חלק ב‘

חלק ג‘

חלק ד‘